בזמן שבאירופה ובשאר העולם נשפכו נחילי דם במאבקים אידיאולוגיים וכלכליים, הקיצוניות בארה"ב נותרה שולית. מה מסביר את המתינות הפוליטית בצפון-אמריקה? טל טובי מנתח
ארצות-הברית נהנית מיציבות פוליטית יחסית ארוכת שנים ורבת-הישגים. בזמן שבאירופה ובשאר העולם נשפכו נחילי דם במאבקים אידיאולוגיים וכלכליים, תנועות המחאה בארצות-הברית לא הצליחו להוביל מהלכים רדיקליים, והקיצוניות נותרת נחלת מעטים ובלתי-משפיעים. מה מסביר את המתינות הפוליטית בצפון-אמריקה? טל טובי מנתח את תולדות המחאה בארה"ב
מאז ספטמבר 2011 מתנהלות באזור רחוב וול סטריט הפגנות סוערות אשר זכו לשם Occupy Wall Street. ההפגנות, שהתפשטו בכל רחבי ארצות-הברית, יוצאות נגד אי-שוויון חברתי וכלכלי, השחיתות וההתנהלות הכלכלית חסרת-האחריות של וול סטריט, וכוחם הרב של לוביסטים בממשל האמריקני. מארגני ההפגנות טוענים כי הם שואבים את השראתם מן ההתקוממויות האזרחיות האחרונות בעולם הערבי – בעיקר אירועי כיכר תחריר במצרים – ומן המחאות האזרחיות בספרד וביוון.
למעשה, אין כל חידוש במחאה חברתית על רקע כלכלי בארצות-הברית. מחאות כאלו התקיימו בשלהי המאה ה-19, בראשית המאה ה-20, ובשלהי אותה מאה, על רקע תהליכי הגלובליזציה. כיוון שהרקע הכלכלי למחאה אינו ייחודי מבחינה היסטורית (בניגוד למחאות בעולם הערבי), השאלה המעניינת אחרת: מדוע, בניגוד לתהליכי הרדיקליציה הפוליטית ששטפו את אירופה, דרום-אמריקה, ומקומות נוספים, המחאה בארה"ב מעולם לא הולידה הקצנה פוליטית?
דיון במחאה החברתית-כלכלית בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 יעזור להבין את התופעה. בתקופה זו הגיעו לשיאם תהליכי התיעוש והעיור בארצות-הברית, ובשלהי המאה פקד אותה משבר כלכלי אשר היסטוריונים כלכליים רבים טוענים כי היה חמור מהמשבר של שנות ה-30 במאה ה-20. ובכל זאת, לא התפתחה מגמה בהם מהפכנית חברתית-כלכלית שזעזעה את המערכת האמריקנית.
ניתן לזהות מספר גורמים שמנעו את הקצנתה של הפוליטיקה האמריקנית. חלק מאותם גורמים היסטוריים נמצאו גם במשבר של שנות ה-30 ומשחקים תפקיד גם במשבר הנוכחי.
פלורליזם מכל בחינה
ראשית, מגזרים כלכליים-חברתיים שונים שנפגעו מתהליך התיעוש לא שיתפו פעולה, מכיוון שזיהו אינטרסים מנוגדים. החקלאים שאפו למחירי מזון גבוהים והפועלים למחירים נמוכים. החקלאים תמכו בהפחתת מכסי המגן ואילו הפועלים האמינו כי מכסים כאלה מגנים על שכרם. מבחינת החקלאים שכר עבודה נמוך הבטיח מחירים נמוכים של מכונות חקלאיות, לעומתם רצו הפועלים העלאות השכר.
נגד התאגדות הפועלים פעלה גם ההטרוגניות הרבה שלהם. עובדים מיומנים פעלו עבור האינטרסים שלהם, לא פעם על חשבון הפועלים הלא-מיומנים. מהגרים ותיקים חששו מפני איבוד פרנסתם לטובת המהגרים החדשים (לוותיקים היו משפחות לפרנס, לעומת החדשים שרבים מהם הגיעו ללא משפחות). עובדי תעשייה שבאו מרקע חקלאי נטו לקיים אורח מחשבה עצמאי ורבים מהם התנגדו לניסיונות להתאגדות.
גם יריבויות לאומיות, גזעיות ודתיות הכשילו ניסיונות התארגנות. היריבויות המסורתיות מאירופה הגיעו גם לארצות-הברית, כדוגמת האנגלים והאירים או יריבויות על רקע גזעי (לבנים, שחורים, אסיאתים). היריבויות הללו מנעו מאבק משותף עבור שיפור תנאי העבודה והחיים. היו בעלי מפעלים שהשתמשו במקורות החיכוך האלה, והעסיקו לבנים לצד שחורים, אירים לצד אנגלים.
ממשל וכלכלה
גם הממשל, ברמה הלאומית והמקומית, פעל נגד איחוד כוחות המחאה. הכלכלה הקלאסית בארצות-הברית ראתה בהתארגנויות עובדים פעולה הסותרת את טובת הכלל בהגבילה את התחרות החופשית והסחר, והפועלים נחשבו לגורם ייצור לצד חומרי הגלם, הציוד וההון. לפיכך היה הממשל עוין לרבות מדרישותיהם. הצבא הופעל לא פעם כדי לשבור שביתות, ומושלי המדינות הפעילו את המיליציות. הקונגרס ובתי-המחוקקים של המדינות חוקקו חוקים שהגבילו והקשו על התארגנות הפועלים. בתי-המשפט הוציאו צווי מניעה רבים כדי לשבור שביתות.
אבל לא רק הממשל התנגד; הפועל האמריקני עצמו התרחק לרוב מערכים ותפיסות אירופאיות, בשל הדינמיקה המיוחדת של הכלכלה האמריקנית. להוציא כמה מחזורי נסיגה, הכלכלה האמריקנית גדלה בהתמדה, ואיתה גדלה הכנסתו ורמת חייו של הפועל. לפיכך לא הרגיש הפועל צורך לתמוך במהפכות: בסופו של דבר הקפיטליזם פעל לטובתו.
חלק גדול מדרישותיהן של תנועות הפועלים בארה"ב היו צנועות בהרבה מאשר השאיפות המהפכניות המקבילות באירופה ובמקומות אחרים: לשפר את השכר, להשיג תנאים סוציאליים משופרים, יותר בטיחות בעבודה והשתתפות בקביעת עתידם במקום העבודה. זו גישה פרגמטית, בה העובד מבקש להשתתף בהצלחת מעבידו במטרה לשפר את תנאי העסקתו ואת רמת חייו.
גורם נוסף נעוץ בשיטה הפוליטית האמריקנית הייחודית, שהובילה לכך שהאלטרנטיבות הרדיקליות שכן התפתחו, נבלעו תוך זמן קצר בתוך מצעי שתי המפלגות הגדולות בארצות-הברית. האלטרנטיבות לא נעלמו, אלא נבלעו ועודנו בקרב המפלגות, שהציעו חקיקה עדכנית, התואמת את החוקה.
החלום האמריקני
אך אולי הגורם החשוב ביותר למתינות האמריקנית הוא עוצמתם של "החוויה האמריקנית" ו"החלום האמריקני". אמנם בהדרגה החלו להיווצר תנועות פועלים בארה"ב, אך אפילו כאן, התהליך בעיקר מדגיש את ההבדלים האידיאולוגיים, הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בין ארצות-הברית ובין אירופה.
בארצות-הברית לא קמה תנועה סוציאליסטית. הסוציאליזם נדחה בה בעקביות ובנחרצות בעיקר על-ידי הפועלים האמריקנים. באירופה נקבעו הדפוסים הפוליטיים תוך כדי המהפכה התעשייתית. אך בארצות-הברית דפוסים פוליטיים כמו זכות ההצבעה כבר היו קיימים לפני התיעוש. בנוסף, המסורת הפוליטית האמריקנית הייחודית הובילה לכך שההשתייכות המפלגתית לא חפפה את הריבוד החברתי. באירופה היו קבוצות דתיות ואתניות גורם מגבש ומתסיס מבחינה פוליטית, בעוד שבארה"ב הקבוצות האתניות לא היו מלוכדות מבחינה גיאוגרפית והתחרו אחת בשניה, באופן שמנע שיתוף פעולה רדיקלי.
יתר-על-כן, המהגרים החדשים אימצו לעצמם את המנהגים והערכים של התרבות האמריקנית המסורתית. אימוץ המנהגים והערכים הללו עיצב את הדימוי העצמי של הפועלים; הם לא ראו עצמם כחלק ממעמד פועלים, אלא כקפיטליסטים עתידיים, דהיינו, כמצויים בשלב מעבר עד למימושו של חלום ההצלחה האמריקני. לפיכך, אצל רוב הפועלים נתפשה כל התקפה על הקפיטליזם כהתקפה על סיכוייהם להצליח יום אחד ולהפוך לעשירים.
כל הגורמים דלעיל מנעו את הקמתה של מפלגת פועלים נוסח אירופה בארצות-הברית. האיגודים המקצועיים מעולם לא הצליחו לארגן יותר מ-30% מכוח העבודה האמריקני, והאיגודים נתפשו – ועדיין נתפשים – כמכשירים כלכליים ולא פוליטיים. דת, שייכות אתנית, משפחה ומקום מגורים אינם מכתיבים בארה"ב תחושה מעמדית, והמאבק שם הוא בין אלה שיש להם, לבין אלה שעובדים כדי שיהיה להם. ימים יגידו האם מכלול גורמים אלה יביא לדעיכתו של גל המחאה הנוכחי.
זה ניתוח מאוד נאיבי ובחלקו אף שגוי. בתחילת המאה שעברה פעלה תנועה סוציאליסטית מאוד רחבה בארה״ב. נציגים של המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית נבחרו כראשי ערים ומחוזות ואפילו לקונגרס. התנועה הסוציאליסטית ארגנה רבות מהשביתות ומאבקי העובדים שמוזכרים ואלפי הפועלים ששיתפו עמה פעולה מלמדים שלא היה מדובר בתנועה שולית. הסיבה שארה״ב לא ידעה מהפכות סוציאליסטיות כמו באירופה הוא שילוב של פרגמטיזם פוליטי (היענות לדרישות העובדים, לפחות לכאורה, תוך שמירת האינטרסים של המעסיקים) ודיכוי בכוח הזרוע של הפועלים. ארה״ב שמרה על יציבות פשוט על ידי כליאה, גירוש ולפעמים פשוט רצח בדם קר של מנהיגי מחאה, או סתם פועלים שובתים. מפורסם במיוחד הוא טבח לאדלו בו חיילי המשמר הלאומי, הרגו ביריות ושרפו חיים פועלים ומשפחותיהם שהציבו עיר אוהלים כמשמרת שביתה ליד מכרה של המיליונר רוקפלר. בדיעבד התברר שרוקפלר אפילו שילם את שכר החיילים.
הקפיטליזם השליו והמשגשג הוא אגדה שקפיטליסטים אוהבים לספר לעצמם. היכרות עם ההיסטוריה המדממת של ארצות הברית הייתה אולי גורמת לחלקם להתעשת ולהבין יותר לעומק את מורכבות המציאות.
אתה צודק. לאירועים שאתה מציין אפשר גם להוסיף את פיזור ההפגנה האלימה במפעלי הפלדה של קרנגי בפיצבורג, פנסילבניה. אבל מטרתו של מאמר זה הייתה להראות כי למרות הקפיטליזם הדורסני הרי לא התבססו תנועות חברתיות בארצות הברית כפי שהיה באירופה וכי בסופו של דבר לא הייתה הקצנה פוליטית בגלל משברים כלכליים.
התנועה הסוציאליסטית נוסדה בארה"ב.
בתחילת המאה ה-20 הוערך כוכה בכ-20 אחוז מהמצביעים.
מה שהביא למפלתה הוא אי תמיכתה בצבא המשלוח האמריקאי במלחמת העולם ה-I. אחרי המלחמה התנועה התפוררה.
סוציאליסטים חיים בכזה סרט, פחד אלוהים.
מה שקוראים לו טבח בארצות הברית זה בודדים. טבח לאדלו זה בערך 20 איש. אפילו לא ארוחת בוקר קלילה באירופה הטבועה בדם ונטבחת באותה תקופה.
היסטורית, הסוציאליזם-קומוניזם נתקל בכל מקום באלימות קשה, ארה"ב זה פיקניק ליד כל מקום בגלובוס.
הבעיה שאין לסוציאליסטים יכולת להשוות דבר לדבר. הם ממקדים תשומת לב באמריקה ואומרים כמה היא רעה, אבל שוכחים שבאותו זמן הסוציאליסטים והקומוניסטים, כמו גם אלה שנלחמו בהם בכל מקום אחר בעולם, טבחו בעמים ובצעו פשעים אדירים נגד האנושות.
פשוט אין שכל ישר בשמאל. כואב הלב. ככה אי אפשר לנהל דיון אינטליגנטי.