דעה: הרב אמר שצריך להקשיב לרב

הרב דב ליאור והרב שלמה אבינר, מהרבנים הבולטים במגזר הדתי-לאומי, קוראים שלא לערב חילונים בהליך בחירת הרב הראשי לישראל • בהנחה שאת רוב תקציב הרבנות מספק דווקא הציבור החילוני, קשה שלא להתקומם על הדברים

הרב דב ליאור, רבה של קרית ארבע וממנהיגי הזרם החרד"לי בציונות הדתית, הביע אתמול קובלנה על יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, כי הוא "אינו שומע לרבנים". על מה בדיוק יצא קצפו של הרב ליאור? לפי מקורביו, רבה של מפלגת תקומה התרעם על כוונת בנט להגדיל את הגוף האחראי על בחירת הרבנים הראשיים, באופן שלא רק 'אנשי שלומנו' מהמפלגות הדתיות ירכיבו אותו: 

קיימת סכנה מוחשית במהלך הרחבת הגוף הבוחר, המאפשרת הכנסת אנשים לא ראויים כמכריעים בהחלטה על זהות הרבנים הראשיים.

כלומר, לא ראוי שחילונים דוגמת יאיר לפיד וחבריו יקחו חלק, רחמנא ליצלן, בבחירת הרב הראשי לישראל.

טרם ניגע בלב העניין, אנקדוטה קטנה: כאשר רב מביע תרעומת על כך שאדם אינו כפוף לרבנים, זה עשוי להיות משעשע. כמו מוכר הפלאפל שמלכלך על הדוכן השכן וממליץ לך בחום – באופן נייטרלי לחלוטין – על מרכולתו שלו, כך הם חלק מהרבנים אשר קוראים לאנשים להקפיד על מצוות "ועשית ככל אשר יורוך". אין לך דבר פחות מעודן מנסיונם של אנשים לחזק את מעמדם שלהם, באצטלה אובייקטיבית כביכול או בשם התורה. למרות שתלמידיו של הרב ליאור יטענו שרבם דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מכל הטיה, לא יהא זה בגדר חשד מופרך שהאמירה הכללית ולכאורה נטולת הפניות "אינו שומע לרבנים", עניינה – איננו שומע לי.

תמוה גם כיצד רב שלא התחרה מעודו בבחירות פתוחות לציבור, מעלה בדעתו את המחשבה שהוא בר סמכא להורות לנבחר ציבור – שעשרות אלפים בחרו בו בפריימריז ולאחר מכן מאות אלפים אשררו את בחירתו בבחירות הכלליות – כיצד עליו לנהוג.

אולם, לא מדובר ברב ליאור בלבד. אותו טיעון נאמר לפניו גם על-ידי בר הפלוגתא שלו, הרב שלמה אבינר:

חילונים אינם צריכים להתערב בבחירת הרב הראשי, שהרי הם אינם מתכוננים להקשיב לדבריו, אלא אדרבה הם רוצים שהוא יקשיב להם, כלומר שהוא יהיה כפוף לדעת הקהל.

וממשיך הרב אבינר:

הרב לא צריך להיות משועבד לדעת הקהל, אלא הקהל צריך לשמוע אל הרב, קל וחומר לרב הראשי. וכיוון שהחילונים אינם מתכוננים לשמוע לרב הראשי, אלא רוצים שהוא ישמע להם, הם אינם יכולים לקבוע.

ממש כמו הרב ליאור, גם הרב אבינר – באופן אובייקטיבי לחלוטין ובלא חשש לניגוד עניינים – עוסק בביצור מעמדו של הרב: הרב לא צריך להיות משועבד לדעת הקהל, אלא הקהל צריך לשמוע אל הרב, וכמו הרב ליאור, גם הרב אבינר מרהיב עוז להדיר את הציבור החילוני מתהליך בחירתו של הרב הראשי. 

דבריהם של הרבנים ליאור ואבינר מקוממים מאוד.

הרבנות הראשית ממומנת מתקציבי מדינה (20 מיליון שקלים, כחלק מתקציב משרד ראש הממשלה), שמתקבלים מכספי משלם המסים. ניתוח סוציו-כלכלי לא מסובך מדי, יגלה שאת עיקר נטל המס נושאים חילונים מבוססים, בני העשירון העליון, ולא המגזר החרד"לי שעליו נמנים הרבנים ליאור ואבינר.

רבנים אלו אפוא, טוענים שהמממנים העיקריים של הרבנות הראשית – אותם חילונים "לא ראויים" – אינם רשאים לבחור את אלו שיעמדו בראשה. 'אתם גם תתקצבו את הרבנות הראשית, וגם לא תקחו בה חלק', דורש הרב מאחיו האהובים. ולרב, כמו שהרב עצמו כבר אמר, צריך להקשיב. 

גרסה 2.0 של מדינת הרווחה

הרבנים ליאור ואבינר מציגים גרסה בעייתית במיוחד של מדינת הרווחה. לא עוד הסתפקות בתקציבים שמרעיפה עליהם המדינה (החילונים, ברובם, אינם צורכים את שירותי הדת של המדינה), אלא גם תביעה בפה מלא ובקול רם כיצד צריכים התקציבים להינתן – במקרה שלנו, בלי מעורבות של החילונים. כמו אדם שמגיע לבית תמחוי ומציב דרישות למתנדבים.

כאשר אנשים מזהים כמובן מאליו את תפקיד המדינה עם דאגה לדתם, לתרבותם, לילדיהם, להשכלתם, ולמה לא, צריך לחזור אל היסודות הליברליים של המשטר הדמוקרטי: על המגזר הממשלתי להיות קטן, ולהתרכז בעיקר באספקת ביטחון, משפט ויחסים בינלאומיים.

כשם שאין הצדקה לתקצוב ממשלתי של סרטים או של השכלה גבוהה, כך אין הצדקה לתקצוב ממשלתי של משגיחי כשרות, פוסקי הלכה ובלניות. איש איש וקהילה קהילה באמונותיהם ובצרכיהם. התל-אביבי אינו צריך לממן את המקווה בהתנחלות, והמתנחל אינו צריך לממן את השיפוץ של תיאטרון הבימה. רק השוק החופשי ראוי לקבוע לאן יזרום כספם של האזרחים. יש ביקוש לכשרות או למקוואות? תמיד יהיה מי שיסכים לשלם עבורם, ותמיד יהיה מי שירצה להעניק את השירותים ולהרוויח. המדינה אינה צריכה לממן זאת.

הדת לא תקום או תיפול על המנגנון המדינתי. מקוואות ורבנים היו בשפע גם בגולה, בלי תקצוב של הצאר או של הסולטן.