למרות ההתלהבות מימין, חוק המשילות שיובא בשבוע הבא להצבעה בכנסת, מתגלה כסכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית.
איש משרי הממשלה לא היה משפיל את עצמו עד כדי שימשיך לאחוז בשררה ללא האמון והתמיכה של הבית. (וינסטון צ'רצ'יל)
למרות מחאות האופוזיציה, אישרה אתמול ועדת חוק, חוקה ומשפט לקדם את הצעת חוק המשילות. לעת עתה, נראה שחוק זה מהווה את האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מאז קום המדינה. החוק, האמור לשחרר את הממשלה מ"סחטנות פוליטית", לא יעשה זאת. הוא רק יחליף רעות קטנות ברעות קשות בהרבה, וסחטנים קטנים שנבחרו בדרכים דמוקרטיות בסחטנים עוצמתיים יותר, שאיש לא בחר בהם ושקשה יהיה להשתחרר מעוּלם.
אמת, לא כל סעיפי החוק בעייתיים; שום דבר נורא לא יקרה אם אחוז החסימה יעלה ל-4% במקום 2% הנוכחיים. בגרמניה למשל, אחוז החסימה עומד על 5%. אולם, שני הסעיפים המרכזיים של החוק המוצע פוגעים ביסודות הדמוקרטיה: הסעיף שמחייב רוב מיוחס של 65 חברי כנסת כדי לאשר הצעת אי-אמון, והסעיף המאפשר לממשלה להמשיך לכהן ולהוציא כספים לתקופה בלתי-מוגבלת, גם אם התקציב לא אושר על-ידי נציגי הציבור בכנסת.
אבן היסוד של הדמוקרטיה הוא העיקרון שאיש לא ימשול, איש לא יגבה כספי ציבור ואיש לא יוציא כספי ציבור ללא אישור העם באמצעות נציגיו. מאז חתימת ה'מגנה כּרטא' בתחילת המאה ה-13, ולמשך 600 שנה, המאבק המרכזי על החירות הפוליטית היה מאבק – לפעמים עקוב מדם – של נציגי הציבור, בניסיון לחייב את המלכים והמושלים להודות כי הסמכות לגבות מסים ולהוציא אותם נמצאת בידי הציבור ונציגיו בלבד.
אוצר המדינה שייך לאזרחים
כספי ציבור אינם שייכים לחברי הממשלה, אלא לציבור. לכל היותר, חברי הממשלה משמשים כאפוטרופוסים על כספים אלו. אסור להם להוציא כספים מכיסו של האזרח, אסור להם להוציא אפילו שקל אחד מאוצר המדינה, ללא רשות. סירוב הציבור לממן את הוצאות המושלים – במקרה שלנו באמצעות אי-אישור התקציב – הוא סימן מובהק לכך שהאחרונים איבדו את אמון הציבור, ושבקרוב עליהם לפנות את מקומם.
נכון שלפי הצעת החוק, הממשלה עדיין תהיה מוגבלת לרמת ההוצאה החודשית שנקבעה בתקציב האחרון שאושר, עד שהיא תצליח להעביר תקציב חדש; נכון שקשה כך לתפקד. אך לא זו הנקודה. הנקודה היא שפקידי מס הכנסה יגבו כספים, יעמידו לדין אנשים שלא שילמו ואף יכלאו אותם; הנקודה היא ששרי ממשלה ופקידי המשרדים יוציאו כספי ציבור, ללא אישור נציגי הציבור. עצם הפעלת סמכות במנותק מאישור הציבור היא רודנות. נקודה. הציבור הרי לא אישר את התקציב, ובכל זאת – ממשיכים לגבות ממנו מיסים בכוח ולהוציא את כספו. הנכונות לסבול מצב כזה מעידה על כרסום מסוכן בתרבות הדמוקרטית ובחירות בישראל.
איך 56 ח"כים שולטים ב-64
ביקורת זאת תקפה עוד יותר לגבי התיקון הנוסף, המחייב רוב מיוחס של 65 חברי-כנסת כדי להצביע אי-אמון בממשלה. התיקון לחוק, שאמור להגביר את "יציבות" הממשלה, מערער קשות את הדמוקרטיה. משמעות התיקון החדש בלתי-נתפסת: משנבחרה ממשלה היא יכולה לאבד את תמיכת הרוב, לעמוד מול אופוזיציה של 64 חברי כנסת, ולהמשיך לפעול כרגיל. מצב זה יכול להימשך שנים – הרי חזקה על פוליטיקאי שאינו מרפה ממנעמי השררה עד שייאלץ לעשות כן. במשך אותה תקופה, החבורה שהשתלטה על הגה השלטון יכולה לכהן למרות שרוב הציבור מתנגד לה, ולהמשיך לנהל את הפיננסים הציבוריים למרות שאין לה לא את אמון הכנסת ולא את אמון הציבור לכך.
אדם מכובד, מומחה למערכת הפוליטית הישראלית, הסביר לי כי החוק אמור לשחרר ממשלה מכהנת מסחטנות תקציבית שנתית, ומהצורך להסתמך על נציגי אוכלוסיות מיעוט. יש לזכור כי גם קהילות מיעוטים (אני כולל בהגדרה זו גם חרדים ודתיים) הם אזרחים שווי-זכויות, ויש לנציגיהם הזכות להשפיע על המערכת הפוליטית. האם הרצון לנטרל את השפעתם מהווה סיבה מספקת לתמוך בחוק? מהי הפגיעה של אותם מיעוטים סחטניים?
הגרף המובא למטה (לקוח מדו"ח טרכטנברג), מודד את ההוצאה הציבורית בישראל במונחי אחוזי תוצר. ההוצאה הציבורית, שאחרי 2003 תמיד עלתה במונחים ריאליים, הצטמצמה מדי שנה כאחוז התוצר. מדיניות זו התאפשרה בגלל שהצמיחה במשק היתה מהירה, ובמעגל חיובי היא האיצה את המשך הצמיחה. באותה תקופה אחוז המועסקים במשק הישראלי הגיע לרמות שלא נצפו מאז שנות ה-60. כאשר בוחנים את מעורבות המפלגות החרדיות בממשלה באותן שנים, מגלים שהשפעתן על נתונים אלו זניחה: בשנים 2003-2006 המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, ובשנים 2006-11 הן היו חלק מהקואליציה. האם אפשר להבחין בהשפעת ה"סחטנות" שלהם? אי-אפשר. היא היתה שולית וזניחה במסגרת התמונה הפיסקלית הגדולה. מי שקבע את המדיניות שהובילה לשגשוג ולצמיחה, ומי שהחליט לנטוש אותה ב-2011 ולהכניס את ישראל ללא צורך למשבר הכלכלי הנוכחי, לא היה משה גפני אלא מפלגת השלטון, הליכוד, והעומד בראשה בנימין נתניהו.
מחליפים סחטן בסחטן
האמת היא שהחוק לא ישחרר את הפוליטיקאים בממשלה מסחטנות. ההפך הוא הנכון. ממשלה שאיבדה את אמון הציבור תיאלץ לרכוש את תמיכתם של אחרים, ולשלם להם על תמיכתם.
מי הם אותם תומכים? היועץ המשפטי לממשלה והשופטים, שיתבקשו לאשר את מהלכיה של ממשלה המתפקדת ללא גיבוי דמוקרטי, ולכנות אותם "שלטון החוק"; פרקליטי התביעה ופקידי אוצר, שיגבו את הממשלה המושלת ללא לגיטימיות דמוקרטית, ומבצעת בכוח מדיניות שלא אושרה בכנסת; אקדמאים וכתבים העשויים לעשות פניית פרסה ולתמוך אף הם ב"משילות" וב"שלטון החוק", בתנאי שהממשלה, שאיבדה את הלגיטימציה למשול, תעשה את מה שהם רוצים.
אף שררה איננה קיימת בוואקום. היא זקוקה תמיד לגיבוי ולשיתוף פעולה נרחב, והמחזיקים בשררה תמיד משועבדים לאינטרסים כלשהם. זה נכון לגבי בשאר אסד כפי שזה נכון לגבי ברק אובמה. השאלה היא רק למי הם משועבדים: לציבור ולנציגיו, ואז השיעבוד הוא לתפארתם ולתפארתה של חברה חופשית, או לגורמים אחרים. הפוליטיקאים המבקשים לשחרר את עצמם מעול "הסחטנים" בכנסת מבקשים לשעבד את עצמם, ואותנו, בידי חוגי אליטה שלעולם לא נבחרו ולא מסוגלים להיבחר, המבקשים לנווט את דרכה של המדינה בדרך שהעם אינו חפץ בה.
יש מי שיטען כי הצעת החוק מותירה על כנם הסדרים טכניים השומרים בכל זאת על המסגרת הדמוקרטית. הרי הצעת החוק אינה משנה את מועדי הבחירות, וכדי לאשר רמת הוצאה גבוהה יותר או ליזום תכניות חדשות גדולות, הממשלה תצטרך בכל זאת לחזור לכנסת ולבקש אישור תקציב. יש להתייחס לטענות אלו בסקפטיות. ההשפעה החשובה ביותר של חוק אינה נובעת מתוכנו הפורמלי אלא מהנורמה המוסרית שהוא מעגן. מחוק זה הציבור ילמד כי ממשלה רשאית לפעול תקופה ארוכה ללא אישור הרוב בכנסת וללא תקציב המאושר על-ידי נציגי העם; כלומר, להתרגל לחיות תחת שלטון שאינו זקוק לרשות הציבור כדי למשול. לכשתשתרש נורמה זאת, אפשר יהיה על בסיסה לחוקק חוקים נוספים ברוח דומה, עד שנמצא עצמנו במצב שבו לא נצטרך לטרוח כלל לחוקק חוקים בכנסת.
