ראשי המחאה רוצים לחדש את ההפגנות. היינו: 2013 תרשום השקעות זרות קטנות יותר, יותר עובדים ילכו הביתה ופחות יזמים יקימו חברות.
2011 הייתה שנה כלכלית ישראלית מוצלחת על-פי שני מדדים מהימנים לפעילות עסקית בריאה: ההשקעה הלאומית בפרסום וההשקעות הזרות בשוק המקומי. ההשקעה בפרסום באותה שנה הייתה 3.7 מיליארד שקל, קרוב מאוד לשיא כל הזמנים של השנה שלפניה. 2011 הייתה גם שנה טובה מאוד ליוזמות מקומיות שרתמו הון חיצוני: השקעות זרות הגיעו לשיא עם 11.1 מיליארד דולר מעבר לים שהושקעו בארץ זבת חלב ודבש.
המצב הכלכלי בישראל היה שפיר, בוודאי ביחס לשאר העולם המערבי שהתמודד, ועדיין מתמודד, עם נתוני אי-תעסוקה קשים – %6.5 אבטלה בישראל לעומת 12.2% בגוש היורו – ועם חוסר יכולת מתסכל של השווקים לצאת מהמשבר הגלובלי שלכאורה הסתיים ב-2008. ישראל מתפתחת, מגלה ומרחיבה, בעוד הכלכלות המתכווצות של אירופה מחלקות האחת לרעותה מענקים והלוואות בסכומים בדיוניים, והממשל האמריקאי קונה מעצמו שטרות חוב ב-85 מיליארד דולר בכל חודש, רק כדי למנוע קריסה פיננסית (כמו שמבין הקורא חד העין, מדובר בניסיון לעשות "אורי גלר" בקנה-מידה מפלצתי, אבל סוגיה זו תידון בזמנה).
כבדרך נס, ישראל עברה את הגל הכלכלי העכור הזה בלי להזדקק לחילוץ כלכלי או להוקוס פוקוס פיננסי רב עוצמה, עם אחוזי אבטלה שיורדים בהתמדה ואפילו דירוג אשראי משתפר, בשעה שכלכלות בעלות מעט יותר אפשרויות כמו ארה"ב וצרפת מאבדות את אמון משקיעי העולם וסוכנויות דירוג האשראי מחודש לחודש, משנה לשנה.
מחאה מעיקה
אלא שאז, בתזמון שאין להגדירו אלא כמהמם, באה המחאה הפסאודו-חברתית של קיץ 2011. חלק מן התגובות למחאה היו מיידיות. שוק הפרסום, הרגיש מאוד למצבי-רוח קולקטיביים, רשם נפילה משמעותית כבר בסוף 2011. ב-2012 הוא איבד עוד 260 מיליון שקל. מההשקעות הזרות נמחקו 700 מיליון דולר, והן ירדו ל-10.4 מיליארד דולר בסך הכול.
בחישוב פשוט, אותם 700 מליון דולר, שהם קצת יותר משניים וחצי מיליארד שקל, אבדו בהשקעות זרות, ועוד 260 מליון שקל נעלמו מהפרסום, קיזזו לכולנו כמעט שלושה מיליארד שקל בפעילות עסקית בישראל בשנה קלנדרית אחת. במקום התחזקות שניתן היה לצפות לה – רק נגיעה קטנה בזיכרון ההיסטורי: בין 2009 ל-2010 נרשמה הכפלה של היקף ההשקעות הזרות – נרשמה היחלשות של שלושה מיליארד שקל.
שלושה מיליארד שקל אינם עניין תיאורטי כלל ועיקר. הם משרות נחתכות. תקנים מקוצצים. חברות עם רעיונות טובים שלא מוצאות משקיעים. קמפיינים מבוטלים. משרדי פרסום שמשלמים עוד פחות לעובדים בדרג הזוטר שלהם. עיתונאים שצריכים להילחם עוד יותר חזק כדי שמישהו יואיל ויקנה בכמה פרוטות את עבודת הפרילאנס שלהם.
התיאבון של המחאה להרס
עכשיו אני שומע ש"ראשי המחאה" (החלולים) רוצים לחדש את ההפגנות. היינו: 2013 תרשום השקעות זרות קטנות עוד יותר והשקעה בפרסום מצומצמת עוד יותר, ויותר עובדים ילכו הביתה ופחות יזמים יקימו חברות שיעסיקו אנשים שנוסעים ואוכלים ומטיילים וטסים לחו"ל. ביטולים במקום השקות. סגירות במקום פתיחות. פיטורים במקום גיוסים.
יש שיאמרו: כן, שלושה מיליארד שקל, אבל נשיג חברה צודקת וטובה יותר, וזה מחיר ששווה לשלם. אני אומר: קדחת. מתי ואיפה ראיתם הפגנות המונים ששיפרו את מצבו של מישהו? הרי לא בקטע גחמני עברה התרבות המערבית בדם ויזע ודמעות ממנגנון שלטוני של ניצחון המתגודדים וצועקים בקול אחד למערכת שמאפשרת סינון ובקרה של עמדות ומנהיגים. מערכת שמאפשרת שינוי של תהליכים באופן מדורג, רציונלי, בטוח. כל הדברים שברברים בזים להם.
והנקודה, הנקודה: זו לא הפגנה ספונטנית של אי-שביעות רצון שמבקשים רועי ההמונים של המאה ה-21 ליילד. זו אווירה של הפגנות ורחוב מפעפע פחד וחוסר-יציבות מתמשכים, שהם הדם בעורקי המגלומן החברתי. אווירה של סף-אסון שאולי תוליד מעשה משוגע שיביא בתורו לתגובה משוגעת יותר, עד שיתממש החלום הרטוב: תמונות א-לה תחריר של דם ברחובות, צבא שלוקח את השלטון, מפלגה מהפכנית שמשתלטת על הצבא, משקיעים שבורחים כל עוד נפשם בם, כאוס שמתוכו צומחת דיקטטורה של ההמון הכועס והזועם והמוסת. גן העדן הסוציאליסטי האבוד שיאפשר גם לנו, כמו שהשמאל מטיף כל השנים, להשתלב במרחב.
הפגנה היא זכות דמוקרטית שאינה ניתנת להפקעה. צאו להפגין. אבל צאו להפגין אם אתם בקטע של "עכשיו טוב מדי לי ולחברים שלי; נורא בא לי שחלקם יפוטרו ושחלקם האחר יקיים עוד ועוד פגישות חסרות תוחלת עם מנהלים שלא מוכנים להוציא שקל בתקופה של אי-ודאות. תנו לי משהו גרוע ומדמם באמת, כי בכנות? אין לי שום יכולת להעריך את כל מה שכן יש לי, ואל תצחיקו אותי עם סיפורי יוון או ספרד או מצרים. ובכלל, ממתי אביב זה רע?"
צאו להפגין אם בא לכם להרוס יותר ממה שבא לכם לבנות, בגדול.
דווקא "אובדן ההכנסות" מפרסום הוא לא בהכרח רע, החברות שלא פירסמו כנראה ניצלו את הכסף שחסכו להורדת מחירים או להשבחת המוצרים שלהם. העובדים שפוטרו מענף הפרסום ימצאו עבודה אחרת, בענפים החדשים שנפתחו.
אני לא מסכים איתך, המצב בישראל בהחלט לא טוב ורק מידרדר, הכול מתייקר והמשכורות נשארות כמו שהן אז איך אפשר לחיות ככה?
אני מסכים עם הרעיון הכללי של החיבור בין "חברתיות" למצב כלכלי רעוע בייחוד עם עניין הראשים החלולים. עם זאת ספק רב אם המסובב של ירידת ההשקעות הן ההפגנות בקיץ 2011. הרי אמרת בעצמך שהמשבר מסרב לדעוך, כך שירידה בהשקעות של אזרחים זרים יכולה להיות מכיוון שמצבם הורע והם אינם יכולים להשקיע כבעבר. כך או כך, הקולות הבוקעים מהמחאה אינם הקולות שמשקיעים אוהבים לשמוע – אנחנו ניקח לך חלק גדל והולך מהרווחים שהשקעת ללא השתתפות בסיכון – כמובן שינה סיסמא טובה למשיכת משקיעים. אבל אם הקולות היו אחרים, אולי המחאה הייתה אפילו מזניקה את ההשקעות.
אני מניח שקל לך וטוב לך בחיים. אין לך שום בעיה לקנות (או לשכור) דירה. מוצרים בסיסיים דווקא זולים לך. אתה משלם חשמל, מים, דלק בכיף ונהנה מה-18% מע"מ שלך ואתה חוסך נהדר לפנסיה. אין לך משכנתא, או גן או מעון לשלם עליהם, העבודה שלך מובטחת ואין לך למעשה שום דאגות. אתה מסתכל ימינה ושמאלה ורואה רק טוב. שירותי בריאות טובים וזולים, דאגה לקשישים, אין עובדי קבלן בשום מקום, אין מחוסרי דיור, אין עוני ואין פערים כלכליים וחברתיים. החיים טובים- מה הם רוצים השמאלנים מהמחאה ההזויה הזאת?
ואילו אתה רועי, רוצה לתלות את כל אלו ברגולציה הממשלתית אני מניח. המדינה לא יודעת לתת שירותים כמו שצריך, זה טבעה. אנשי המחאה היקרים שיכולים להיג את הצמם בכל דרך שיחפצו, הינם סוציאל דמוקראטים עם אוריינטציה קיצונית. גישה של בעלות מלאה של המדינה על כל הנכסים והתערבות שלה בכל דבר, זהו לחמם של אנשי המחאה ומשום תולים בממשלה את כל הרע – שהרי זה הלך מחשבתם – הממשלה קובעת הכל בעיניהם. התפיסה הקומוניסטית הזאת לפיה הממשלה קובעת את המחירים ולא השוק, עלולה להביא לאסון כלכלי. מי שרוצה להנות מפירות השגשוג של הקפיטליזם, שלא יסגל געצמו הלך מחשבה קומוניסטי.
ההתערבות הממשלתית חונקת את המשק. אנשים שמעוניינים להרוויח הופכים להיות פושעים בעיני אנשי המחאה (ע"ע הקמפיין האלים והאגרסיבי הנושא הגז). אלו אנשים שעסוקים כל היום בלומר מה לא טוב להם ולא שמים לב הם חיים בחברה של שפע ופנאי בלתי רגיל. עבודה קשה היא מושג גס. לא תפקידה של הממשלה לספק חיים קלים – היא לא יודעת לעשות זאת. אם אתה רוצה לטעון טענה בבר מדיניות הממשלה – גש לעניין האמיתי – ההוצאה התקציבית הולכת ותופחת והמיסים בהתאם. המס, הוא זה שמביא את הקיפאון, שיעמיק את הקשיים. אנשי המחאה זועקים על המיסים הגבוהים ובמקביל על שירוים ממשלתיים לא מספיקים. צריך לומר בבהירות – די! אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. צריך להחליט לאיזה צד להטות את המשקל – הצד הסוציאל דמוקראטי עם הלך הרוח הקומוניסטי הדוגל במיסוי חונק ולא הוגן ובאינספור שירותים ממשלתיים או בשוק החפשי, עם המיסוי הנמוך, המעודד רווח ויוזמה פרטית ועם המגזר הציבורי הקטן וההוצאה הממשלתית הרזה.
אי אפשר לפסוח על שני סעיפים. מי שרוצה את הסוציאל דמוקרטיה, שיבין מה הוא מביא על עצמו ושלא יבכה שרק נהיה לו קשה יותר.
אלון תובל, שאפו.
אלון תובל, ברעיונך אתה צודק ואין מחלוקת. חירות כלכלית היא חירות פוליטית, אין הן מופרדות. אבל תפקידה של המדינה הוא לוודא שהשוק אכן חופשי לתחרות ושלא מתקיימים מונופולים. יכול להיות שבין מנהיגי וציבור המחאה יש קומוניסטים (זכותם, אני לא מסכים איתם אבל זו זכותם) אבל אין ספק שישנו מיעוט רחב שאכן רואה בשוק החופשי הקפיטיליסטי את הצורה ההכי פחות גרועה וכל מה שהוא דורש, זה שהמדינה תעשה את העבודה שלה – עבודתה היא לא בהכרח לתת שירותים, אלא לאפשר מצב שבו אכן יש תחרות על מוצר והתחרות היא אכן חופשית ולא מקוטרלת או מונופוליסטית…
ובכל הנוגע לזה ידידי, אנחנו דיי מפגרים מאחורה. 10 משפחות מחזיקות 60%…. זה פאקד אפ..
כן בטח. או קומוניזם או להעלות את מס החברות ביותר מאחוז אחד, נגיד בשנים שלושה, ממש חנק, גוואלד.
חזק ונוקב, ומכעיס!