חוק בגין: ציונות = גזענות

המודעה שהתנוססה על לוח-המודעות בכניסה לאזור התעשיה רהט מסבירה בשפה פשוטה ביותר מדוע התכנית הגרנדיוזית להסדרת ההתיישבות הבדואית נידונה לכישלון: במודעה בערבית תחת הכותרת: "גילוי דעת ממשפחת אלאפיניש", הזהירו בני המשפחה את כל "האזרחים הערבים בנגב" לבל יעזו לרכוש מהמדינה חלקת-קרקע באזור, באשר היא "שייכת למשפחת אלאפיניש כרכוש פרטי לבני המשפחה, בזמן בו מנסה מנהל מקרקעי ישראל לשווקה ולמכרה לאנשים מרהט ומחוצה לה". הקורא מוזהר "לא לקנות חלקת קרקע זו", ו"כל מי שיעז לעשות כן יישא באחריות ומעמיד את עצמו לדין לפי המסורת והמנהגים הבדואיים האצילים" (ההדגשה שלי, ע.ב.).

לא קשה לדמיין את טיבה של ה"אצילות" שתהא מנת חלקו של רוכש החלקה, אך סביר להניח שהיא מסוג הדברים בהם לא בג"ץ ולא בצלם יכולים לסייע.

חוק המידבר מדבר

מודעה זו, שעשרות כמותה מתפרסמות בעיתונות הבדואית המקומית מידי שנה, מבהירה היטב את היחס האמיתי בין חוקי המדינה לבין חוקי המידבר השוררים בנגב. ספר החוקים הציוני יכול להסדיר קרקע פה, להפקיע קרקע שם, ולשלם פיצויים כמה שרק ירצה – כל עוד לא הוסדר העניין על-פי "המסורת והמנהגים הבדואיים האציליים", בשטח לא ישתנה דבר.

מי שמכיר את הנגב מכיר גם את התקדימים: שכונות מפותחות שלמות עומדות ריקות בעיירות לקיה וחורה, שתיבות החיבורים שלהן עומדות כמצבות אילמות לשלטון החוק ולריבונות הישראלית, ה"נוכחים הנפקדים" האמיתיים בנגב. איתרע מזלם של מגרשים אלו, שפותחו בהשקעה של מיליונים, להימצא על חלקות שעל-פי המסורת והמנהגים המקומיים "שייכים" לאחד השבטים, שלמרות הסכמים חתומים עם המדינה לא ממהר לוותר על זכויותיו. נחשו למי מקשיבים שאר הבדואים בעניין זה.

קשה להאמין שחברי-הכנסת לא מכירים את הסוגיה, הרי עד לא מזמן היה אחד מהם מעורב עד צוואר בהסדר כזה בדיוק: שאלו את חבר-הכנסת לשעבר טאלב א-סאנע, שבתמורה לתמיכתו בהסכם אוסלו קיבל סידור נדיב בו בתמורה לוויתור על "תביעת הבעלות" (שאין לה כמובן שום הוכחה) על 550 דונמים, הוא זכה ל-100 דונם בטאבו ולפיצוי מלא על מבנים שנבנו באופן-לא חוקי בשטח. על השטח שהתפנה בהסכמה, פיתחה המדינה 70 מגרשים למטרות מגורים. כאשר ביש-מזל אחד ניסה לממש את החוק, ולהשתמש באחד המגרשים שמשרד השיכון שיווק במקום, הוא זכה למנה כזו של "אצילות" שהבהירה לכולם היטב מי בעל-הבית האמיתי בשטח.

החוק להעצמת ההשתוללות הבדואית בנגב

קשה להבין איך חברי-הכנסת שלנו הצביעו בקלות רבה כל-כך בעד החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, שכל-כולו ניסיון להסדיר את תביעות הבעלות של הבדואים. על-פי החוק, שנועד "להסדיר את הבעלות על הקרקעות בנגב בהתייחס לתביעות הבעלות שהוגשו בידי האוכלוסיה הבדואית בנגב", מכירה המדינה עקרונית בתביעות הבעלות של הבדואים, למרות שהן חסרות כל תוקף משפטי שהוא, ומוכנה לפצות את התובעים בשיעורים שונים של כסף וקרקע שתירשם באופן תקדימי על שמם של התובעים בטאבו. חברי-הכנסת נותנים הרבה, יותר ממה שיקבל כל אזרח ישראלי אחר אי-פעם, ומה הם מקבלים?

האם לא יודעים חברי-הכנסת שגורלם של הסכמים שייחתמו מכוח חוק בגין לא יהיה שונה מגורלו של הסכם א-סאנע, או של כל שאר ההסכמים מסוגו שנחתמו במשך השנים?

רבים מנבחרינו מנפנפים בסעיף אחד של החוק כבהישג ציוני אדיר: סעיף זה, הקובע כי במידה ומשפחה כלשהי לא תחתום על הסדרה במשך פרק זמן של 4 שנים, תביעתה תימחק לצמיתות והקרקע תירשם בטאבו כאדמות מדינה. סעיף זה אמור לדרבן את תובעי הבעלות להזדרז ולחתום עם המדינה. אולם, בעולם המקביל בו שולטים "מסורות ומנהגים אציליים", סעיף זה הוא חסר משמעות לחלוטין.

"הטאבו של הבדואי הוא החרב שלו"

הדברים הללו רחוקים מלהיות סוד. כשמעיינים בפרוטוקולים של ועדת גולדברג, שעליה התבסס מתווה בגין-פראוור, נראה כאילו הנציגים הבדואים עשו כל שביכולתם לשכנע את השופט גולדברג כי מדובר בדרך ללא מוצא. כך למשל הסביר לוועדה ד"ר חליל אבו-רביע:

הטאבו של הבדואי היה החרב שלו. כל מי שפקיד שהגיע אליו, תקע את החרב באדמה ואמר – זה הטאבו שלי. הנייר לא יגן על האדמה שלי, אני מדבר על תרבות של שבטים שאולי לפני 100 שנים. תרבות הנייר לא ידע אותה, לא הכיר בה, הוא הכיר תרבות אחרת. וזה מה שקבע במדבר, לא הנייר. (פרוטוקול ועדת גולדברג, 05.02.08)

לדברי אחמד אל-סייד ראש המועצה המקומית לקיה, תרבות זו עוצרת את הפיתוח ביישובים הבדואים:

הם עכשיו לא מסוגלים לסלול כביש אחד. כל אחד עכשיו מונע את הטרקטור לעלות על השטח שלו. הסכימו להם, רוצים לעשות להם יישוב. לפי הגדרה, אבל אף אחד לא רוצה לוותר על החלקה שלו.

אנשים הסכימו, קם יישוב, הוכר, עשו כבישים, אבל אנשים לא רוצים לתת לטרקטורים לעבוד בשטח. אז מה אנחנו יכולים לעשות? (פרוטוקול ועדת גולדברג, 05.02.08)

למי שעדין מתקשה להבין, מומלץ לקרוא זאת בלשונו הקולעת של אבו-רביע:

המדינה השקיעה עשרות מיליוני שקלים, בכדי שאנשים יבנו בתים שם. והאדמה הופקעה, תוכננה, אבל אני הבעלים. מאחר ולא הגיעו אתי להסכם, אני הפעלתי את חוק המדבר ומי שרק דרך באדמה, בקול הכי חזק, הגעתי אליו "צא מהאדמה שלי", והוא יצא. זאת אומרת, חוק המדבר, הוא גבר על זה. (פרוטוקול ועדת גולדברג, 05.02.08)

חרב המידבר נגד הציונות

אבל הבעיה בחוק עמוקה אף יותר: "תביעת הבעלות" האמיתיות של הבדואים מקיפות הרבה יותר מ-800,000 הדונמים שנרשמו על-ידי פקיד התביעות הממשלתי בשנות ה-70. מבחינתו של החוק הבדואי, הנגב כולו – מקרית-גת עד אילת – מחולק לאזורי השפעה שבטיים וחמולתיים, שעל-פי המסורות והמנהגים הבדואים הם "רכוש משפחתי" של הבדואים.

מסיבות טכניות לחלוטין, רק חלק קטן מהתביעות, אלו שהיו באזור שמדימונה וצפונה, נרשמו אצל פקיד התביעות, במטרה לבררן בבית-המשפט בטרם יוסדר סופית מעמדה של הקרקע. רק מאה מתוך 3,200 התביעות הרשומות זכו ליומן בהיכל הצדק הישראלי, וכולן נדחו באופן מוחלט. אולם, מכיוון שהמהלך המשפטי לא הושלם, ה"תביעות" של הסבא הפכו ל"בעלות היסטורית" עבור הנכדים; ואילו ההכרה הגלומה בחוק בגין מאיימת להפוך אותן לעובדה מוגמרת בשטח.

חשוב להבין: מבחינתו של החוק הבדואי, גם הכרה מלאה בתביעות הרשומות מהווה למעשה עוול היסטורי חסר תקדים: הלא סך התביעות האמיתיות מגיע לכדי 13 מיליון דונם. ההבחנה בין ה-800 אלף הרשומים לאלו שאינם, אינה אלא שרירותיות ביורוקרטית.

ציונות = גזענות

וכי מדוע יורע חלקם של רבים מבני שבט אל-עזזמה, שתביעת הבעלות שלהן משתרעות באזור רמת-חובב – צאלים – שדה-בוקר – ניצנה, שלא זכו להיכלל בחוק ההסדרה ההיסטורי? לא צריך להיות בדואי בשביל להתקומם מכך שדווקא שבט זה, שהיה הראשון לשתף פעולה עם המדינה במלחמת העצמאות, הוא זה שנפגע מההסדר בצורה קשה כל-כך. במילים פשוטות, הבדואים לא יקבלו את ההסדרה, אבל הם בהחלט מקבלים נשק אידיאולוגי ומשפטי חזק לתביעותיהם בכך שהחוק מכיר בתביעותיהם. העתיד הזה לא "אולי" נפיץ, הוא בוודאות נפיץ. בפשטות, אין כאן הסדרה, אלא החרפה של היחסים עם הבדואים תוך כדי חימושם. רק צריך להקשיב להם ולהבין מה קורה כאן מנקודת מבטם.

מי שמבין זאת היטב הוא ה"עולם". בזמן שישנו, הקמפיין העולמי למען ה"זכויות הילידיות" של הבדואים בנגב כבר מזמן עבר את נקודת האל-חזור. כפי שפורסם ב'מידה' בעבר, ההכרה בכך שה"נגב שייך לבדואים" כבר זכתה להיכלל בהחלטת הפרלמנט האירופי בשנה שעברה:

(סעיף Q) – הערבים הבדווים הם עם ילידי; הם מתקיימים מאורח חיים חקלאי ומסורתי על אדמות אבותיהם ומבקשים הכרה רשמית וקבועה של מצבם ומעמדם הייחודי. קהילות בדוויות אלו, אשר חיות תחת איום מתמיד של המדיניות הישראלית החותרת תחת אורח-החיים שלהם ומקורות המחיה שלהם, כולל כוונה לפנותם בכוח, הן אוכלוסיות פגיעות במיוחד – גם בנגב וגם בגדה המערבית.

(סעיף 12) – הפרלמנט האירופי קורא לרשויות בישראל להגן על הקהילות הבדוויות בגדה המערבית ובנגב ולכבד את זכויותיהם, ומגנה כל הפרה של זכויותיהם (הריסות בתים, פינוי בכוח, מגבלות על שירות ציבורי וכו'). כן קורא הפרלמנט האירופי לממשלת ישראל לבטל את תכנית פראוור.

גם ועדות המשנה של האו"ם מפנות את תשומת-ליבן לנושא, ושאלת "הבדואים הילידים של הנגב" עולה שוב ושוב בדו"חות הרשמיים של הארגון.

על רקע זה, ההכרה הישראלית בתביעות הבעלות אינה אלא איוולת: ברגע שממשלת ישראל תודיע בתדהמה כי היא מכירה בתביעות שבטיות-לאומיות על שטחה הריבוני, הרי שהיא תשמוט את הבסיס המוסרי והמשפטי עליו מבוסס קיומה. תביעות הבעלות הבדואיות, הבאות בשם זכויות עמומות ועל בסיס טענות שונות ומשונות בדבר מה שאירע לפני "מלחמת 48", אינן אלא תביעות נגד הציונות. כאשר תצביע הכנסת שהיא מכירה בתביעות אלו ומוכנה להעניק עבורן פיצויים, יהיה קשה מאוד לסובב את הגלגל לאחור.

בפעם הזאת, את המשוואה "ציונות=גזענות", כבר יהיה בלתי-אפשרי לקרוע.