מיתוס הבידוד הבינלאומי של ישראל

למרות הטענה הרווחת בארץ ובחו"ל על בידודה של ישראל בזירה העולמית – טענה שכבר הפכה למוסכמה בלתי-מעורערת – מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל אינו גרוע. כאשר בוחנים באופן אמפירי את מצבה של ישראל, בעזרת מדדים אובייקטיביים, מגלים שמדובר בעיקר באמונה טפלה שאין לה במה להיאחז.

כך, מדד מספר המדינות בעלות קשרים דיפלומטיים עם ישראל, מראה שיפור במעמדה הבינלאומי של המדינה, במיוחד מאז התקופה הסמוכה למלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. כזכור, באותה תקופה חוללו מדינות ערב משבר אנרגיה עולמי, שהביא את העולם הערבי לשיא כוחו והוריד את מעמדה הדיפלומטי של ישראל לשפל יחסי. מאז, מציאות זו השתנתה לחלוטין, במיוחד לאחר קריסת הגוש הסובייטי בשנת  1991. בשנים אלו מדינות רבות החליטו לכונן או לשדרג את היחסים עם ישראל: מדינות הגוש המזרחי, מדינות יוגוסלביה לשעבר ובברית-המועצות לשעבר ומרבית מדינות אפריקה ואסיה, בחרו ביחסים דיפלומטיים עם ישראל. משמעותי במיוחד הוא כינונם של מערכות יחסים דיפלומטיים עם מדינות חשובות כמו סין, הודו, רוסיה, טורקיה וניגריה, אשר נשמרו מאז ועד היום. עם סיום המלחמה הקרה פג גם כוחו של החרם הערבי.

בחינה של מדדים המשמשים למדידת אינטגרציה במערכת הבינלאומית, מובילה למסקנה כי ישראל דווקא משתלבת היטב בעולם. הציון הממוצע שמקבלת ישראל במדד הגלובליזציה KOF משנת 2012, מציב אותה במקום ה-30 מתוך 166 מדינות; בחינת ביצועיה הכלכליים של ישראל ממקמת אותה במקום ה-23 בעולם, עובדה המשקפת היטב את הצלחתה הכלכלית; בסולם האינטראקציות החברתיות אשר מודד קשרי מדע, תרבות וספורט, נמצאת ישראל במקום ה-32 בעולם. הציון הנמוך ביותר שמקבלת ישראל במדד זה הוא בסולם הפוליטיים, שם היא מדורגת מספר 58 מתוך 166 מדינות. מדד זה מבוסס על מספר השגרירויות במדינה, חברוּת בארגונים בינלאומיים, השתתפות במשלחות של מועצת הביטחון של האו"ם וחתימה על אמנות בינלאומיות. אלא שגם ציון זה, עדיין מציב אותה הרבה מעל לכמעט שני שלישים ממדינות העולם. יתר על כן, מנתוני מדד KOF עולה כי ביצועיה של ישראל בתחום הגלובליזציה משתפרים באופן קבוע מאז 1993, עובדה המעידה על כך שהסכסוך האזורי שבו היא נתונה לא השפיע למעשה על מידת השתלבותה בקהילה העולמית.

אם כן, אין שום הצדקה לאמירה שישראל מבודדת בקהילה הבינלאומית. בסוף שנת 2012, מדינת ישראל קיימה יחסים דיפלומטיים עם 156 מדינות, כאשר האו"ם מונה 193 חברות. בהתחשב בעובדה שרוב מדינות ערב אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם המדינה היהודית, וכך נוהגות גם מספר מדינות מוסלמיות, הרי שיש לישראל רשת קשרים דיפלומטיים ענפה מאוד. אם ניקח בחשבון שישראל מנועה מלחבור לגושי מדינות גדולים (מדינות מתפתחות, הגוש המוסלמי או גושים אזוריים כגון אמריקה הלטינית ואסיה) נגיע בנקל למסקנה שהמדינה היהודית דווקא עושה חיל בזירה הבינלאומית.

אפילו העולם המוסלמי מראה התקרבות לישראל

זאת ועוד, מסתבר שהיחסים עם העולם המוסלמי דווקא השתפרו באופן ניכר: לישראל הסכמי שלום עם מצרים וירדן, והיא אף מקיימת קשרים לא רשמיים עם מדינות במפרץ הפרסי ובצפון אפריקה. כמו-כן, רוב העולם הערבי הביע תמיכה ביוזמת השלום של הליגה הערבית. עובדה זו חשובה, שכן למרות הבעייתיות שבתכנית, הערבים מציעים בה הכרה בישראל ושלום – שינוי עמדות היסטורי. לישראל אף יחסים תקינים עם מדינות מוסלמיות חדשות: הנוכחות הישראלית מורגשת במדינות כאזרבייג'אן, קזחסטן, טורקמניסטן, ואוזבקיסטן, שנראה כי הזהות המוסלמית של אוכלוסיותיהן ושל מנהיגיהן אינה מעכבת קשרים עם ירושלים. על-אף שהגל האסלאמי הקיצוני, בעקבות המהומות בעולם הערבי, טומן בחובו סכנות לישראל ומקשה על קיום קשרים פורמליים איתה, מסתבר שעליית כוחה של איראן השיעית וחתירתה לנשק גרעיני הופכים למעשה הרבה מדינות סוניות לבנות ברית של ישראל.

שיפור ביחסים עם מנהיגת העולם החופשי

גם היחסים הדיפלומטיים עם המדינה החשובה בעולם, ארצות-הברית, השתפרו משמעותית מאז 1973, והיחסים האסטרטגיים עמה עודם חזקים מאוד, חרף היחס הצונן של ממשל ברק אובמה. אין להתפלא על כך, שכן במשך ארבעה עשורים רמת התמיכה של הציבור האמריקני בישראל נותרה יציבה באופן מרשים (כ-65%), דבר שמתבטא היטב בתמיכת הקונגרס. אכן, לאחרונה גם הנשיא אובמה נענה לרחשי הציבור בארצו, והוא מאמץ עמדה ידידותית יותר כלפי ממשלתו של בנימין נתניהו. ביקורו בארץ הוא עדות לכך.

שתי המדינות המאוכלסות ביותר בעולם ומעצמות עולות בפני עצמן – הודו וסין – מקיימות אף הן קשרי ידידות חשובים עם ישראל. לשני ענקים אלו ציביליזציות עתיקות יומין, והן רואות במדינת ישראל יורשת של ציביליזציה עתיקה כמותן, שהגיעה להישגים מרשימים. ראוי לציין שלהודו וסין אין מורשת אנטישמית כמו זו שקיימת בעולם הנוצרי, והיחסים עם הודו אף טובים במיוחד ומושתתים על אינטרסים משותפים.

באופן כללי, מדינות המתעמתות עם אתגרי הטרור והאסלאם הקיצוני – תופעה שהולכת ונעשית נפוצה מאז 1991 – מבקשות לשתף פעולה עם ישראל, הנחשבת מומחית בתחום המודיעין והלוחמה בטרור.

אירופה, אירופה

אמנם, "אירופה הישנה" נמצאת במקום אחר לגמרי. התרבות האסטרטגית האירופאית, הנעדרת תפישת איום והרואה בשימוש בכוח דבר אנכרוניסטי, הופכת את ישראל לקשה לעיכול. הוסף לכך את האנטישמיות המסורתית הרואה ביהודים אחראים לצרות העולם, והתמונה איננה מזהירה. אכן, יש אוניברסיטאות אירופאיות שהפכו למקומות לא נעימים לישראלים, וחלק גדול מהאינטליגנציה האירופית היא באופן אינטואיטיבי אנטי-ישראלית, ואף מערערת על זכותה של ישראל להתקיים. לצד האינטלקטואלים, גם מרבית האליטה התקשורתית האירופאית היא באופן היסטורי נגד ישראל.

עם זאת, עדיין ניתן למצוא בכל המדינות האירופיות המערביות, במיוחד בין המגזרים השמרניים יותר, כיסי תמיכה בישראל. חלקם אף רואים את ישראל כחיל חלוץ של התרבות המערבית, המאוימת על-ידי יחסיות מוסרית וקיצוניות אסלאמית. גם החששות הגוברים מההגירה המוסלמית מתקנים קמעה את היחס לישראל.

בהקשר זה, מעניין שהרחבת האיחוד האירופי דווקא פעלה לטובת ישראל. "אירופה החדשה", הכוללת את מדינות מזרח אירופה, שונה מאוד ממערב אירופה שכן תרבותה האסטרטגית נשלטת על-ידי תפישת האיום ההיסטורית מפני רוסיה. כתוצאה מכך, היא מגלה הבנה רבה יותר לדילמות הקשורות לשימוש בכוח על-ידי ישראל.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאבד מהשפעתו

באופן כללי, ניתן לומר שרוב המדינות אינן מוכנות שיחסיהן עם ירושלים יהיו נתונים לחסדי תהפוכות הדיאלוג הישראלי-פלסטיני. כן אפשר לזהות תחילתה של לאות כללית ואפאתיה בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי המתמשך, ואף החלה לחלחל אצל מספר מדינות התובנה שלפלסטינים יש אינטרס בהמשך הסכסוך ובהטמעת דימוי הקורבן לצורך המשך קבלת סיוע כספי.

לצד זאת, רוב הפורומים הבינלאומיים נותרו אנטי-ישראליים כבעבר; לא חל בהם שום שינוי, וקשה להסיק מכך שמצבה של ישראל הורע בגזרה זו. ראוי אף לציין שהאו"ם ביטל את החלטת העצרת הכללית מ-1975, שהשוותה בין ציונות לגזענות. דיפלומטים ישראלים אף מעידים על שיפור מסוים כלפי ישראל בגוף זה, אשר כבר פשט את הרגל מבחינה מוסרית. ישראל גם זכתה במאי 2010 להצטרף למועדון היוקרתי של ה-OECD, דבר המהווה הישג דיפלומטי כביר.

בעיה אמיתית היא תופעת הלוחמה המשפטית, שבה גורמים אנטי-ישראליים מנצלים את המערכת המשפטית של מדינות המערב לצורך הגדרת נציגים רשמיים של ישראל כעבריינים. אתגר נוסף ללגיטימיות של ישראל נובע מארגונים לא-ממשלתיים, המייחדים את ישראל בכל הנוגע להפרות לכאורה של זכויות-אדם. ההשפעה האמיתית של שתי התופעות הללו על מעמדה של ישראל עדיין אינה ברורה. בינתיים, הניסיונות להביא לחרם על ישראל בתחום התרבותי והכלכלי (BDS) בעשור האחרון, זכו להצלחות מעטות בלבד ויש להן השפעה שולית על המשק הישראלי ועל חיי התרבות של המדינה היהודית.

בידוד בקהילה הבינלאומית קשור בדרך-כלל למאזן הכוחות הבינלאומי. אכן, חולשתה הגוברת של ארצות-הברית, בעיקר מאז עלייתו של הנשיא אובמה, חשפה את בת בריתה, ישראל, לזמנים מעט יותר קשים. ועדיין, בסיכומו של דבר ישראל דווקא מסתדרת לא רע בזירה הבינלאומית.

אפרים ענבר הוא פרופסור למדע מדינה באוניברסיטת בר-אילן ומנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. גרסה מלאה של המחקר עליו מתבסס מאמר זה ניתן למצוא באתר המרכז.