תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי הן גם תולדות הניסיונות הנואלים לפתור אותו. ההצעה המהפכנית שלי היא להפסיק עם המהפכות.
אם מגלים שכל הפתרונות גרועים מן הבעיה, נותרה רק דרך אחת: לחיות עם הבעיה
"מבין כל הבעיות הקשות באמת של העולם", כתב העיתונאי האמריקני וולטר ליפמן בשנת 1948, "הסכסוך היהודי-ערבי הוא הפשוט מכולם". שישים שנה לאחר מכן, ברק אובמה כבר היה צריך לדעת טוב יותר. ובכל זאת, מיהר אובמה בתחילת כהונתו להסתער על הסכסוך הישראלי-ערבי כדי לפתרו במהירות.
בשנת 2009 זכה אובמה בפרס נובל לשלום, והצטרף בכך לשרשרת ארוכה של זוכים שנבחרו לפרס היוקרתי על סמך המחאה בלי כיסוי. אובמה עוד הספיק להכריז שבתוך שנה יושג הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים, לפני שגילה את עובדות היסוד של המזרח התיכון. בקדנציה השנייה של אובמה הוא נזהר מהצהרות פזיזות כאלו. וממילא את הפרס הוא כבר קיבל.
תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי הן גם תולדות הניסיונות הנואלים לפתור אותו. אפרים קישון אמר פעם שהקומוניזם הוא תיאוריה מצוינת, שרק חיסרון אחד לה: אפשר להגשימה. גם תוכניות השלום למיניהן חוללו נזק מועט כל עוד נשארו על הנייר. הנזק האמיתי נגרם כאשר ניסו לממש את התוכניות הללו הלכה למעשה. הסכם אוסלו הראה לנו כמה מסוכן המתווה של פתרון באמצעות משא ומתן עם טרוריסטים פלשתינים. ההתנתקות הראתה לנו כמה מסוכן הפתרון של נסיגה חד-צדדית. שני אלו עלו לנו במספר הרוגים ארבע-ספרתי. משני אלו למדנו שמדינה פלשתינית תהיה אסון לישראל: קן טרור מלא שנאה, שלא יהיה "בחצר האחורית" שלנו, כלשון הקלישאה, אלא בתוך הסלון.
שואלים את אנשי הימין: נניח שהפתרונות שהציע השמאל נכשלו; אבל מה בדיוק אתם מציעים? מה הפתרון שלכם?! ואנחנו נלחצים, ומתחילים להלחים את תוכנית אלון עם האוטונומיה ולפעמים עם הטרנספר, ומציגים איזו תוכנית בשישה שלבים, כולל קנטונים ומפות וכבישים בשלושה מפלסים, ושיקום הפליטים בכסף סעודי ובתי זיקוק לשומשום בבקעת הירדן.
בזמן האחרון נאלצנו להכיר בכך שהפתרונות שהצענו אינם כה ישימים. ואז חזרו כמה מדוברינו, באירוניה היסטורית, אל חלום השומר-הצעיר של פעם: מדינה דו-לאומית. נספח את יו"ש ונעניק אזרחות ישראלית לכל ערבי שיבקש. זה אמנם יציב אתגר אדיר בפני המדינה, הם אומרים, אבל נעבוד קשה, נתמסר למאמץ החלוצי, ויהיה בסדר. כאילו שאפשר להלהיב שישה מיליון יהודים-ישראלים יגעים בעזרת השפה החלוצית שבה דיבר יצחק שדה לשש מאות חלוצֵי גדוד העבודה (וגם אז ההטפות לא עבדו מי-יודע-מה). הוויכוח האם בכנסת של המדינה הדו-לאומית יהיו שלושים או ארבעים ח"כים ערביים אינו רלוונטי. כך או כך, אם מיליוני פלשתינים חדורי שנאה יקבלו אזרחות ישראלית, כל מי שיכול יברח מכאן, עוד לפני שיתחילו מחבלים כחולי-תעודות להתפוצץ בקניונים.
לחיות עם הבעיה
אם מגלים שכל הפתרונות גרועים מן הבעיה, נותרה רק דרך אחת: לחיות עם הבעיה. האדם המודרני חולה בפתרוניזם: הוא שבוי באשליה שאת כל הבעיות אפשר לפתור, אם רק מאוד רוצים. אך למעשה, את רוב הבעיות המשמעותיות בחיינו אנחנו מנהלים ולא פותרים. כמובן, צריך להשתדל למצוא פתרונות, כאשר אלו מצויים. אך לצד זה צריכה להיות לנו הענווה להכיר במגבלות כוחנו.
חז"ל אמרו לנו: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות פ"ג מ"א). כאדם מאמין, אני מוסיף גם את סיומו של המשפט: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". העמידה לפני אלוהים אף היא מוסיפה לנו ענווה. אך די גם בחלקו הראשון של המשפט כדי להעמיד אותנו מול גבולותינו. "דע לאן אתה הולך": אפילו את הבעיה הכי קריטית – המוות – אנחנו לכל היותר מצליחים לדחות קצת. חִשבו על בעיות אחרות: סוכרת, לב שבור, געגועים, עוני, אפילו נזלת – המשיכו את הרשימה כרצונכם. את כל אלו אי אפשר כיום לפתור, אבל אפשר לצמצם ולנהל בתבונה. אנו חייבים להתאמץ לעשות זאת. אך לצד זה עלינו להשלים עם העובדה שיש מחלות שאי אפשר לרפא, ויש בעיות שאי אפשר לפתור.
כולנו מכירים חולים שהרפואה הקונבנציונלית לא יכלה לרפא את מחלתם, ולכן הלכו לרופאי אליל והזיקו בכך לבריאותם. "מה כבר יש לי להפסיד?" הם שאלו, ואז לדאבון הלב גילו את התשובה. היית יכול לחיות עוד שנים ארוכות, טובות ובריאות, ועכשיו תתייסר בשנים הללו בגלל טיפול פסבדו-רפואי פזיז ומזיק. יש הרבה מחלות שאי אפשר לרפא, אבל אפשר לשכך. ומי יודע? אולי בעתיד נמצא גם מַרפא.
כל הפתרונות החפוזים שניסינו להעתיק מאזורים אחרים בעולם כשלו כאן בקול נפץ מדמם. מסתבר שהסכסוך שלנו ייחודי, לצערנו. אז מה נעשה? ההצעה המהפכנית שלי היא להפסיק עם המהפכות. פשוט נשתדל לשרוד. המצב בסכסוכנו אינו אופטימלי, אך גם לא קטסטרופלי. המצב שלנו לא הכי טוב שאפשר לדמיין, וכך גם מצבם של הפלשתינים. אבל לנו וגם להם כבר היה כאן יותר גרוע. וגם יהיה יותר גרוע, אם נתעקש לפתור את הסכסוך, במקום לנסות לנהל אותו בתבונה ובסבלנות.
המחשבה שאפשר "לפתור" את הסכסוך עומדת ביסוד הבכיה לדורות של תהליך אוסלו
מטיעוני הכותב עולה שלכאורה מבחינתו, התפיסה בשטחים היא למטרות בטחוניות בלבד, ועל כן אין טעם ליישב שם אזרחים. למעשה, אין לו בעיה ליישב שם אזרחים והוא מאמין שהגדה היא חלק אינטגרלי מישראל. מאידך הוא כותב שאל לישאל לספח את את הגדה. למעשה הכותב פשוט רוצה שישראל תחזיק במקבל בשתי קצותיו, ותמשיך להנהיג 2 מערכות שונות משפט בגדה. אם הוא מאמין באמת שהגדה היא חלק מישראל, עליו לתמוך לכל הפחות בסיפוח.
למעשה, הכותב מעדיף לחיות על חרבו, להמשיך עם שלטון צבאי בגדה ולמנוע זכויות אזרח ממיליוני אנשים על רקע גזעם, מאשר להיפרד מאובססיית ארץ ישראל השלמה של הציונות הדתית, שחרמנות האדמה שלה ממיטה אסונות על מדינת ישראל.
קראתי פעמיים את הכתוב ולא הצלחתי למצוא משהו על ההתיישבות ביו"ש.
אני מסכים בהחלט לחלק השני של התגובה של: הכותב אכן רוצה להמשיך *לחיות* על חרבו. בהחלט: לחיות!
כרגיל, לאדם עשיר קל לחיות עם העוני ולאדם בריא קל לחיות עם החולי.
זו האדישות התהומית, חוסר האמפתיה המוחלט לסבלו של הזולת, שמאפשר לאנשים לכתוב דברים כגון אלה. אבל מה אכפת לו לרב? הוא הרי לא פלסטיני. הוא לא חי תחת שלטון צבאי, או ללא הזכות להגדרה עצמית. אז מבחינתו שנחיה עם הבעיה.
אח, הבנאליות של הרוע…
עודד אתה מציג מוסר מנותק של קוקסינלים. המוסלמים רוצחים, מתפוצצים ועורפים ראשים בכל רחבי העולם.
מדוע למען השם שניתן להם זכויות? כדי שיאכלו אותנו חיים?
קודם שיהיו בני-אדם, אחר יקבלו זכויות ברוחב לב.
העמדה שמציג הרב נבון מתקבלת על הדעת למי שאין לו שאיפות נאורות. מי שמעוניין בחיה ותן לחיות פוסט מודרניסטי מוזמן לאמץ את דעתו. לעומת זאת, העמדה היותר נכונה ברמה המוסרית היא נקיטת אחריות יוזמת למצב. בעיני, יש עוד הרבה מאד אפשרויות של קיום משותף בארץ, שמתחיל מחינוך ועובר דרך תנועות חברתיות וכלכלה וכל מיני דרכים לקדם את חיי הצוותא של כל תשב בין הירדן לים.
אין לבלבל את הצניעות והרדוקטיביות באינטונציה של הרב עם מורך לב, אבל גם לא עם "האומץ לבחור בדרך האמצע". הפעם האמצע הוא לא בין ההתעלמות בין מעשה למעשה הופכי אלא בין התחברות מוגזמת לניכור.
אהד,
מהניסיון של ה 20 שנה אחרונות, הצד היחיד שמתחנך הוא היהודים. לצערי, למעט כמה דוסים עקשניים, רבים ששים לוותר על הארץ תמורת נזיד עדשים כלכלי-מזרח-תיכוני-חדש ועוד כל מיני תבשילים מרקסיסטיים. הפלסטינים לא זנחו ולא לרגע את זהותם שמתמצית במאבק נגד ישראל.
אכן, פתרון מהפכני! מסכים עם כל מילה; זה אפילו פתרון שאפשר לשווק עם פרצוף עצוב! ופרצוץ עצוב במקביל להטפות השמאלנים, זה כבר רייטינג אמיתי.
ודרך אגב, לגרום לשמאלני להטיף לך ולסביבתך זה הדבר הכי קל בעולם – פשוט תשאל אותו "אז מה הפתרון שלך?"
תודה על הכתבה
תגובה מאכזבת ופטאליסטית . מציע שתמצא המנון חדש
בגישה שלך אין כבר (ה)תקווה ,לא לנו ולא לשכינינו
אני לא רוצה לחיות חיים ללא תקווה
גם לא לעשות ולהשאיר את המצב על כנו זה סוג של "פתרוניזם".
לא סתם אמרו שהסכסוך הזה הוא הפשוט ביותר- הוא באמת כך. כל יסוד הסכסוך נובע ברצון של עם אחד להרוג ולהשמיד עם אחר. ברצון של דת אחת להשתלט ולחמוס כל פיסת קרקע קיימת, גם אם לא היתה שלה וגם אם יש עליה עם נוסף. הפתרון לסכסוך היה מאוד פשוט אם זה היה שיח בין שתי דמוקרטיות.
אבל זה לא.
לפני שרצים לפתור את הסכסוך בפתרונות קסם שמתייחסים רק למטרה של "לנפנף בהסכם חתום" צריך ליצור את הדרך. מדינת ישראל צריכה להוביל את מדינות העולם לראות את הבעיות ברשות הפלסטינאית, לראות את הבעיות בעולם הערבי ולהתחיל ליצור את הלחצים כדי לדרוש מהם להיות יותר הומניים, יותר דמוקרטיים. לדרוש מהם להוקיע תופעות כמו רצח ילדים וחפים מפשע ולהפסיק להלל את הרוצחים ולשלם להם משכורת. לדרוש מהם להתפשר במשא ומתן ולא רק להציב דרישות. לדרוש מהם לשלם על כל השירותים שישראל נותנת להם בחינם ולהשקיע בתשתיות וכלכלה ולא להעלים את כל הכסף לכיסי ראשי הרשות או לטובת טרור. להפסיק את האפליה שקובעת שפליט פלסטיני הוא יותר פליט מכל אחד אחד ועוד ועוד ועוד ועוד דברים שאנחנו צריכים להציב להם קוים אדומים ולא לותר עליהם ולדלג עליהם בדרך להסכם שלא יחזיק.
אם הבעיות האלו יטופלו- לא רק שיהיה שותף לשלום, אלא השותף יבוא בעצמו ויבקש את השלום כאשר הוא באמת מתכוון לדאוג לעם שלו ולא לעצמו ולאינטרסים הרצחניים של מדינות ערב.
הפתרון הוא לא מורכב, הוא לא מסובך, הוא מאוד ברור ופשוט להבנה- הקושי הוא בביצוע. המחשבה של אנשים שסכסוך ושנאה של אלפי שנים ליהודים תסתיים בהסכם? כאילו שעם מצרים ההסכם יצר שלום אמת… או עם ירדן… על "אין ולא תהיה נורמליזציה עם ישראל כבר שמעתם? או אולי על קריאות בפרלמנטים שלהם שבכל מדינה דמוקרטית היו מראים לאנשים האלו את הדרך החוצה מהפוליטיקה.
די לחלום- הבעיות מול העיניים שלנו, אסור לדלג עליהן בדרך לפתרון שוא.
כלומר אני לא נגד העלאת רעיונות יצירתיים,
אבל כן, מישהו צריך להסביר לאנשים שלא לכל דבר יש בהכרח פתרון.
(והדברים נכונים גם עבור יוקר המחיה, ואולי עוד כמה תחומים.)
אני לא בטוח שאין פתרון, אבל הפתרונות שישנם מחייבים שינוי מהותי. לעשות שוב ושוב אותו דבר ולקוות לתוצאה שונה הרי זה טרוף (לפי איינשטיין).
מה שלדעתי צריך ללמוד הוא שיש לחשוב על כל המקרים לפי שמזדרזים ליישם הסכם כזה או אחר, ולקחת בחשבון גם תרחישים גרועים
נראה שהנסיון לכונן "שלום" הוא יסוד הבעיה – מנסים לפתור את הסכסוך, כמו הגננת: שני ילדים רבים על שטויות, ומגיע המגשר הגואל שמסביר להם בהגיון שאפשר בלי לריב.
אבל בפעל, הסכסוך הזה – כמו רוב הסכסוכים המדיניים בעולם – איננו על שטויות. הוא בין-תרבותי, ולכן לא "יפתר" עד שאחת התרבויות המעורבות תעלם מהזירה.
חיים נבון צודק מבחינה זו.
אלא שהבעיה של מדינת ישראל עמוקה יותר. שכן הברירה האמתית שעומדת מולנו איננה "עוד פתרון גרוע" אלא המשך המצב הקיים, שבו ישות אחת הכריזה מלחמה על אחרת, אבל האחרת מסרבת להלחם. במקום זה, מדינת ישראל מתיחסת לכל פעילות מלחמתית כאל פשע פלילי, מבודדת אותו מהקשרו, ומעבירה אותו לשפוט.
זה גם מה שמנציח את המשטר הצבאי ב"שטחים הכבושים", וזה מה שבסופו של דבר יגרום לגרושנו – גם משם וגם מהשטחים שנכבשו 19 שנה קדם לכן. כל עוד לאויב אין מה להפסיד, יש לו זמן למכביר.
לכן, מלבד ההבנה שאין מה "לפתור" בסכסוך הזה, צריך להציע גם דרך להתנהל בו. ה"הכלה" הידועה לשמצה היא דרך אחת, והיא שמביאה לארך זמן ליזמות שלום מטופשות כדוגמאות שנתנו במאמר. ואילו ה"נצחון" דורש כניסה למצב מלחמה, לעבודה דיפלומטית בלתי פשוטה (גם אם אפשרית), להרבה יצירתיות והעזה בתחום הצבאי (חוששני שמעטים הגנרלים הנחנים באלה), ובעיקר לאיזושהי תחושת צדק בקרב הצבור שמספק את החיילים לצד שלנו…