אין מקום תחת השמש: השחיקה המתמשכת בעמדות בנימין נתניהו

השוואה בין הקביעות הנחרצות של הספר מקום תחת השמש לבין ההצהרות והמעשים של השנים האחרונות מגלה את עומק השחיקה בעמדותיו של נתניהו.

איבד את הדרך? נתניהו מתכונן לנאום מדיני. צילום: ישראל שלם פלאש90

רק מעט פוליטיקאים בישראל טרחו לפרט את רעיונותיהם האידיאלוגיים בצורה ברורה, בהירה ותמציתית, כפי שעשה זאת בנימין נתניהו בשני ספרים: הטרור – איך המערב יוכל לנצח, אותו ערך, ו-מקום תחת השמש, אותו כתב בעצמו. נתניהו מקדיש בשני הספרים פרקים רבים לטרור, ובשני הוא גם מתמקד בסוגיה הפלסטינית, זו ששוב עולה כעת לסדר היום. בספרו מפרט נתניהו את טיעוני הימין השמרני בישראל, תוך כדי שהוא יוצא נגד מעשי ממשלת השמאל בתקופה שקדמה לחתימה על הסכמי אוסלו.

כ-18 שנה חלפו מאז המהדורה הראשונה שלמקום תחת השמש, ו-12 שנים מאז השנייה. המציאות בינתיים השתנתה לחלוטין: צה”ל נסוג מלבנון, ישראל התנתקה מרצועת עזה, וערפאת נפטר והוחלף באבו-מאזן. איראן, אותה זיהה נתניהו כבר אז כאיום הולך וגובר, מתגלה כאיום משמעותי ביותר, ורצועת עזה הפכה בינתיים לחמאסטן.

גם נתניהו ככל הנראה השתנה, שכן, כפי שנראה מיד, מעשיו בשנים האחרונות לא עולים בקנה אחד עם רבים מעקרונות היסוד אותם ניסח בספרו. שינוי זה עומד ברקע תחושת האכזבה המרה של הימין. היטיב לבטא זאת לאחרונה השר יעקב פרי כשאמר: “אני רואה את נתניהו עובר את אותו התהליך שעבר רבין”.

וזו בעצם השאלה הגדולה: מה קרה לעמדותיו העקרוניות של נתניהו? מה טיבו של התהליך אותו הוא עובר לאחרונה?

כדי להבין את נתניהו, נבחן בקצרה כמה סוגיות מן המהדורה השניה של מקום תחת השמש, שפורסמה אחרי הקדנציה הראשונה שלו. במהדורה זו מדובר בנתניהו מנוסה יותר, המכיר את הזירה הפוליטית היטב ובקיא בכל רזי השלטון; מנהיג שכבר לא עומדת לו הטענה “דברים שרואים משם, לא רואים מכאן”.

“הספר שחזה את כשלון אוסלו, ומתווה את הדרך לביסוס בטחונה ועתידה של מדינת ישראל”

פירוז: מאיום קיומי לביטחון לאומי

בנאום בר-אילן, בו הסביר נתניהו את עקרונותיו המחודשים לתהליך שלום ישראלי-פלסטיני, הוא הקדיש מלל רב לחשיבות פירוזה של המדינה הפלסטינית העתידית:

העיקרון השני הוא פירוז. בכל הסדר שלום, השטח בידי הפלסטינים חייב להיות מפורז, עם סידורי ביטחון מוצקים לישראל. בלי שני תנאים אלו קיים חשש אמיתי שתקום לצידנו מדינה פלסטינית חמושה, שתהפוך לבסיס טרור נוסף נגד ישראל, כפי שקרה בעזה.

על הפירוז הזה, כתב נתניהו בעצמו רק 12 שנה קודם לכן, תוך כדי שהוא דוחה את ההשוואה לפירוז המוצלח שנעשה בחבל סיני:

ההקבלה שמנסים לעשות בין פינוי סיני ופירוזו לבין פינוים של יהודה, שומרון והגולן אינם עומדת במבחן … רק שליטה ישירה של ישראל ברכסי יהודה ושומרון תפצה אותה על היעדר עומק אסטרטגי הדרוש להגנה על ירושלים ושפלת החוף מפני האיום הפוטנציאלי של חזית מזרחית ערבית הסמוכה מאוד ליעדים אלה … שליטה ריבונית זו היא הערובה היחידה להשגת בטחון צבאי אמתי שלא יתפוגג ברגע שהצד השני ישנה את כוונתיו.

עוד הוא מוסיף כי

הסכנה הגדולה מהקמת מדינה פלשתינאית ביהודה ובשומרון: היא מאיימת למוטט את אזור החיץ ממזרח למדינה, וממילא תשלול מישראל את השליטה בקיר המגן החיוני כל כך לבלימת האיום ממזרח.

יש לשאול, אם כן, הכיצד ניתן לסמוך היום על פירוז הישות הפלסטינית בחסות בינלאומית? מה יחליף את ה”עומק האסטרטגי הדרוש להגנה על ירושלים ושפלת החוף”? מעניין שדווקא בימים בהם הפירוז בסיני, שנחשב אז למוצלח עומד על סף התמוטטות, בוחר נתניהו להשליך יהבו על פירוז יהודה ושומרון.

האם הפירוז מועיל? ירי רקטת קאסם מרצועת עזה, צילום: paffairs_sanfrancisco, ויקימדיה

הקפאת התנחלויות: מ”חיסול” זוחל לצורך מדיני

גם בנושא ההתנחלויות היה לנאום בר-אילן מה לחדש במשנתו המדינית של נתניהו:

הנושא הטריטוריאלי יידון בהסדר הקבע. עד אז אין לנו כוונה לבנות ישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת יישובים קיימים.

במילים אלו, הגדיר נתניהו למעשה את המציאות בארבע השנים האחרונות ביהודה ושומרון: כמעט אין ישובים חדשים (למעט הישובים רחלים וברוכין הוותיקים שאושרו סופית בתקופת הבחירות), ואם הייתה הפקעת קרקעות היא פעלה לכיוון השני – כבמקרה מגרון ובית-אל. או כפי שהציג זאת בעת שהכריז על ההקפאה בנובמבר 2009:

השהיה של התנחלות או של התחלות בנייה חדשות … ביהודה ושומרון לתקופה של עשרה חודשים … אנחנו נוקטים אותה מתוך שיקולים לאומיים רחבים ובמטרה לקדם מו”מ להשיג שלום עם שכנינו הפלשתינים.

מעשה זה, שנתניהו ניסה להצדיקו משיקולים טקטיים-פרגמטיים, מוגדר בספרו כלא פחות מאשר “חיסול” ההתנחלויות:

הדרישה שלא להתיישב בחברון וב-140 ישובים יהודיים ביהודה ובשומרון אינה מתבטאת תמיד בתביעה לפרק את היישובים הקיימים, אלא לפעמים רק בתביעה ‘להקפיא’ את הבנייה בהם … אבל הקפאת הבנייה ביישובים פירושה מניעת חיזוקם וצמיחתם הטבעית, שתדון אותם למוות אטי ובטוח.

ההקפאה תמנע בניית בתי חולים, מרפאות, בתי-ספר, חנויות, ספריות ושירותים אזרחיים מכל הסוגים. פירוש הדבר הוא שבנים לא יוכלו לבנות את בתיהם סמוך להוריהם, ויישובים צעירים הנאבקים על קיומם הכלכלי לא יוכלו להתפתח ולהתבסס. מי ירצה לחיות במקומות מוקפאים שאין להם עתיד? ברור ששום אדם … לפיכך המונח ‘הקפאה’ הוא מלת צופן נוחה למי שמתכוון בעצם ל’חיסול’.

אמנם, בפעם הזאת נתניהו לא הכריז רשמית על הקפאת בניה, אך רבות העדויות כי בפועל שוררת בשטח “הקפאה שקטה”. האם בכוונתו של נתניהו “לחסל” את ההתנחלויות, או חלקן? האם במסגרת המשא-ומתן הנוכחי נידונו האפשרויות להביא את ההתיישבות ביהודה ושומרון לכדי “מוות איטי ובטוח”?

היכונו לפינוי התנחלויות. מראות מביצוע ההתנתקות, צילום: דו”צ

גם מבחינה עקרונית, נתניהו הסביר בעבר כי ההכרה בזכות הפלסטינית להגדרה עצמית גובלת באסון:

“העיקרון הפלשתינאי” אינו דפוס שהמדינה היהודית יכולה להחיל על המיעוט הערבי שבקרבה. היכן הסוף? אם לכל מיעוט מגיעה מדינה משלו, האם גם לערביי הגליל והנגב מגיעה מדינה משלהם? וזוהי בדיוק כוונתו של אש”ף: לתבוע “הגדרה עצמית” לערביי ישראל באמצעות המדינה הפלשתינאית שתקום ביש”ע … הסכמה לרעיון זה פירושו סופה של מדינת ישראל.

האם השתנה משהו בעמדותיו של אש”ף? האם השאיפה לצרף את ערביי הגליל והנגב ל”אומה הפלסטינית הגדולה” לא ממשיכה להתקדם במרץ באמצעות ארגוני-הבת של רא’אד סלאח והתנועה האסלאמית? קשה להאמין שנתניהו מעוניין בתוצאה שתוביל לסופה של מדינת ישראל. איזו תכלית, אם כן, הוא רואה בהקמתה של מדינה פלסטינית?

שחרור מחבלים

בכל הנוגע לשחרור מחבלים ידע נתניהו – שכבר הספיק לשחרר למעלה מאלף שכמותם בעסקת שליט – להתבטא בחריפות רבה. כך הגדיר בספרו את עסקת ג’יבריל, בה שוחררו למעלה מאלף מחבלים בתמורה לשלושה חיילי צה”ל:

מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמדינות המערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? … עסקת ג’יבריל היא מהלך שעשוי לעורר גל של רציחות נוספות ושפיכות דמים בהיקף גדול הרבה יותר.

פתרון נתניהו לשלום

אז מה נתניהו רוצה? הוא מוכן להקפיא את ההתנחלויות, אך אינו שש לפנות אותן; הוא אינו מוכן לחלק את ירושלים, אך בפועל מקפיא את הבניה בחלקים נרחבים בה; הוא מבין את הבעייתיות בשחרור מחבלים כמחוות עבור המו”מ, אך בכל זאת משחרר אותם; הוא אינו מאמין לפלסטינים, אך מזמין אותם לשבת באוהל בכל עת ובכל שעה; הוא מוכן לתת להם מדינה, אך לא כזו עם צבא.

האם שינה נתניהו את עמדותיו ב-180 מעלות? או שמא עמוק בפנים הוא עדיין מתנגד להקמה של מדינה פלשתינית? לא ברור. נתניהו לא טרח להסביר את השינוי הגדול שעבר או לבאר את הפער שבין כתביו למעשיו. כן ברור כי נתניהו של היום נראה רחוק מאוד מאותו נתניהו שניסח בצורה ממצה כל כך את העמדות הקלאסיות של הימין הישראלי.

משום כך, אין ספק כי לא רק מעשיו, אלא גם שתיקתו של נתניהו המאוחר, צריכים להדאיג מאוד את חסידי נתניהו המוקדם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. זה פשוט. אין לביבי את התשתית האידיאולוגית המתאימה. זו צריכה להיות האידאולוגיה האמונית הדרושה כדי להוביל את מדינת ישראל ועם ישראל בדרך הנכונה.
    וכמו שאמר גראוצ’ו מרקס אם העקרונות ‘שלי לא מתאימיםלך, יש לי עוד כמה. כך גם ביבי או כל מנהיג אחר שיגיע ללא התשתית האידיאוליוגית המתאימה וכל מה שנשאר לו הוא האינטרס של שמירת הכסא

    1. מה שמבהיל הוא, שמכל הימין החילוני של ה20 שנה האחרונות. ביבי היה בעל התשתית המבוססת ביותר. כתב ספרים הבנויים לתלפיות, אך ברגע האמת – כשל לחלוטין. נראה שבאופן כללי, תלמידיו של ז’בוטינסקי שהגיעו להנהגה, כולל בגין, ואולי למעט שמיר, פשטו את עורם האידאולוגי, ועשו כמצוות השמאל. אין לי מושג למה האידאולוגיה בימין החילוני כל כך שברירית. אבל נראה שהמסקנה העגומה היא שאין לסמוך עליהם. אם אתה רוצה מנהיג שניתן לסמוך עליו, אתה צריך מישהו עם אידאולוגיה מבית מדרש אחר. אולי פייגלין.

  2. כל מדינאי צריך מרחב תימרון – והנסיון לשפוט אותו על כל

    .מהלך טקטי בנפרד הינו מופרך וחסר תבונה

  3. כל מי שטוען שהדרישה של הערבים למדינה ליגיטימית, פוגע בבטחון מדינת ישראל. אז זה לא משנה התירוציים הטקטיים. אזרחים בעולם ידרשו לתת להם מדינה, כי הדרישה היא ליגיטימית.