האמברגו הצרפתי והחרם האירופאי

הרומנטיקה של שנות השישים, אשר ראתה בצרפת ידידת אמת, פינתה את מקומה לברית אינטרסים אסטרטגית עם ארה”ב. גם אז היה זה פרס שהעדיף את האשליות על פני המציאות

ישראל נעמדה על הרגליים בכוחות עצמה. מטוס 'כפיר' ישראלי

ב-2 ביוני 1967, שיא “תקופת ההמתנה” של ערב מלחמת ששת הימים, בישרה כותרת עיתון ‘דבר’ כי פאריס אינה משנה את עמדתה. נשיא צרפת דאז, הגנרל שארל דה-גול, הכריז שצרפת לא תנקוט אף צד בסכסוך המזרח-תיכוני ההולך וגואה. היו אלה ימי ערב מלחמה כוללת באזור, וצרפת הייתה הספקית העיקרית של מטוסים וספינות לצה”ל. בישראל היו שהגדירו את התקופה שבין מבצע קדש לערב פרוץ מלחמת ששת הימים כירח דבש עם הרפובליקה הצרפתית. טייסי חיל האוויר הטיסו מיראז’ים, מיסטרים וסופר-פרלונים, וציפו למימוש העסקה הגדולה של קבלת מיראז’ 5 המודרני. בה בעת המתין חיל הים להגעתן של ספינות הטילים החדשות שהלכו ונבנו בנמל שרבורג.

מדינת ישראל על ממשלתה, עסקניה ופרשניה הופתעה מיחסה המתנכר של צרפת. כך לא מתנהג חתן בירח דבש. הפרשנים המלומדים דאז תהו על דפי העיתון מה קרה לשארל דה-גול, ש”אהדתו לישראל ורצונו לראות בשלום במזרח-התיכון אינם מוטלים בספק”. למחרת, מיניסטר החוץ הצרפתי, מוריס קוב דה-מירוויל, הבהיר במבטא אירופו-אובייקטיבי ש”כדי שצעדינו יוכלו להיות יעילים, עלינו לשמור על אובייקטיביות ועל העדר משוא פנים”.

בגד בישראל; דה-גול ובן-גוריון. צילום: פריץ כהן

פרס הטעה את ההנהגה

מאוחר יותר למדו אזרחי ישראל לדעת, שבאותו הזמן התנהלה מאחורי הקלעים דרמה גדולה בהרבה. שארל דה-גול הורה על אמברגו נשק מיידי על ישראל. משמעות ההחלטה הייתה כי ישראל לא תקבל את הנשק שהובטח לה. אף מיראז’ 5 לא ייצבע בסמלי חיל האוויר הישראלי, ואף ספינה (גם אלו שמחירן כבר שולם על ידי ישראל) לא תעזוב את נמל שרבורג אל עבר חיפה.

מדינת ישראל הייתה ערב מלחמה והזדקקה נואשות לכל אותו הנשק. האמברגו הפתיע את הממשלה ומערכת הביטחון בעיתוי שלא יכול היה להיות גרוע ממנו, ואפילו העיתון ‘לה-מונד’ טרח להעיר כי “מוטב היה אילו הוזהרה ישראל בעוד מועד”.

כעבור תשעה ימים, המלחמה האזורית כבר הייתה שייכת להיסטוריה. ישראל יצאה למתקפת מנע בכל החזיתות ותוך שישה ימים הכריעה את צבאות ערב. עם סיום המערכה חנו חיילינו על גדות הסואץ בדרום, בירושלים העתיקה ובמערת המכפלה במרכז, ובתילי רמת הגולן בצפון, אך יחד עם זאת ספגנו אבדות קשות בנפש וגם בציוד. עם הזמן החולף בעקבות המלחמה, צה”ל סבל ממחסור שהלך והתגבר, ובייחוד היה מורגש המחסור במטוסים. למטוסים שאבדו במלחמה לא היה תחליף, והצרפתים המשיכו באובייקטיביות קשוחה להטיל אמברגו על ישראל, ואף רכבת אווירית אמריקנית לא הגיחה ממערב.

הידידים של פרס

במאמרו על תקופת “ירח הדבש” עם הצרפתים (1956-1967) כותב יצחק בראון – שהיה הנספח הצבאי בשגרירות צרפת בשנות ה-60 – כי היה זה שמעון פרס שמכר לקברניטי המדינה, מבן-גוריון ועד לוי אשכול – כי זוהי “ברית לא כתובה” של ידידות איתנה בין הצרפתים לישראל. לדבריו, פרס גרם למנהיגים להבין ש”ידידות” זו היא שתרמה ל”סיוע” הצרפתי לישראל במבצע קדש (היום כל בר דעת יודע שישראל היא זו שסייעה לצרפתים ולבריטים לממש את האינטרסים שלהם). מעבר לכך, פרס צבע את “הברית הלא כתובה” בצבעים זוהרים של אהבת אמת של האומה הצרפתית לישראל, ואף מנע בשל כך נסיונות רכש של צה”ל מארה”ב.

בראון שם לקלס את המחשבה שה”ידידות” שהפגינה צרפת הייתה ממניעים של… ידידות. מה שעניין את הצרפתים החל ממבצע קדש וכלה באמברגו הנשק היו אינטרסים בלבד. כמאמר הקלישאה הקיסינג’רית הידועה: “לארה”ב אין ידידים או אויבים קבועים. הכל אינטרסים”.  ואכן, גם אז, ממש כמו היום, צרפת לא באמת חשבה על מוסר וצדק אלא על אינטרסים כלכליים ומדיניים. מסיבות שונות ומשונות עדיפה הייתה לה ההשקעה במדינות ערב מאשר בישראל.

ישראל ייצרה בעצמה כלי נשק, וכוננה ברית אינטרסים אסטרטגית עם ארה”ב; ספינות כחול-לבן. צילום: דו”צ

החרפת האמברגו

לאחר הפשיטה על שדה התעופה הבינלאומי בביירות (1969) הוחמר האמברגו הצרפתי, והוחל גם על חלקי חילוף. כעת הפכו הכלים הכבדים של צה”ל לחד-פעמיים, ללא יכולת תיקון. מספר ימים לאחר-מכן, בדיון בכנסת (14 ינואר 1969), נאם ראש הממשלה לוי אשכול ותקף את צרפת (בעדינות מתבקשת):

דומה הדבר כמו ביקשו לקשור את ידיו של אחד היריבים בסכסוך, בעוד השני בן-חורין לחבול בו באין מפריע. יתר על  כן, כל המנסה לפגוע בכוחנו, פוגע לאמיתו של דבר בסיכויי השלום באזור כולו. לפי שעה הלא אין סימנים שיסכימו יריבינו לשלום מתוך הסכם הדדי בזמן הקרוב. במצב זה כוחנו שלנו, למנוע כל התנכלות לנו, הוא הערובה האיתנה ביותר לשלום. אם אמנם יונח לכוחנו להיחלש, ייפגע השלום. אם יחשבו יריבינו שיש בידם לפגוע בנו ולהינקות, הם עלולים לדרדר את המצב עד לחידוש המלחמה החזיתית נגדנו.

לאחר מכן עבר אשכול להרגיע את הפרשנים הזועפים והעם המודאג:

הממשלה תעשה כל שביכולתה ולא תניח לכוחנו הממשי להיפגע. הדבר מחייב טיפוח מקורות רכישה אלטרנטיביים והתעצמות טכנולוגית של המדינה עצמה, במחקר ובייצור גם יחד. הייתי אומר: רווח והצלה יעמדו לנו ממקורותינו שלנו וממקורות אחרים. ובהדגשת נקודה זו רצוני לסיים: כל כמה שיקשה הדבר עלינו ברגע זה, יהיה עלינו למצוא ולהקצות את האמצעים הדרושים למלא את החסר ולהצעיד קדימה את חרושת המלחמה שלנו … עד שנגיע לעצמאות טכנולוגית. מעולם לא קידשנו תלות טכנולוגית בזרים, ורבים ממאמצינו היו מכוונים להשתחרר ממנה ולא להיות תלויים, ובייחוד לא להיות תלויים במקור אחד או שניים … כוח ההגנה של ישראל הוא הגורם העיקרי המונע חידוש תוקפנות נגדנו בקנה מידה גדול באזור. כוחנו אתנו גם כיום. נדאג לחזקו ולהגבירו.

לוי אשכול נפטר כחודש לאחר נאום זה בכנסת. הוא לא זכה לראות את תוצאות חזונו החצי-נבואי.

חזון לעומת אשליות; אשכול (מימין) ופרס. צילום באדיבות ויקימדיה

סומכים רק על עצמנו

השנים הראשונות היו קשות, אך ישראל השכילה – ללא ויתור על עקרונותיה – להתעצם ולהתחזק דווקא מתוך משבר זה. התוצאה העיקרית של אמברגו הנשק הייתה בסופו של דבר תנופת צמיחה טכנולוגית ישראלית. במפעלי התעשייה האווירית פותחו טילי ה’יריחו’, שהיו על שולחנות המהנדסים הצרפתיים והגיעו בדרכים מסתוריות לישראל, מספנות ישראל החלו לייצר ספינות טילים מתקדמות (ולא, ישראל לא ויתרה על הספינות שנקנו ועגנו בשרבורג), רפא”ל החלה להתמקד בפיתוח טילים מסוגים שונים, וטייסי חיל-האוויר הטיסו מטוסי כפיר ונשר תוצרת כחול-לבן.

כפי שחזה אשכול, רווח והצלה עמדו לא רק “ממקורותינו שלנו” אלא גם ממקורות אחרים. ישראל כרתה ברית אסטרטגית עם ארה”ב – לא ירח דבש, אלא ברית אינטרסים וערכים משותפים – שמבחנה הראשון היה במלחמת יום-כיפור, אז העניקה ארה”ב לישראל גב לוגיסטי בדמות הרכבת האווירית הידועה.

אז מה היה לנו? אופוריה מדינית מבית מדרשו של פרס, החלטה אירופאית שמונעת מאינטרסים ומולבשת בכסות אובייקטיבית מוסרית, הפתעה בישראל, אי-ויתור על עקרונות, ובעקבות זה צמיחה גדולה שאת תוצאותיה אנו חווים עד היום הן במישור הכלכלי והתעשייתי הן במישור המדיני וכמובן במישור הביטחוני.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. ההפתעה הזו הייתה גם כישלון של משרד החוץ ואבא אבן, כי היו שהתריעו כי הצרפתים משנים כיוון ואין לסמוך עליהם יותר.

  2. רק נזכיר שהחתונה עם האמריקאים גרמה לנו להפסיק לייצר את הלביא, שהיה כנראה אחד המטוסים המתקדמים באותה התקופה..

    1. פרוייקט הלביא הופסק ב-1987 בתמיכתו העיקרית של.. שמעון פרס.

  3. מצד אחד, חבל באמת שהפסקנו לייצר את הלביא.
    הפרוייקט הזה פירנס יפה מאוד עשרות אלפי משפחות (מהנדסים, הנדסאים ושלל קבלני משנא) כמו כן עזר לצבור ידע רב בנושא התעופה לחברות הישראליות.

    מצד שני, ברגע שהפרוייקט נסגר, אלפי מהנדסים יצאו לשוק האזרחי, מה שכנראה הזניק את החברות התכנולוגיות בארץ.

    כמו כן, נטישת פיתוח הלביא איפשר לחברות הישראליות להתמקד במזל”טים ומל”טים. אחד ממנוהי הצמיחה החזקים במשק הישראלי כיום.

    מצד אחד האמריקאים מנעו מאיתנו לפתח ואז למקור מטוס ישראלי, מצד שני עברנו אותם בסיבוב ביצור המל”טים ועד שהם הבינו מה קרה כבר היה מאוחר מידי

    1. עכשיו קראתי שוב את מה שכתבתי, שמתי לב שיש כמה טעיות כתיב. מתנצל מראש על כך אך אין אפשרות לערוך את הטקסט לאחר שנשלח
      :/