אפשר לנצח את טרור האבנים

טרור האבנים חזר לשטחי יהודה ושומרון, ומיגורו עובר דרך ההבנה שמדובר בטרור לכל דבר, שגובה קורבנות בנפש • רק מדיניות של אפס סלחנות, הימנעות מ"הכלה" ומשאר מכבסות המלים, ופעולה נחושה ויצירתית למיגור התופעה, יובילו להישגים • כמו בשנות ה-70, עת חיסלו סיירת שקד וסיירת רימון את הטרור העזתי, המפקדים צריכים לדעת שרק הצלחה באה בחשבון

בית שאול, כידוע, הודר מן המלוכה – שהועברה לבית דוד – כיוון ששאול ריחם על אכזרים. גישה כזו יש לנקוט בכל מלחמה, גם אם היא מתאפיינת "רק" בזריקת אבנים.

למרות שהוא מתחזה למשהו שאינו קטלני, טרור האבנים הִנוֹ מלחמה. זריקת אבנים היא מעשה מתריס נגד השלטון, שאסור לעבור עליו בשלווה לסדר-היום. על אף שאבנים אינן מסבות נזק כבד, ולרוב אינן קטלניות – מה שהופך את התופעה לטרור מטריד, שעוצמתו נמוכה מאוד – זריקת אבנים אינה דבר תמים. בטח ובטח שהיא אינה "מעשה קונדס", כפי שקבע שופט צבאי שכנראה לא נזרקו אבנים עליו או על קרוביו.

אמירתו האומללה של השופט מתעלמת מאסתר אוחנה, שנרצחה לפני 25 שנה באבן שהושלכה על מכוניתה במהלך נסיעה בכביש באר-שבע-חברון; היא מתעלמת מז'אן בכור, שנרצח לפני 13 שנה מאבן שהושלכה על מכוניתו בכביש החוף ליד ג'יסר א-זרקא; היא מתעלמת גם מאשר ויונתן פלמר, אב ובנו, שנרצחו מאבנים שהושלכו עליהם בעת נסיעה. והם אינם הנפגעים היחידים מאבנים.

כמו כל פיגוע בידי מפגֵע בודד, טרור האבנים הוא דל-חתימה (לא משאיר כמעט סימנים בשטח), ולכן קשה לגילוי. טרור האבנים אינו מושתת על יכולת או על טכנולוגיה גבוהה, וכל ילד מגיל ארבע יכול להשליך אבן – מעשה שאינו דורש הכשרה מסובכת או מערכי תחזוקה. אם התמזל מזלו, תזדמן לו המטרה מאליה.

לא גזירה משמים

"בני, חזור עם המגן, או עליו", נהגו לומר נשות ספרטה לבניהן שיצאו למלחמה. הספרטנים, כך אומרת האגדה, נהגו לבדוק את מתיהם, ומי שננעץ חץ בגבו – כלומר, שכביכול ברח משדה הקרב – לא הובא לקבורה כלל.

אך אין די בגבורה ספרטנית. זאב ז'בוטינסקי הציע לנו להיות גזע גאון, נדיב ואכזר בכיבוש הארץ ובביצור עצמאותנו. כלומר, ללוות את הנחישות הצבאית במחשבה יצירתית, שתציב אותנו הרחק לפני האויב.

אפשר לדכא את טרור האבנים, והדבר תלוי רק בנחישותנו ובהקצאת מפקדים נבונים ומוכשרים למשימה. כי אין חיילים רעים, אלא רק מפקדים גרועים שרוצים לחזור הביתה בשלום, ואינם רוצים לנצח.

לפני מספר שנים, ביום עיון לזכרו של גיבור ישראל אסא קדמוני, קבע ד"ר בועז גנור, מייסד המכון למדיניות נגד טרור, כי אפשר להרתיע טרור, אך לשם כך דרושים רצון ונחישות. הנחישות היא החלטה פוליטית, שמשַלחי זורקי האבנים נאבקים נגדה באמצעות לוחמת הסברה ובאמצעות לוחמה משפטית, שנועדה להרתיע כל מי שמעורב בלוחמה בטרור. הרתעה היא מושג די חמקמק. אדם, ארגון, קבוצה ומדינה ניתנים להרתעה, כיוון שבני-אדם – יחידים או קבוצות – הם יצורים תבוניים, שיודעים לחשב היטב סיכויים וסיכונים.

כדי לנצח את הטרור, יש לחזק את החוסן הלאומי של המתגונן, ולפגוע בחוסן של האוכלוסיה שממנה מגיעים הטרוריסטים. אירווינג ג'אניס כתב שאם ברור לו שאין תוחלת למאבקו, יוותר האויב. כך הוא הסביר את כניעת יפן במלחמת העולם השנייה.

הרתעה בנויה מיכולת – מודיעין ומבצעים – ומענישה מתאימה. כדי להצליח בהרתעה יש קודם כל לשאוף להצליח בכל פעולותינו, ולממש את השאיפה. לכל הצלחה יש אפקט אדווה, שהדיה ניכרים בכל האגם."למה אתם מנצחים כל הזמן?" נשאל מאמן כדורסל אמריקני. "כי שחקניי רעבים", הייתה תשובתו. כדאי לאמץ נורמות של ארגונים מצליחים, שרעבים תמיד להישגים.

אולם, במלחמות צברנו תבוסות רבות מדי בחמשת העשורים האחרונים, ואלו משפיעות על תדמית השב"כ והצבא בעיני האויב. כך, שחיקה ביוקרת השב"כ מאמצע שנות השמונים – טוען תא"ל (מיל') אריה שלו – הביאה לפרוץ התקוממות ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה, שהחלה בדצמבר 1989.

בעיצומה של ההתקוממות הגיעה העלית הישראלית למסקנה שאין תוחלת במאבק, ועדיף לוותר. לטרור האבנים היה פרי באושים איום: הסכמי אוסלו הקימו את הרשות הפלסטינית, והיו אחד מהאסונות האסטרטגיים הגדולים ביותר שהמטנו על עצמנו.

תבוסת הרוח

כבר בראשית ההתקוממות הובסנו, כאשר אימצנו את השם הערבי "אינתיפאדה". אך יותר מכל הביס אותנו אי הרצון של העלית הישראלית – הפוליטית והצבאית כאחת – לנצח. עם הזמן אפילו הומצאו אידיאולוגיות, שהסבירו כי אי אפשר לנצח טרור – כאילו לא נוצחו במאה העשרים רוב ארגוני הטרור.

כמו בכל מלחמה, כדי לנצח את הטרור צריכים לגבור על האויב בקרב הרצונות. אם היתרון הזה אינו מושג, מובטחת תבוסה, ונותר לעסוק רק בתירוצים. לגיסות ולמפקדיהם צריך להיות ברור שאין תחליף לניצחון, ואין שום דבר מלבדו. עליהם להעז, להכין את המחשבה, את תורת הלחימה, את אמצעי הלחימה ואת הכוחות להשגת הניצחון. כי סוף מעשה במחשבה תחילה.

לניצחון יש שני צדדים – הסביר זאב ז'בוטינסקי ב'קיר הברזל' – ניצחון הרוח וניצחון הכוח. זהו אינו רעיון עוועים של לאומן ימני. אותם הדברים כתב, מספר שנים אחריו, משה בילינסון, עורך 'דבר'. דבריהם לא השפיעו על המציאות הישראלית. הפוליטיקאים והקצונה המציאו מערכת שלמה של ססמאות ושל תורות, כתחליפי ניצחון, שמבטיחות את התבוסה. כך, כשהפלסטינים אינם אויב אלא "יריב", משתבשת המחשבה, ומאפשרת לטעון שאפשר "להכיל" את מעשיהם ולא לנצחם – עוד מכבסת מלים יצירתית של מי שאינם מבינים לחלוטין את מהות המלחמה ואת מהות הטרור.

מה עושים?

לכשתתקבל ההחלטה לחסל את טרור האבנים, יש לחלק את השטח לתאים ולמנות מפקד יצירתי לכל אחד מהם, ולהבהיר לו שיחזור הביתה בשלום ויקודם רק כשתשקוט הארץ, ואזרחים יוכלו לנסוע לענייניהם ללא מורא. מפקד כזה צריך לדעת שהמשימה חשובה, ואין שבים הביתה עד ביצועה המושלם.

צריכים ללמוד את השטח, ולהבין אילו מקומות מוּעדים לסכנה. לשאר המקומות אפשר להניח. הרתעה מבוססת על הצלחות; כלומר, תפיסת זורקי אבנים ומניעת הישנות האירועים. אחר כך מושלמת המשימה בהתנהגות נאותה של מערכת השפיטה והענישה.

כמו כל פעולת שיטור, גם בלוחמה בזורקי האבנים חשובה הנוכחות בשטח. החל באמצעי תצפית מגוונים וכלה בסיורים, מחסומים, עמדות, מסתערבים ואנשי ביטחון שיתחפשו לנוסעים תמימים ויתפשו את המחבלים "על חם". בנוסף, צריכים לוודא שהכוחות נמצאים בשטח, אך גם להרגיש זאת. זה נוסך ביטחון בקרב הנוסעים, ומרתיע את המתכוונים לזרוק עליהם אבנים.

השלב הבא הוא מדיניות ענישה. רוח התבוסתנות נושבת בעוצמה רבה בהיכלי המשפט שלנו; פסיקות בג"ץ שלחו את חיילינו לדכא את הטרור בידיים קשורות. וכמובן, אותה החלטה אומללה של שופט צבאי, לפיה זריקת אבנים הנה מעשה קונדס. מערכת המשפט התירה למחבלים ולסייעניהם לפרסם תעמולה, שהופצה בריש גלי על-ידי השמאל הישראלי. עיינו ערך 'ג'נין, ג'נין', שעד היום מתעצלת הפרקליטות לתבוע לדין את הבמאי שלו, מוחמד בכרי, על שקריו הבוטים, ורק עכשיו (באיחור קל של כאחת-עשרה שנה) התעורר דובר צה"ל להגיב על שקרי בכרי. אותו הדבר קרה בעניין הבדותה אודות הנער מוחמד א-דורה, שנהרג כביכול בצומת נצרים. בשני המקרים ויתרה המדינה על חובתה להגן על כבוד חייליה וגם הפריעה לאזרחים שתבעו את המשמיצים.

הצלחת האכיפה והמניעה תוציא לקרב נגד מדינת ישראל את צדקני זכויות האדם – ישראלים וזרים כאחד – שיעשו בכל מאודם לסכל את הלוחמה בטרור תוך שימוש באלימות משפטית, מילולית והסברתית. מולם עומדת מערכת הסברה של דובר צה"ל ושל ממשלת ישראל והפרקליטות – צבאית ואזרחית – שקשה להאמין בנחישותן הבלתי-מתפשרת להגן על המתנחלים מפני התופעה. אלא שזריקת אבנים אינה מוגבלת רק למתנחלים הארורים בעיני השמאל. בימים הראשונים של המהומות בשנת 2000, התפרעו ערביי יפו, ערביי נחל עירון וערביי הגליל. מורך-הלב בדיכוי התפרעותם היה למשל ולשנינה, שהונצח במסקנות השחורות של ועדת אור, שהצדיקה למעשה את המתפרעים. רצח ז'אן בכור הראה עד כמה כושלת המערכת הישראלית בטיפולה בטרור: ברור שזורקי האבנים יצאו מהכפר. למרות זאת, לא הצליחו המשטרה והשב"כ לברר את זהותם, והתיק נסגר בקול ענות חלושה. ניצחון כביר לזורקי האבנים ולשולחיהם.

בעזה, בשנות השבעים, הנהיג אריאל שרון את הלוחמה בטרור העזתי לאחת מהצלחותיה הגדולות, ביעילות רבה. הדבר נעשה ביצירתיות של תא"ל דוד מימון ושל אנשי סיירת 'שקד', וכן בעזרת פעולותיה של יחידת החיסול 'רימון'. כאמור, את ההצלחה ניתן לשחזר רק אם נמנה למשימה מפקדים נחושים ונבונים, שירצו לנצח.