החדש הפוליטי: המהפכה שלא הייתה

ידוע כי האדם נוטה להגן על בחירותיו והשקעותיו. הוא בדרך כלל מצדיק את מעשיו בדיעבד, גם כאשר ההנמקות הופכות לתירוצים וגם במחיר סתירה לדעותיו ואמונותיו הקודמות. אנו לא אוהבים לטעות, עוד יותר שונאים להודות בכך, ועוד יותר מתקשים להודות בטעות שיש לה השלכות על דימויינו העצמי. משום כך, ההתפכחות מרעיון הפוליטיקה החדשה, ששלהב המונים והוביל אותם לקלפי, דינו להיתקל במרמור. אפילו מאוכזבים מוצהרים רבים עדיין מנסים להגן על תמימותם, ולהאמין שאולי הפוליטיקאים אכזבו, אבל הרעיון של הפוליטיקה החדשה נהדר ומבטיח. בישראל האידיאולוגית, האוטופיזם חורג הרבה מעבר לגיל הנעורים.

מדיניות ישנה, התנהלות ישנה

ובכן, עם ישראל הצעיר והנלהב מאס בפוליטיקאים הישנים, ונתן כוח לפוליטיקאים חדשים. רבים. שיעור הפוליטיקאים חסרי הניסיון הוא חסר-תקדים. ולמרות זאת, גם מי שממש יתאמץ, יתקשה למצוא משהו מהותי חדש בכהונת הכנסת והממשלה הנוכחיות. את הכל כבר ראינו לפני כן: המדיניות הכלכלית ממשיכה את גישת שר-האוצר הקודם, שטמן ראשו בחול; "תהליך השלום" ממשיך את גישת אולמרט-לבני; המדיניות הבטחונית ממשיכה את גישת "הטילים יחלידו על הכנים"; בחינוך הפופוליזם השוויוניסטי ממשיך לחגוג והרמה לרדת; החקיקה הפופוליסטית משתוללת, ועוד, ועוד. גם אם יש שינויים נקודתיים, שעליהם שמחים המוטבים הישירים שמחה ישנה (תקציב לרפורמים וקונסרבטיבים למשל), הבדלים ניכרים אין.

הדברים נכונים, אגב, לא רק למדיניות, אלא גם בכל הנוגע להתנהלות. מפלגת הבית היהודי, כדוגמא בולטת, בהנהגת נפתלי בנט, מתנהלת כאילו מדובר בתקופת אורלב לפני ההתנתקות. נציגיה יושבים בממשלה שמשחררת רוצחים, ומדליפים הסכם "סודי" לבניה בהתנחלויות כדי לרכך את ההתנגדות בקרב ציבור מצביעיהם המוחה. כנראה ששכחו שם כי משחררים רוצחים כדי להגיע להסכם שיפנה את ההתנחלויות, ולכן הסיכום לכאורה (ה"סודי") שלהם אינו שווה את הנייר עליו הוא כתוב: אם יהיה הסכם עם הפלסטינים, הבתים הללו לא ייבנו ממילא; אם לא יהיה, כן ייבנו.

ובינתיים, עוד הרבה יותר מאשר בימי אורלב, חסרה מפלגה מימין כאופוזיציה בעיתה למהלכים המדיניים, בזמן בו לבני מקדמת הבנות בחסות אמריקנית. מישהו חושב שלא מדובר במשא-ומתן על בסיס חזרה לקווי 1949? אך במקום להתריע בשער, ללחוץ פוליטית, ולהתחיל להשפיע על דעת-הקהל, הבית היהודי מרכך את משמעות המשא-ומתן כדי להישאר בממשלה. בכך ממשיכה המפלגה את הקו האידיאולוגי הידוע שלה: רק לא אופוזיציה. ולכל מי שיש הסברים, כדאי שיזכור כי גם אורלב לא נשאר בממשלה ללא הסברים וללא נימוקים, וחלקם גם נשמעו הגיוניים מאוד.

כדאי גם לשים לב לכך שלמוטיבציה להישאר בממשלה נוסף היום עוד גורם. הפוליטיקה החדשה, שבאה לעשות הכל באהבה וללא שנאת "אחים", הפכה את הכנסת למרובת שנאה ומחלוקת יותר מאי-פעם. בבית היהודי יודעים היטב שכאשר הם יצאו, ש"ס תעשה הכל כדי להיכנס, ושם מתכננים את הנקמה (הפוליטית) ב"עמלק" האשכנזי-הסרוג כבר חודשים ארוכים. הציבור הדתי-לאומי תלוי מאוד בשלטון, והנה מתברר שהחיבור למדינה הוא חרב פיפיות; בסופו של חשבון, מנעמי השלטון וקצבאותיו אינם משחררים, אלא כובלים. כל מימון הוא גם שוט, כל עזרה היא חבל קשירה. הציבור הזה כל כך תלוי במדינה, עד שנציגיו חייבים לשתף איתה פעולה גם כשהיא פועלת נגדו. האירוניה המדינתית (סטייטיסטית) היא חסרת רחמים.

לא נעים להתפכח

אז לא נעים להתפכח, וקל להתווכח, אבל כפי שהיה ידוע מראש: אין פוליטיקה חדשה וישנה, יש אינטרסים ויש השקפות עולם פוליטיות, שבאות עם הרצון של ציבור הבוחרים. טעות להיסחף בפסיכולוגיזם של "בריתות", "קשרים", "יחסים אישיים", וכו'. מוטב לשאול במה אדם מאמין, איך הוא מקדם את האינטרסים שלו, ועם מי משרת אותו לשתף פעולה.

ניתוח על בסיס שכזה העלה עוד לפני הבחירות את הסבירות הגבוהה לכך שנתניהו הולך למהלך מדיני. לכן טענו כאן ב'מידה' שהברית של בנט עם לפיד, על חשבון החרדים, כמו גם התנהלותו הלעומתית ביחס לנתניהו, הן טעויות היסטוריות, שתעלינה ביוקר לציבור בוחריו.

מה לא היה ידוע מראש? הרי לפיד, ראש המפלגה השניה בגודלה בכנסת, הוא איש שמאל מדיני שמפלגתו ובוחריו עוד שמאליים ממנו, בעוד החרדים פרגמטיים. לפיד יפנה מתנחלים בלי למצמץ, זו שאיפתו והוא מאמין שכך יקדם את כוחו הפוליטי. ההבדל היחיד בינו לבין אנשי שמאל רבים אחרים הוא שלפיד יקרא למתנחלים "אחיי היקרים" תוך כדי הפינוי.

והליכוד? ההצלחה של בנט באה על רקע עליית כוחו של הימין המתנחל בתנועת הליכוד בשנים האחרונות. כדי להיות מפלגת שלטון, הליכוד צריך בוחרים. הברית עם הימין המתנחל שווה לליכוד מספר מנדטים, ובתמורה הליכוד חי בשלום עם חברי-כנסת ניציים במקומות בולטים ברשימתו, למרות שהדבר פוגע בו בקרב מצביעי המרכז הפוליטי. אבל אם הליכוד הופך ניצי ומאבד את המרכז, בעוד הבוחרים הניציים מקדמים בקלפי את בנט ואריאל, העסקה כמובן לא משתלמת.

סביר להניח כי המהלך של התרחקות הליכוד מן הימין רק מתחיל. כך, נצחון בנט הוא נצחון פירוס מובהק לציבור שלו, מפני שהוא דחף את הליכוד להתמרכז. זה בדיוק מה שנתניהו עושה, ולמען היושר יש להודות שהוא עשה זאת עוד הרבה לפני שבא ג'ון קרי, כאשר ניסה בכל כוחו להקים ממשלה עם יחימוביץ' ומינה את ציפי לבני לאחראית הבלעדית למשא-ומתן. אלו חדשות רעות, ועוד יותר רע לראות את הבית היהודי משרת (שוב) את הפינוי ששב לאופק.

גם חירות היא פוליטיקה ישנה

אם כן, הפוליטיקאים אולי חדשים, אבל הפוליטיקה מאוד ישנה; עד כאן כל מי שיש לו מבט מפוכח על המציאות הפוליטית רחוק מלהיות מופתע. אבל בנקודה אחת ניתן לציין הפתעה לרעה, לפחות עבור כותב שורות אלה: צביונה של  מפלגת 'יש עתיד', שהייתה אמורה להיות ביתה של מפלגת 'שינוי' הליברלית. אף-על-פי שהיה ידוע היטב מה מצעו של יאיר לפיד מבחינת השקפת עולמו המדינית, הליברליזם של 'יש עתיד' ולפיד התגלה כמצג שווא.

חקיקה שמאלית-מדינתית (סטייטיסטית) ופטרנליסטית מאת נציגי הבית היהודי מפתיעה בערך כמו מפגעים תברואתיים בתחקיר של רפי גינת. אבל נציגי 'יש עתיד' הצליחו להוכיח באופן מקומי כי דגל הפרוגרסיביות אינו דגל של חירות, אלא של כפייה. לא מדובר כאן רק בלפיד, שהתגלה כמדינתי במשקל כבד המגדיל את הוצאות הממשלה על חשבון השוק החופשי, אלא באוסף מרשים של תקנות וחוקים ששוטף את הכנסת והממשלה, המצמצמים את יכולתנו וזכותנו לבחור.

כמה תזכורות לעניין זה. שי פירון נלחם בחינוך הפרטי ומגביל את תשלומי ההורים. ח"כ ד"ר עדי קול לא אוהבת שמעשנים באיצטדיוני כדורגל (על כל פנים היא למדה מהם פתיחות וחופש-מצפון בעיני חברי סיעתה, לאחר שנמנעה בהצבעה ראשונה על חוק המשילות: לפיד ושלח לא אהבו את הפגנת העצמאות, ובמפגן של נאורות פרלמנטרית שללו ממנה את הזכות להגיש הצעות חוק ולנאום, והיא אף נאלצה להתנצל ולהצביע בעד החוק בהצבעה השנייה).

משר הרווחה אנו לא מצפים שיקצץ בתקציבו, כמובן, הרי יש לכל שר רווחה מטרה מוגדרת: להחליש אוכלוסיות על-ידי שיעבודן לקצבאות. אבל יעל גרמן, הו יעל גרמן, התגלתה כנערת הפוסטר של כל מחוקק פרוגרסיבי: רפואה פרטית זה רע (לתת לשני אזרחים לסחור ביניהם בהסכמה באופן חופשי? איפה נשמע כדבר הזה?), איברינו ייתרמו גם בלי רשותנו, בחלב אם לא נוכל להתחרות, החולים הדורשים קנאבים ימשיכו להתקשות, המלח יצומצם בכפיה, וכמובן, רישוי מדינתי הוא חזות הכל. מצטרפת אליה חברתה רות קלדרון, החתומה על חוק המנה הצמחונית המלבב.

זוהי, אם כן, "בשורת הפוליטיקה החדשה": אתם לא מספיק חכמים ואחראים לדאוג לעצמכם, ובדיוק בשביל זה יש לכם מחוקקים מבוגרים שיודעים מה טוב לכם באמת. הפרוגרסיבי הוא הדת החדשה, וכל מי שלא יקשיב, אותו למאגר הביומטרי.