לקצץ, אבל לא בכוח הלוחם

שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ הכריזו בשבוע שעבר על תכנית קיצוצים דרמטית, אשר תהפוך את צה"ל לצבא עתיר טכנולוגיה ודל בכוחות לוחמים • דפדוף בדפי ההיסטוריה הקרובה, מראה שיעלון וגנץ – הרמטכ"ל ומפקד זרוע היבשה עד ערב מלחמת לבנון השנייה – נטלו חלק בתכנית דומה בשנות ה-2000, שהובילה את צה"ל לכשלון במלחמה. הלקחים, כנראה, טרם הופקו • במקום לסגור חטיבות מתמרנות, יש לקצץ בפנסיות ובמשכורות המנופחות שצה"ל משלם, העולות על מחצית תקציבו

המזרח התיכון גועש ורוחש. המדינות המלאכותיות שהוקמו באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה מתפרקות לשבטים ולעדות, ויד איש ברעהו. החששות והספקות רבים: אין לדעת מה יגרום להפניית התסכול הערבי כלפי ישראל, מי מבין הכוחות הניצים בארצות השכנות יבחרו להעביר את לחימתם כלפי הגבולות החיצוניים שלהם, מי יצית את הניצוץ שידליק את המלחמה הבאה ומה יהיה אופייה.

על כן, אי-הוודאות והערפל שבה נתונה המציאות האזורית מחייב את צה"ל להיות כעת במיטבו. והנה, דווקא כעת הוא משית על עצמו קיצוץ במצבת כוח האדם שלו, צמצום באימוני חלק מיחידותיו וצמצום כוחו הלוחם. על-פי הפרסומים בתקשורת, צה"ל החדש יהיה צבא קטן יותר, הנשען על מערכות עתירות מימון המשלבות מודיעין מדויק לרכישת מטרות, יחד עם יכולת השמדה מהירה שלהן. הצבא החדש יישא אופי שבו עוצמת הכוח המתמרן תופחת והעדיפות תינתן לאש המדויקת.

בכל מה שנוגע לבניין הכוח לקראת המלחמה הבאה, יש לקוות כי ראשי צה"ל, בשעה שהם מבצעים את השינויים המדוברים, מודעים היטב גם ללקחי מלחמת לבנון השנייה. שר הביטחון יעלון, שכיהן כרמטכ"ל עד שנה לפני קיץ 2006, והרמטכ"ל גנץ, שהיה מפקד זרוע היבשה עד לאותה מלחמה, נוכחו במו עיניהם בנזק שנגרם ליחידות המתמרנות לפני אותה מלחמה בעקבות שינויים שנערכו בצה"ל. ראוי להזכיר כי כשירותה הירודה של זרוע היבשה במלחמת לבנון השנייה הייתה רובה ככולה תוצאת חדשנות היתר הנלהבת שהפגין יעלון בתפקידו כרמטכ"ל. גם אז נשמעו מכיוונו אמירות אודות "שדה הקרב העתידי", שהסתמכו על פתרונות טכניים שלכאורה ימנעו ממנו את הצורך לסכן חיילים בתמרון אל תוך שטח האויב. ניתן בהקשר זה להזכיר דברים שנאמרו בדו"ח וינוגרד, אודות מוכנות צה"ל למלחמה:

הקיצוצים בתקציב הביטחון גרמו לצה"ל, בהתאם לתעדוף שהוא עשה לפי שיקול דעתו, לקצץ באימונים ובתרגילים, בכוחות הסדירים ובכוחות המילואים כאחד […] התקופה שבין 2000 – 2006 התאפיינה בירידה מתמדת במשכי אימון, במספר התרגילים ובשיתופי הפעולה בכלל צה"ל. תופעה זו פגעה ביכולתם של הלוחמים ובעיקר במפקדים ברמת הגדוד, החטיבה והאוגדה, שלא ביצעו זמן רב אימונים ותרגילים. (סעיפים 40-41)

צבא כמו "צה"ל העתידי", שעוצמתו תהיה מותנית בתפקודן הרצוף והיעיל של מערכות מחשב ותקשורת מתקדמות להפעלת אש מדויקת, מסכן עצמו בכך שהאויב ירכז מאמצים לפגיעה בהן ולשיתוקן. אין בכך כדי לשלול את הרצון והחובה להשתכלל כל העת, אך ראוי לזכור שאין בנמצא מערכת ללא נקודות תורפה המזמינות פגיעה בהן. לכן, אין להסתמך בבניין הכוח על רכיב אחד שעליו בלבד נשענת הפעלת הכוח. אם בעקבות כשלים אפשריים בהשגת מטרות האש המדויקת יימצא שגם יחידותיו המתמרנות של צה"ל הן בלתי כשירות למשימותיהן, אזי יתגלה הצבא כבלתי-מוכן לעמוד במשימת ההגנה על האזרחים.

העיראקים הפתיעו ב-73'

אחד הלקחים הבולטים שנראה כי צה"ל הפיק ממלחמת לבנון השנייה, ניכר ב"חזרה בתשובה" אל עקרונות תורת הביטחון הישנה, הקובעת כי חובתו להכריע את המלחמה במהירות, על-ידי העברתה אל שטח האויב. הגוף היחיד המסוגל לבצע מהלך שכזה הם איגודי כוחות משוריינים ורגליים, החותרים להגיע במהירות אל עומק שטח האויב ושם לכתרו, לשתקו ואף להשמידו. גם אם האיום מצד צבאותיהן הסדירים של סוריה ומצרים פחת משמעותית לאור שקיעתן בבוץ הפוליטי הפנימי, עדיין יידרשו לצה"ל מספיק עוצבות הגדולות דיין כדי לתמרן במהירות אל תוך מרחבי שיגור הרקטות מצד חיזבאללה או חמאס.

לאלה המצדדים בצמצומו של צה"ל גם עקב "מותה של החזית המזרחית", ראוי להזכיר כי מאז יציאת האמריקנים מעיראק ותחילת התפרקותה של סוריה, הפך המרחב שבין גבול ישראל לגבול איראן לשטח שהוא נטול ריבונות. המשמעות היא שאין באותו מרחב כוח כלשהו היכול למנוע מאיראן מלגלגל את שותפותה במלחמת האזרחים בסוריה למצב שבו בסופה, או גם במהלכה, יוצבו כוחות איראניים על גבולות ישראל בגולן ואולי גם בלבנון.

תזכורת כואבת מאותו המרחב שממזרח לנו: בשנת 1973, מלחמת יום-הכיפורים, הבטיחו מומחי המודיעין למפקדי צה"ל כי צבא עיראק לא יתערב בלחימה, וליתר ביטחון הוסיפו ואמרו כי אם למרות הכל הוא יעשה כך, יהיה זה מאוחר מאוד ובכוח קטן מאוד. ובכן, התוצאה של אותן הערכות הייתה התערבותו של צבא עיראק בלחימה בגולן, שבוצעה במהירות ובכוחות גדולים מאוד.

אין תחליף למילואימניקים

לפני מלחמת לבנון השנייה הספידו כמה ממומחינו את צבא המילואים, כאשר קבעו כי מערך זה הפך למיותר לאור יכולות האש מנגד והמהלומות האוויריות שצה"ל יכול להנחית על אויביו. כשפרצה המלחמה בקיץ 2006 התברר, שוב, שאין בידי הצבא הסדיר וחיל האוויר את האפשרות להתמודד בכוחות עצמם עם האיום שמציבים אפילו ארגונים קטנים כמו חמאס וחיזבאללה. גם אם צה"ל יצומצם, חובתו לשמר כשירות מבצעית גבוהה בקרב יחידות המילואים. הפסקת התעסוקות המבצעיות של יחידות המילואים, כפי שכבר מתרחש בפועל, תתבצע במחיר החלפתן על-ידי היחידות הסדירות, שכתוצאה מכך גם הן יצמצמו מאד את אימוניהן. הנזק שייגרם מכך הוא לא רק עבור כשירותן המיידית למלחמה הקרובה, אלא גם עבור יחידות המילואים, שבעוד שנה או שנתיים יקבלו אל שורותיהן משוחררים משירות סדיר שאינם בכשירות הנדרשת. גם כאשר חרב הקיצוצים איננה מונחתת עליו, כל מה שיכול מפקד המילואים לעשות בתחום הכשירות של יחידתו הוא לשמר, בקושי רב, את זו הבסיסית שרכשו חייליו במהלך שירותם הסדיר.

חובתם של ראשי הצבא היא לנסות ולהעריך את האיומים, על מנת להכינו כמיטב יכולתם למלחמה הבאה. רק העתיד ילמד אם הנוסחה "ארגון מחדש לאור השתנות האיומים" עמדה במבחן המציאות באזורנו. עם זאת, אין לאפשר לצה"ל לקצץ בתחומים שיביאו לפגיעה בכשירותו הבסיסית למלחמה, בגין אותו "ארגון מחדש". פרויקטים עתידיים עתירי מימון, מפקדות מנופחות ובעיקר משכורות, תשלומי גימלאות והשקעה אדירה בנכי צה"ל, שרובם לא נפגעו בפעילות מבצעית, הם אלה שבהם חייב הארגון לקצץ, הרבה לפני שהוא פוגע בכשירותו הקרבית. עשרות שנים של ניסיון מצטבר, שראשיתן בהתפטרות הרמטכ"ל ידין בגין הקיצוצים שהשית בן-גוריון על צה"ל, לימדו כי לא מתוך צה"ל תבוא בשורת הקיצוץ בתקורות הבלתי לוחמות שלו. ממשלת ישראל והעומד בראשה מחויבים להטות את צה"ל מנתיב הקיצוץ בכשירות המבצעית אל הנתיב שיאפשר לו גם להתייעל וגם לשמר את כשירותו הקרבית.

אל"מ במילואים יהודה וגמן הוא חוקר והיסטוריון צבאי