התועלת שבכבוד לאומי ודבקות בערכים

נתניהו נאלץ להכריע בין תועלות טקטיות נקודתיות לבין עמידה איתנה על עקרונות היסוד של הכבוד הלאומי וזכות הקיום של ישראל. האם הפרגמטיזם הרגעי יגבר על התועלת העליונה שבשמירה על הערכים?

 

מנצחים בזכות הפרגמטיזם. מחבלי חמאס בתפילה. צילום: רחים חאטיב פלאש90

ניקולו מקיאוולי נותן בספרו דיונים (ספר שלישי, פרק מ”א) המלצה חד משמעית למנהיג שמתלבט בין ריאל-פוליטיק לבין שיקולים ערכיים:

היכן שישועת המולדת מוטלת על כף המאזניים, אין מקום לשקול שום שיקול של צדק או אי-צדק, של רחמים או אכזריות, של שבח או קלון. אדרבה, יש להתעלם מכל היבט אחר ולדבוק עד תום בקו הפעולה שיציל את חייה וישמר את חירותה.

בחיים הפוליטיים האמתיים, כמעט ואין החלטה שלא דורשת הכרעה בין אינטרס לבין מוסר. מדיניות חוץ היא תחום רווי בדילמות. הדבר נכון במיוחד במדינת ישראל, משום שישראל היא מדינה שמתמודדת עם עימות מתמיד ובמקביל פועלת (באופן מוצהר או לא-מודע) על-פי עקרונות ערכיים כמו קדושת החיים, ערבות יהודית, וקיבוץ גלויות. 

היסטוריה של הכרעות קשות

רוב המנהיגים הציוניים הראשונים היו אוטופיסטים שרצו להקים עיר זוהרת על גבעה. אך, כפי שנהג אבא אבן לומר, אין פלא שתומס מור מיקם את האוטופיה שלו באי בודד ולא במקום מוקף בגבולות ובשכנים.  כבר ב-1903, עם “תכנית אוגנדה”, נאלצה התנועה הציונית להכריע בין השגת ריבונות מיידית לבין שיבת ציון.  הנהגת היישוב התמודדה עם הדילמה בין ויתור על ארץ ישראל לבין ויתור על ריבונות מדינית עם תכניות החלוקה של 1937 ושל 1947.

עם קום המדינה, הדילמות הדיפלומטיות רק התרבו. הסכם השילומים עם מערב גרמניה ב-1952 היה דוגמה קלאסית (וסוערת) של הכרעה בין אינטרס כלכלי לבין עיקרון מוסרי. אחרי מלחמת יום כיפור, ישראל הייתה מבודדת בזירה הבינלאומית וניסתה לעקוף את בידודה באמצעות שיתוף פעולה צבאי עם שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה ועם המשטרים הצבאים של דרום-אמריקה – מדיניות שלא בדיוק התיישבה עם השאיפה להיות “אור לגויים”.

הרשימה ארוכה יותר, כמובן.  והקושי שאתו מתמודדים מקבלי החלטות הוא תמיד אותו קושי: איפה נקודת ההכרעה בין ויתור על אינטרסים לבין ויתור על עקרונות?

פרגמטיזם ישראלי מול עקרונות מערביים

בהיסטוריוגרפיה המערבית, הגיבורים הלאומיים נזכרים בדרך כלל כמנהיגים שלא בחרו בפרגמטיזם אלא בעקרונות. אברהם לינקולן היה יכול לקצר את מלחמת האזרחים אילולא התעקש על ביטול העבדות בדרום, אך הוא זכור לטוב דווקא בזכות העדיפות שנתן לעקרונותיו. וינסטון צ’רצ’יל היה יכול להגיע להסדר עם היטלר לאחר ההתמוטטות של צרפת במאי 1940, אך החליט להילחם עד הסוף, בניגוד להמלצות ה”ריאליסטים” שבקבינט שלו. כשהכוחות הגרמניים פלשו לצרפת במאי 1940, המרשל פטן תבע כניעה לגרמניה מתוך “פרגמטיזם”, בעוד דה-גול קרא להמשיך את הלחימה בכל מחיר בשם הכבוד והחירות של צרפת.

התודעה הלאומית הישראלית, לעומת זאת, נוטה לקדש את ה”פרגמטיזם” ולשבח מנהיגים שידעו לוותר. בן-גוריון היה נבון כי קיבל את תכנית החלוקה. בגין היה אמיץ כי מסר את חצי האי סיני למצרים. רבין היה גיבור כי הכיר באש”ף. וכאשר דה-גול מוזכר לשבח בשיח הציבורי הישראלי, זה רק בהקשר מדיניותו באלג’יר, ולא בהקשר המרד שלו נגד ממשלת צרפת במאי 1940.

הקדשת ה”הפרגמטיזם” בישראל אף קיבלה גושפנקא חצי-אקדמית על-ידי יהושפט הרכבי בספרו חזון, לא פנטזיה (1982): מנהיג חכם ואחראי מקבל את המציאות “כפי שהיא”, בעוד מנהיג הזוי ומסוכן מתעקש מול המציאות בשם עקרונות. ואכן, לתקשורת הישראלית יש רק דברים טובים לומר על פוליטיקאים שמוכנים לשחרר מחבלים, למסור שטחים, ולהיכנע ללחץ בינלאומי – הכל כמובן בשל ה”פרגמטיזם”.

בזו לפרגמטיזם וניצחו. לינקולן, דה-גול וצ’רצ’יל

דילמות ההווה: בחרו בעקרונות

נרטיב זה כמעט לא מאותגר, על-אף שראש ממשלת ישראל עומד לקבל החלטות גורליות בשלוש סוגיות שנויות במחלוקת: שחרור מחבלים, הסכמה לתקנה חדשה של האיחוד האירופי, ואישור מתן עדות בתביעה נגד ממשלת סין.  בשלושת המקרים האלו נדרשת הכרעה בין ריאל-פוליטיק לבין עיקרון. ובשלושת המקרים, העיקרון כה חשוב ומשמעותי, שיש לתת לו עדיפות.

המקרה הראשון הוא הדרישה של הרשות הפלסטינית (בגיבוי ממשלת ארה”ב) לשחרר מחבלים כתנאי לחידוש המו”מ עם ישראל. ניסיון העבר מוכיח כי זו מדיניות חסרת תועלת, שכן הרשות הפלשתינית תמיד דוחה בסוף את הצעות השלום של ישראל, והמשוחררים חוזרים לפעילות טרור. אך, מעבר לחוסר תועלת, מדובר ברעיון שערורייתי. מי שרצח והורשע צריך לרצות את עונשו, וביטול (או קיצור) העונש מהווה פגיעה חמורה בעיקרון הצדק ובשלטון החוק. כמו כן, אין הגיון ואין הצדקה לשלם “דמי כניסה” למו”מ, ומה גם שממשלת ארה”ב סירבה “לפצות” את ישראל בשחרורו של יונתן פולארד.

המקרה השני הוא דרישת האיחוד האירופי להתנות את המשך השתתפותה של ישראל בתוכניות המו”פ (מחקר ופיתוח) של האיחוד, ב”הכרה” ישראלית רשמית שכל נוכחות ישראלית מעבר לקווי הפסקת האש של 1949 היא בלתי-חוקית. יש להזכיר כי מעבר לקו הירוק נמצאים בין היתר הר הבית, הר ציון, והכותל המערבי.  במלים אחרות, ישראל תצרך להצהיר, על-מנת לקבל כסף, כי אחיזתה בכותל המערבי היא בלתי-חוקית.

יש לדחות על הסף את הדרישה הזאת ולשקול ברצינות פרישה מתכנית המו”פ של האיחוד האירופי. פרישה כזו לא תגרום להפסד כספי משמעותי לישראל, אך תפגע בקדמה הטכנולוגית של אירופה. מאז 1996, ישראל צורפה לתכנית המו”פ של האיחוד האירופי משום שאירופה זקוקה לטכנולוגיה הישראלית על-מנת להתחרות מול ארה”ב וסין. עד עכשיו ישראל זכתה במספיק פרוייקטים אירופאיים כדי להפוך את השקעתה בתכניות אלה לכדאיות כלכלית. בתכנית שתפתח ב-2014, ישראל אמורה להשקיע כ-600 מיליון אירו במשך שש שנים.  ישראל יכולה להשקיע את הכסף הזה ישירות במו”פ שלה; יהיה לזה מחיר מסוים מבחינת שיתופי-הפעולה בין חברות ומוסדות מחקר ישראליים ואירופיים, אך גם המו”פ האירופי יפסיד מאובדן הטכנולוגיה הישראלית המתקדמת. שווה לשלם את המחיר הכלכלי המועט הזה לאור הדרישה האירופית השערורייתית.

המקרה השלישי הוא איום של ממשלת סין כלפי ישראל. ב-2005, ישראל הזהירה את ממשלת סין כי הבנק הממשלתי הסיני מעביר כספים לחמאס, אך סין התעלמה. באותה שנה נרצח בפיגוע בתל-אביב דניאל וולץ, יהודי אמריקני שטייל בארץ עם אביו. משפחת וולץ תבעה את החמאס והבנק הסיני שהעביר לו כספים, וממשלת ישראל הבטיחה למשפחת וולץ לספק לה את הראיות על העברת הכספים. אך ממשלת סין הפעילה לחץ על ישראל, וכתוצאה מכך אוסר בנימין נתניהו על העד המרכזי מטעם ישראל, עוזי שעיה, למסור את עדותו בבית-המשפט.

נכון לרגע זה, ממשלת ישראל מעמידה את האינטרסים הכלכליים שלה עם סין לפני חשיפת האמת בבית-המשפט על אחריות ממשלת סין בביצוע הפיגוע הרצחני. זהו צעד ציני שמנוגד למוסר הבסיסי ביותר ולערבות הדדית יהודית. על ישראל לאפשר את מתן העדות, גם אם הדבר יפגע בטווח הקצר ביחסיה עם סין.

בדידות מזהרת. ראש הממשלה מתמודד עם דילמות לאומיות, צילום: ישראל שלם פלאש90

האינטרס המוסרי

ראש הממשלה אמנם ניצב מול דילמות לא פשוטות בשלושת המקרים הנ”ל. אך דווקא בשלושת המקרים האלו, יש לתת עדיפות לשיקול הערכי. אחרת, ישראל תרוקן את מושג הצדק מכל משמעות, היא תהיה שותפה לעמדה המצדיקה את קיומה של ישראל רק על-ידי השואה וחסד האומות, והיא תעלים עין משיתוף-הפעולה בין ממשלת סין לרוצחי דניאל וולץ.

יש ביהדות שלוש עבירות המפקיעות את הזכות לחיות: שפיכות דמים, עבודה זרה, וגילוי עריות. גם בפוליטיקה יש מעשים שהם כה ציניים, עד שהם הפוגעים בעצם ההצדקה לריבונות ולעצמאות. מעשים שהם כה בלתי-מוסריים, עד שהם פוגעים בקיום ובחירות המדינה. מקיאוולי, אם כן, ראה רק תמונה חלקית – לפעמים יש לבחור במוסר וצדק, דווקא כדי לקדם את אותם שני יעדים שעבורם הוא עצמו היה מוכן להקריב הכל.

ד”ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע מדינה ותקשורת במכללה החרדית ירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. מה גם, שבעולם המדיניות האמתית – מכבדים עם שמכבד את עצמו.
    כמובן, צריך לדבר בנמוס, לא לפגוע באינטרסים של ידידים אפשריים, וכו’ וכו’. אבל הפגנת התקפלות בפני כל לחץ – מציגה את המדינה כחסרת יכלת עמידה, מה שיתבטא בהמשך בלחץ ובמעוט הסיוע הצבאי והכלכלי – אף אחד לא משקיע בעסק חסר שדרה.

  2. חסר לי ציונו של שורש הפרגמטיזם בישראליות החדשה, הלא היא מדיניות ההבלגה של מחתרת ההגנה מול הבריטים והערבים.

  3. איך עקרון הצדק ושלטון החוק, וחוסר ההגיון בלשלם למישהו רק כדי שיסכים לשבת ליד שולחן, מסתדר עם שחרור יונתן פולארד? הוא לא אסיר מורשע? הוא לא אמור לשלם לפי החוק האמריקאי? הוא לא אמור להיות אסיר ולא ממתק לישראל כדי שתשחק יפה?

    תעשו טובה- שם האתר הוא מידה. תשמרו על קו אחיד.

    1. מסתדר מצוין, מאחר שפולארד נענש באופן חמור בהרבה ממרגלים לא-יהודים שפעלו נגד ארצות הברית, מהם שגרמו נזק חמור ממנו פי כמה, אך שוחררו לאחר ריצוי תקופות מאסר קצרות משמעותית.

      לפני כמעט שלוש שנים הצטרף לתומכים בשחרור לורנס ג’יי קורב, שהיה עוזרו של מזכיר ההגנה קספר ויינברגר, וטען כי העונש המוגזם נבע מעוינותו של ויינברגר (שכבר אינו בחיים) לישראל, עוינות אשר גרמה לו להתערב במשפטו של פולארד ולגרום להחמרת עונשו.

    2. *לשם הדיוק: פולארד נענש באופן חמור בהרבה ממרגלים שפעלו נגד ארצות הברית משום שהיה יהודי שריגל לטובת ישראל.

  4. ההיסטוריה מוכיחה כי מנצח הוא מי שדבק בעקרונותיו ולא זז מהן גם תחת איומים וחרמות וגידופים והשמצות.
    את הלקח הזה, מנהיגי ישראל הגלותיים והמתרפסים לתולדותיהם, לא רצו ללמוד לעולם.
    למעשה, היו לנו כבר ראשי ממשלה ללא עקרונות כלל, כמו דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט.
    שמעון פרס, מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו היו ראשי ממשלה עם עקרונות ברורים. אלא שחוץ מיצחק שמיר, כולם עברו מהפך זה או אחר ועברו לתמוך בעקרונות מנוגדים לאלה שהחזיקו בהם קודם לכן: פרס בגלל הלם התבוסה ב-1977, בגין בגלל רצון לפייס את יריביו הפוליטיים מהשמאל ונתניהו סתם מתוך חולשת דעת ופיק ברכיים גלותי שהשתלט עליו.
    רק יצחק שמיר החזיק בעקרונוציו (אם כי גם הוא נתקף בפיק ברכיים גלותי בימי מלחמת המפרץ ב-1991).
    מכאן, שלצערי, אין לציבור הישראלי אלא להיות חזק יותר מממשלותיו ועל כל אדם להגשים את עקרונותיו הוא, בלי לסמוך על ממשלה זו או אחרת שתשמור עליהם.