תופעה מתמשכת ומתגברת מצביעה דווקא על סימני התפרקות הלאומיות הפלסטינית, כאשר עוד ועוד פלסטינים מעדיפים לשדרג את איכות חייהם ולהשיג אזרחות באחת מארצות ערב
עבור חלקים לא-מעטים מהציבור הישראלי הקמת מדינה פלסטינית היא צעד בלתי-נמנע והשאלה העיקרית שנותרה היא אילו תנאים יאפשרו זאת. אולם תופעה מתמשכת ומתגברת מצביעה דווקא על סימני התפרקות הלאומיות הפלסטינית, כאשר עוד ועוד פלסטינים – ובהם בכירי ההנהגה – מעדיפים לשדרג את איכות חייהם באמצעות אזרחות באחת מארצות ערב
בזמן שהישראלים מתווכחים אודות פתרונות בנוסח 'שתי מדינות לשני עמים', תהליכים המתרחשים בצד השני עשויים להפוך את הדיון כולו לרלוונטי הרבה פחות. כבר במאי 2011, כמה חודשים לאחר פרוץ "האביב הערבי", קבע בית המשפט העליון במצרים בפסיקה תקדימית כי כל פלסטיני שאמו מצריה יוכל לקבל אזרחות מצרית. פסיקה זו הובילה להגירה פלסטינית המונית מעזה למצרים ותוך כמה חודשים נרשמו עשרות-אלפים לקבלת האזרחות. עד סוף שנת 2012, הספיקו למעלה מ-50,000 עזתיים להגר למצרים, והשנה צפויים להתווסף למספר זה עוד 50,000 נוספים.
תגובת התקשורת המצרית למצב החדש היא לא פחות מהיסטרית. כך למשל, האתר 'אל-אח'בר ניוז' פרסם בסוף שנת 2012 כתבה שכותרתה "אסון.. מורסי העניק ל-100,000 פלסטינים מן החמאס אזרחות מצרית", ובה מביע הכותב זעזוע מן הרעיון שלאור המהלך קיימת אפשרות ריאלית כי נשיאה הבא של מצרים יהיה פלסטיני. באותו זמן כתב 'אל-אהראם' שאל את הגנרל מחמד חלימה, עוזר שר-הפנים בממשל מורסי, האם נכון הדבר ש-30,000 פלסטינים המשויכים לחמאס השיגו אזרחות מצרית, אולם הלה הכחיש זאת נמרצות. לעומתו, מנהל המרכז למחקרים אסטרטגיים לשעבר בצבא מצרים, הגנרל חסאם סולימאן, היה מוכן להודות כי מטרתו של החמאס היא לאזרח מיליון פלסטינים ולמקמם – תחת אזרחות מצרית – בצפון סיני.
מסתבר שתנועת 'האחים המוסלמים' המצרית, תנועת האם של חמאס, מתגלה כתומכת נלהבת מבחוץ אך מציגה גישה שונה לחלוטין כאשר עולה רעיון של מיזוג. בהקשר זה, זכורה זעקתו הנואשת של שר הפנים בממשלת חמאס מלפני כשנה, כאשר הלה הטיח במצרים האשמות קשות, ותוך כדי-כך הודה כי חצי מהפלסטינים הם בעצם מצרים:
אולם בדיקה נוספת מעלה כי ההגירה אינה דווקא של אנשי חמאס. כפי שפרסם אתר החדשות התימני 'עדן', חלק לא מבוטל מן המהגרים הם אזרחים פשוטים שרק מעוניינים לשפר את תנאי חייהם. בעליה של חנות נעליים בשם רפיק פארס סיפר כי חלומו הוא "להשיג את האזרחות שתאפשר לו לצאת אל העולם בצורה טובה יותר". באופן דומה מספרת היאם מאצ'י, אם לחמישה, כי היא רוצה לקבל את האזרחות המצרית על מנת להעניק לילדיה "חינוך ראוי". רגש הלאומיות הגאה של הציבור היושב בעזה מתמוסס לו ברגע שנפתח הפתח לשיפור ברמת ואיכות החיים.
לאזרח את הפליטים
סוגיה נוספת המעוררת מחלוקות ודיונים בקרב הפלסטינים הינה התאזרחותם של מאות-אלפי הפליטים הפלסטינים השוהים בארצות ערב המארחות. בעוד מחמוד עבאס (אבו-מאזן) הצהיר כי עקרונית הוא לא רואה בעיה בקליטת הפלסטינים על-ידי המדינות המארחות, חברים אחרים בסיעת הפת"ח יישרו קו עם החמאס ודחו לחלוטין את הרעיון. כל הצדדים, ראוי לציין, קבעו כי "זכות השיבה" שרירה וקיימת, בין אם תינתן אזרחות ובין אם לא, וזאת בניגוד לדיווחי התקשורת הישראלית הנרגשת מכך שעבאס מוכן לבקר בצפת כתייר.
דיון זה לא נותר בגדר תיאוריה ועמד למבחן המציאות כאשר עיראק החליטה בשנת 2008 להעניק אזרחות ל-220,000 פלסטינים. משיר אל-מצרי, דובר סיעת חמאס, יצא בהצהרה חד-משמעית שחמאס דוחה כל התאזרחות שהיא מצדם של הפליטים משום שהדבר סותר את "זכות השיבה", ועלול להביא להגירה מחוץ "למולדת הפלסטינית האהובה". גם הנהגת החמאס, אפוא, מבינה שבמידה ותינתן לפלסטינים בישראל הברירה הרי שהללו יבחרו שלא להישאר. החלטת מורסי משנת 2011 לאפשר לתושבי הרצועה להגר למצרים הוכיחה בדיוק את הנקודה הזו.
גם רבים בקרב ההנהגה הפלסטינית הכינו לעצמם נתיב בריחה מ"המולדת האהובה". כך, מחמוד אלזאהר, שר החוץ לשעבר בממשל חמאס ומי שרק החודש הבטיח כי האינתיפאדה השלישית בוא תבוא לשטחי 48' הכבושים, השיג את האזרחות המצרית המיוחלת פחות משלושה חודשים לאחר שהדבר התאפשר. באופן דומה, לרוב בכירי הרשות הפלסטינית יש אזרחות ירדנית. אבו-מאזן ובניו הם בעלי אזרחות כזו וכך גם לראש הממשלה הקודם שלה, אבו עלאא' ובניו. הסיבה הרשמית לתופעה, כפי שהסבירו מקורבים לאישים אלו, היא כי האזרחות הירדנית נועדה לאפשר להם חופש תנועה. יתכן כי טענה זו נכונה אך היא לא היחידה, ותעיד על כך העובדה שיאסר עבאס, הבן-של, וגם אבו-עלא' נרשמו להצבעה בבחירות שהתקיימו בירדן בשנת 2010.
אם כן, בניגוד להצהרות הלאומיות הנקראות ברמה, העובדות מוכיחות כי כאשר הדבר מתאפשר, השאיפה לאיכות-חיים גוברת על הרגש הלאומי וגורמת לפלסטינים לנטוש בהמוניהם. דפוס התנהגות זה קורא תיגר על אחת ההנחות הבסיסיות בתפיסת "שתי מדינות לשני עמים", ולפיה הפלסטינים מעוניינים במדינה פלסטינית ולא יתפשרו עבור חלופה נאותה.
מאמר מעולה עם עובדות בעלות חשיבות שמשום מה לא מגיעות לידיעתנו באמצעי התקשורת הממסדיים. מסתבר שהצומוד לא כזה צומוד והפלסטינים לא כאלו לאומיים ודבקים באדמתם.
והישראלים? הם לא קופצים על דרכונים זרים והיו עוברים ברגע לארה"ב אם היה מתאפשר בקלות?
בפועל הם לא עושים את זה.
אירופה משוועת לידים עובדות.
מי הולך?
הוצאת דרכון זר על ידי ישראלי אינה בהכרח הפניית גב למדינה. הראית מישהו שלא היה רוצה להחזיק בידו דרכון נוסף שיקנה לו כניסה ותנועה חופשיים בחצי עולם? האם זה לא נוח יותר במצבים מיוחדים להירשם במלון עם דרכון אירופאי? זו גם שאלה של ביטחון אישי בחו"ל, הקלות כלכליות וזכויות שיכולות להינתן לאזרח, שאם אפשר אז גם כדאי לקבל.
ישראל צריכה באופן לא פורמלי וגלוי גם היא לעודד הגירה ערבית החוצה. בין היתר שתי ממשלות כושלות האחת של הרש"פ והשניה של עזה הם המנוף הטוב ביותר לעודד הגירה בכך שהן לא מסוגלות לצאת מהמלכודת של "מדיניות השלבים" שהגו ערפאת ואבו מאזן ב-1974, לפי הערבים צריכים להמשיך את המלחמה נגד קיומה של ישראל באמצעים מדיניים משולבים בטרור ותוך השגת יתרון בשלב ועוד שלב (חיקוי למדיניות הפוזיטיבית בעלת האידיאל של שלום של הציונות "שעל ועוד שעל", שלפני קום המדינה). למיטב הערכתי מקריאת ידיעות דומות לגבי יו"ש גם שם ישנה הגירה שקטה ואיטית החוצה, למדינות ערב, לאירופה ומדינות אמריקה. אין לי הערכה מגובשת של היקפי ההגירה, אבל אפשר לראות אותה בכמה כפרים בשומרון שם ישנם פשוט בתים עזובים ונטושים בשלוש השנים האחרונות.
מתה על הראש שלך. אבל תסביר לי: איך לדעתך ישראל צריכה לעודד הגירה ערבית משטחה? כלומר, איך בדיוק, אתה מציע למדינה שמתיימרת להיות מופת של נאורות בתוך ים של מדינות שדורסות זכויות אדם ברגל גסה, לגרום לקבוצה אחת מובחנת בתוכה להגיע למסקנה שעדיף לחיות בכל מקום בעולם, העיקר לא פה?
העובדות מוכיחות בעיקר שאיןבכלל "עם פלשתיני" והוא אפילו לא עם בהתהוות. אלא חברה בהתפרקות.
להערת אלעד: לא רק התקשורת השמאלנית מתעלמת מהממצאים, גם הימנית. בעצם עדיף שקט מאשר לעורר שדים, שיהגרו בשקט.
ניתוח מוטעה לחלוטין של העובדות.
ברור שההגירה מעזה למצרים היא גדולה ועצומה – אבל זה רק הודות לעובדה שהפלסטינים בעזה נותקו חד-צדדית מהפרה החולבת ששמה ישראל, ומחיי המנעמים תחת "הכיבוש הישראלי הרשע" (אשר בזמנו התל"ג לנפש בעזה היה גבוה יותר מהתל"ג לנפש במצרים סוריה וירדן ביחד), ונשארו סגורים לבד בחושך עם החמאס שלהם…
והרי אילו היתה לפלסטינים בעזה ברירה לבחור בין אזרחות ישראלית או מצרית, אין שום צל של ספק שרובם המוחץ היו בוחרים באזרחות ישראלית – ולא רק פשוטי העם אשר מחפשים פרנסה, אלא גם אנשי החמאס שהיו רואים בכך לא רק הזדמנות לחסל את המדינה היהודית מבחינה דמוגרפית, בטווח הארוך, אלא גם אפשרות להרחיב את פעולות הטרור שלהם, בטווח הקצר, ולהעביר את המחבלים שלהם הישר לתוך שטחי הקו הירוק שיחובר להם יחדיו (הרי יותר קל לפעול מתוך דירות מגורים בתל-אביב, שקונים או שוכרים בכסף איראני וסעודי, או ליישב חוליות מתאבדים בחיפה ובעכו, מאשר להקים תאי טרור בצפון סיני ולנסות לפעול משם)…
עובדה היא שמספר המהגרים מיו"ש קטן בהרבה – וזאת למרות שלרבים שם יש ממזמן פספורט ירדני. ואם נבדוק כמה מקרב הערבים אזרחי ישראל היגרו למדינות ערב, דומני כי המספר שואף לאפס.
הסיבה היחידה שמנהיגי החמאס מתנגדים למתן אזרחות עירקית, לבנונית או סורית לפליטים היושבים בארצות אלו, היא כמובן החשש שתתגמד או תישלל זכותם של צאצאי הפליטים הללו ל"לזכות שיבה" ו-או שמספר המשתקעים שם יגדל, ומספר המבקשים לשוב יקטן, במקרה שישראל תבחר בפיתרון של התאבדותי של "מדינה אחת לשני העמים". צריך להיות נאיבי לגמרי כדי להאמין שבחמאס חוששים שהערבים אזרחי ישראל יעדיפו לעזוב את הפינוקים של ישראל ולהגר לסוריה, עירק, לבנון או מצרים…
עודד ישראלי: הערבים בעלי זיקה למערב, בעיקר הנשים המדוכאות בחברה הערבית השמרנית והנוקשה, רוצים חיים במדינה מערבית. נתוני ההגירה למדינות ערב מיו"ש קטנים לעומת ההגירה לאירופה וארה"ב. הדור החדש שלהם משכיל ואין לו מה לחפש בסביבה שלא מתאימה לו יחסית, ובטח כשהאישה הערבייה המודרנית רואה כיצד הנשים המערביות מתהלכות בלבוש חשוף ומשוחרר בחופשיות, הן רוצות גם.זה לא סוד, הצומוד היא.
אגדהוותיקה כמו הנכבה.