הספר סינדרום אוסלו מציע סקירה מקיפה של תולדות הציונות והזהות העצמית היהודית, וטוען לפענח את הצופן של מדיניותה התבוסתנית של ישראל
האמת חייבת להיאמר: הקריאה בספר סינדרום אוסלו היא פעולה מתישה. מאה וחמישים העמודים עליהם מתפרסת הגרסה העברית של הספר (במקור היו למעלה מ-500), היו 150 העמודים הארוכים ביותר שנקראו בסביבתנו בזמן האחרון. למרות קיצורה של המהדורה (שפרקיה פורסמו במגזין המקוון מראה), עומס הפרטים והניסיון להקיף סקירה היסטורית של קרוב למאתיים שנות ציונות והתבוללות, מביא לשילוב קטלני של שטחיות היסטורית וטרחנות אידיאולוגית, שהתוצר הספרותי שלהן דומה יותר לדרשה מאשר לספר עיון.
הספר, ששם לעצמו כמטרה לענות על השאלה "מה גרם להנהגה ולציבור בישראל לקחת סיכונים פוליטיים מרחיקי לכת לאחר האינתיפאדה השנייה?", זונח את הניתוח הרציונלי-פוליטי של המאורעות, לטובת התבוננות תרבותית-פסיכולוגיסטית המבקשת לנתח את מאפייני "הישראליות" שהובילו לקבלתה של האיוולת האוסלואית.
בתור שכזה, הספר חף מכל תגליות היסטוריות או עיונים מחדשים בפרשיות עבר. למעשה, חידושו היחיד מתמצה עד תום בפרק המבוא.
פרדיגמה, ולדרך
אליבא דלוין, החברה הישראלית סובלת מ"תסמונת הילד המוכה" ובדיוק כמותו היא מפתחת את הפנטזיה "שאם בני עמם יפעלו כפי שהאויב מצפה מהם, המתקפה תחדל". לדבריו, "מצב המלחמה המתמיד שישראל שרויה בו הוביל ישראלים רבים לאמץ את דרך ההתמודדות האשלייתית", לפיה אם רק יקבלו את דרישות הערבים התוקפניים, יחדלו מעשי האיבה והשלום ישרור בארץ.
בכדי לבסס את טענתו, פונה המחבר לסקירה נרחבת ומפורטת של קורות היהודים במאתיים השנים האחרונות ומציג ווריאציות שונות של שנאה עצמית יהודית מפיהם של משכילים, סוציאליסטים וציונים, המצטטים חלק מההאשמות האנטישמיות, וקוראים לשינוי הדפוס היהודי בכדי להיגאל מייסוריו. הלקט אמור לשכנע את הקורא כי בקרב יהודים רבים יצרה הגלות מעין "דחף להאמין לטענותיהם של אויבי ישראל ולקדם תיקון-עצמי בקרב היהודים בתקווה שכך ירווח להם. וכמו שקורה אצל הילד המוכה גם כאן תתרום הבנה זו להנצחת הסבל".
הבעיה בסקירה מסוג זה היא שהקורא המשכיל לא זוכה ללמוד ממנה משהו חדש. על תולדות הגלות וראשית הציונות מצויה ספרות ענפה ומעמיקה, ואפילו הדיון אודות השנאה העצמית היהודית כבר זכה למקום נכבד בקטלוגי הספריות. בכדי לדון ברצינות בפרדיגמה הפסיכו-פוליטית שמציע לוין, יכול היה המחבר לפתח דיון מעט מעמיק יותר, תוך התמודדות גם עם ציטטות רבות מספור שאינן עולות בקנה אחד עם תפיסתו. בסיכומו של דבר, קשה להימנע מהתחושה כי לפנינו סקירה מגמתית, שתכליתה לבסס את פרדיגמת הילד המוכה אותה מבקש המחבר להנחיל.
המגמה נמשכת גם בפרקים הסוקרים את המצב במדינת ישראל. גם כאן מבסס המחבר את טיעונו באמצעות סקירה ספרותית ענפה הכוללת מאמרים פובליציסטיים, ספרות פרוזה ופרסומים מחקריים, בהם מודגמת "תפיסת המצור" של הישראלים. ציטטות מתוך ספרות ה"סליחה שניצחנו", פרי עטם של סופרים כעמוס עוז, א.ב. יהושוע וס. יזהר, נשזרים יחד עם מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ', ומוגשים בליווי טעימות מההיסטוריה החדשה מבית מדרשם של אילן פפה, בני מוריס ואחרים.
תזכורת לילד המוכה
המחבר מתעלם כמעט לחלוטין מהתבטאויות של המדינאים שהובילו את תהליך אוסלו ומתמקד בקבוצה מצומצמת של אינטלקטואלים, אך אפילו כך הקישור לפרדיגמת הילד המוכה היא לעיתים מאולצת. כך, למשל, כאשר מוזכרת הביקורת על ההיסטוריונים החדשים. המחבר מודה אמנם כי יש לייחס חלק מחולשות המחקר שלהם "לידע המוגבל שלהם בשפה הערבית", אך הוא לא מסתפק בכך. לדעתו
יש לכך הסבר עקרוני יותר: ההיסטוריונים החדשים מבקשים לראות את ההתנהגות הערבית כתלויה לחלוטין במעשיהם של הישראלים – ממש כפי שהילד המוכה מדמה לחשוב שמעשיו שלו הם שגורמים להוריו להתעלל בו. עיוות זה בתפיסת המציאות מאפשר לילד להאמין שאם הוא יהיה 'טוב' הוא יקבל מהוריו יחס טוב יותר.
ייתכן אמנם כי בתת-ההכרה של אילן פפה ועמוס עוז טמון הרצון העז לרצות את אומות העולם ולשבור את קללת היהודי הנצחי. אך בה-במידה הם עשויים לסבול מחסכים בשלב האנאלי (שמא עוז לא ינק דיו?), או משיבושים חמורים של תסביך אדיפאלי רווי רגשות-אשם. בל נזניח גם את תקופת החביון, ויש גם לבדוק את השפעת בתי-הילדים הקיבוציים על תסביך הילד המוכה. בקיצור, להציג את הנחת-המבוקש פסיכולוגיסטית כ"הסבר עקרוני יותר", לא תורם להבנה חשובה כלשהי של תהליך אוסלו.
אימוץ נקודת המבט המתנשאת של המטפל הפסיכולוג, ועוד על-ידי מי שאינו מכיר אישית את מושאי מחקרו במסגרת יחסי מטפל-מטופל, הופך כל תזה, אפילו רצינית, לבלתי-משכנעת. כתיבה המבוססת על ידע סודי או הכשרה מיוחדת כביכול, המאפשרת לכותב להכיר את מושאי כתיבתו טוב יותר מכפי שמכירים הם את עצמם, שייכת לכתות, לא לפוליטיקה, היסטוריה רצינית, או מדע-המדינה.
מסה קריטית
קו-ההגנה הנשמע לעיתים ביחס לחיבורים מעין אלו, הוא כי מדובר בכתיבה "מסאית", שאינה באה לבסס תזה באופן מדעי, אלא להציע נקודת-מבט מיוחדת על המציאות. "אל תבקר אותי ברצינות כל-כך", אומר קו ההגנה, "אני בעצמי לא לגמרי רציני"; זו יצירתיות הגותית (שלא לומר: הגיגנית) ותו-לא.
ובכן, מרגע שצירף המחבר את פרק ההמלצות לספרו, נשללה ממנו גם הגנה-פורתא זו. הפרק המסכם של הספר מכיל סדרה של המלצות מדיניות, שנועדו כולן לסייע "לבלום אומה זו, הלהוטה לשים קץ למצב המצור, מלהיסחף שוב אחר פנטזיות שלום הזויות המסכנות את עצם קיומה בארצה".
כאן מפשיל המסאי את שרווליו וסוקר שורה של המלצות לרפורמה בכל "מוסדות הקהילה של החברה הישראלית: המערכת הפוליטית, מערכת החינוך ואליטות האקדמיה, התרבות והתקשורת". ביחס למערכת הפוליטית מוצע להעלות את אחוז החסימה ולעבור לבחירות אזוריות; את האקטיביזם של בית-המשפט העליון יש לרסן באמצעות אימוץ חוקה; ואת רוחו של הנוער צריך לחסן באמצעות "חינוך הדור הצעיר לידיעת ההיסטוריה היהודית, האמונה היהודית, המוסר היהודי והתרבות היהודית".
נזקי ארון הספרים היהודי
ההמלצות הללו מבוססות על ההנחה שישראל הובלה אל תוך תהליך אוסלו על-ידי מיעוט שמאלני-ליברלי, שהשתמש בשליטתו הבלתי-מעורערת במנגנונים הממסדיים בכדי לבצע את זממו המדיני. תוך כך, מתעלם המחבר לחלוטין מהעובדה שלא מעט אווילויות מדיניות נרשמו על-ידי אנשי ימין מובהקים. מכירת החיסול של בגין מול מצרים ותכנית ההתנתקות (המוזכרת בספר) של שרון, הן הדוגמאות הבולטות ביותר.
המשותף לשני המהלכים הללו, כמו גם להסכם אוסלו, הוא ההקשר הבינלאומי ומערכת הלחצים הדיפלומטית והביטחונית שהובילו לקבלתם: ב-79' היה זה הניסיון האמריקני להוציא את מצרים מהציר הסובייטי; ב-93' היה זה כינונו של העולם החדש אחרי קריסת ברית-המועצות; וב-2005 עסק הנשיא בוש ברה-ארגון של המזרח-התיכון אחרי הפלישות לעיראק ואפגניסטן.
כיצד ניתן להגיב במצבים בינלאומיים שכאלו? מה ההתמודדות הנכונה של מדינה מזערית בלב אזור עוין בהינתן לחצים אדירים מצדה של ארה"ב? האם אלו רק קומץ "ילדים מוכים" שכשלו במשימות אלו? בכל אחת מהצמתים הללו, הכישרון הנדרש למדינאי והידע לו זקוק העם חורגים הרבה מעבר לאוצרותיו של ארון-הספרים היהודי. הבנה מעמיקה של ההיסטוריה המדינית, הכרה של תולדות הדיפלומטיה הבינלאומית, ואחיזה באמנות האסטרטגיה הצבאית, למשל, היו מועילים לחסן את הישראלים מאיוולת הרבה יותר מדרשות תלמודיות הנישאות בכנסת או ניתוחי תסביכיו הפסיכואנליטיים של היהודי הנודד.
פסיכואנליזה לפסיכו-פוליטיקה
והנה הגיג לסיום: השיח הנפוץ בחוגי הימין אודות "השנאה העצמית" של השמאל, "רצח האב הקדמון", או "תסמונת הילד המוכה", אינם שונים במהותם מהדימויים המיניים בהם משתמש השמאל כמו ה"זקפה הלאומית" ביחס לצבא, או "בועלי האדמה" ביחס למתנחלים. במקום להתמודד עם תופעות שקשה לעכלן ולדון בהן בשפה פוליטית ורציונלית, מעדיפים הוגינו היצירתיים לברוח למחוזות הספקולציה הפסיכו-פוליטית, שנראית לעתים כאילו תכליתה העיקרית היא לספק תירוץ לכינוי בשמות את הצד שמנגד.
יחד עם זאת, מעניין לגלות כי שתי הקבוצות לפחות נאמנות למסורת: בעוד שהשמאלנים בוחרים בפרדיגמות מיניות וכלכליות מז'אנר "יחסי הכוחות" המרקסיסטי, הימנים נוטים לדימויים מתוך המבנה המשפחתי. טוב לדעת שיש לפחות משהו אחד קוהרנטי בסיפור הזה.
מצטער, משה פייגלין ומוטי קרפל ניתחו את הסיבות להסכמי אוסלו וכמו כן (לפניהם) הרב קוק ושבתאי בן דב והניתוח שלהם הרבה יותר אמין.
אני מעוניין לקנות ספר זה. איפה אפשר להשיג אותו?
כתבה מגמתית ונטולת ביסוס בהיבט של ניתוח הטקסט והתוכן. התרגום המקוצר מציג הקשרים ישירים וספיראליים בין הווית הקיום היהודי בגולה לאורך הדורות, להתגבשות וביטוי של ממדים בקיום היהודי כקבוצת מיעוט בקרב עמים אחרים או עמדות קהל שונות, אז כמו גם היום. הספר מציע אזכורים ומראי מקום רלוונטיים למי שחוקר ומתעמק באנקדוטות שחמקו – או נדחקו – אל מתחת לרדאר והנרטיב הלאומי, למשל מקרה רז'ה/רודולף/ישראל קסטנר ומערך האינטרסים שהתקיים אל נכון במהלכו, כמו גם במקרים אחרים. בזיקה לממרות השמאל הישראלי במקומותנו היום, ובהקבלה מבודחת וחושפנית בעל כורחה לתמה של הספר, הכתבה הזאת מנסה להקטין ולשלול תוכן שמתמקד במוצהר בהצגת עובדות שלא מתיישבות עם עקרונות של כוהני הצדק החברתי למיניהם.
את הספר אפשר להשיג בחנויות ספרים, אני מצאתי אותו בחנות קטנה בקינג גורג בירושלים, אבל ראיתי אותו גם באחת מחנויות סטימצקי.
זוהי הביקורת על ספר שעוסק בתחום אולי הכי חשוב בנושא הכאוב של אפשרות חיסולה של מדינת ישראל מבית. נושא של ראיית המציאות. היא סכנת קיומה של מדינת ישראל בשיטת חיסולה מבית. מתוך ראיה אשלייתית דמיונית של המיעוט השמאלני בארץ, מיעוט השולט בכל מוקדי הכח. של סכסוך שכל כולו הוא דתי תאולוגיה וההתעלמות והבורות של תפיסת הערבים את ישראל מנקודת מבט אסלאמית היא הגורם העיקרי לסכסוך. ולא דמיונות הכיבוש. הנכסה בערבית תבוסת 67 הערבים מדברים אך ורק על הנכבה כסיבת הסיבות עיקר העיקרים לסכסוך. גם באתר מידה לא אוהבים את הכרת האמת. אם כך הדבר? מה יגידו אזובי הקיר?
זוהי הביקורת על ספר שעוסק בתחום אולי הכי חשוב בנושא הכאוב של אפשרות חיסולה של מדינת ישראל מבית. נושא של ראיית המציאות. היא סכנת קיומה של מדינת ישראל בשיטת חיסולה מבית. מתוך ראיה אשלייתית דמיונית של המיע
וט השמאלני בארץ, מיעוט השולט בכל מוקדי הכח. של סכסוך שכל כולו הוא דתי תאולוגיה וההתעלמות והבורות של תפיסת הערבים את ישראל מנקודת מבט אסלאמית היא הגורם העיקרי לסכסוך. ולא דמיונות הכיבוש. הנכסה בערבית תבוסת 67 הערבים מדברים אך ורק על הנכבה כסיבת הסיבות עיקר העיקרים לסכסוך. גם באתר מידה לא אוהבים את הכרת האמת. אם כך הדבר? מה יגידו אזובי הקיר?