במהלך מלחה"ע השנייה שהתה אן-רות ורטהיים במחנות ריכוז יפניים ליהודי אינדונזיה, והיא רק בת 9. עתה היא חושפת חלקים חדשים מעברה הקשה.
מראות שלדי אדם הנתלים בטיפת כוחם האחרונה על גדרות תיל ומבט ריק בעיניהם צרובים עמוק בתודעה הקולקטיבית של עם ישראל, ומתקשרים, כמו בהתניה פבלובית, לגרמניה הנאצית ולאירופה. אולם בשנים האחרונות נחשפו גילויים חדשים אודות אנטישמיות יפנית באינדונזיה, בזמן מלחמת-העולם השנייה.
הנושא הועלה לראשונה בכנס השנתי התשיעי ללימודי אסיה, שנערך באוניברסיטת חיפה בשנת 2010. אינדונזיה, שהייתה אז קולוניה הולנדית, נכבשה על-ידי יפן בשנת 1942. הקהילה היהודית הקטנה מנתה 3,000 יהודים בלבד, חלקם מאירופה וחלקם מעיראק. בשנת 1943 הוחמר המצב הכלכלי באינדונזיה ובעקבותיו גברה האנטישמיות.
כדי להרגיע את המצב הסוער, השתמשו היפנים ביהודים כבשעיר לעזאזל, האשימו אותם בגרימת המצב ובהשתלטות על מוקדי המסחר והכוח. במהלך המלחמה פורסם בעיתון נפוץ באי ג'אווה מאמר בניחוח של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' שכותרתו "היהודים והבונים החופשיים זוממים להשתלט על העולם". עם האנטישמיות הגואה החלו לעצור יהודים ולשולחם לכליאה במחנות ריכוז, שם נידונו למוות בעינויים וברעב. הם אולצו לענוד טלאי אדום.
אן-רות ורטהיים בת ה-78, אזרחית הולנד ומורה בדימוס, הייתה אז ילדה בת 9, בת לאב יהודי ואם לא יהודייה. המשפחה הגיעה לאינדונזיה בעקבות עסקיו של האב והיא נולדה בג'קרטה. לאחרונה היא חשפה עדויות חדשות על סיפורה כילדה במחנות הריכוז באינדונזיה, כשהיא מסתמכת על זיכרונותיה ועל היומן שכתבה אמה. בתחילה נעצר האב, נשלח למחנה עצורים ומשפחתו נותרה לבדה. בינואר, 1944, נלקחו אן-רות, אמה, אחותה ואחיה למחנה לנשים ולילדים. וכך כתבה האם ביומנה:
בספטמבר, 1944, בא אלינו קצין יפני ואמר: "גם אם טיפה אחת של דם יהודי זורמת בעורקיכם, עליכם לומר לי זאת". למרות שאינני יהודייה, רשמתי את עצמי ברשימה של היהודים כדי שלא יפרידו ביני לבין ילדי.
האם וילדיה הועברו מג'קרטה למחנה הריכוז בטאנגראנג, בחלק המזרחי של האי ג'אווה. שמו של המחנה היה "תל-אביב". תנאי המחייה במחנה זה היו גרועים יותר לאין ערוך מאשר בקודם. העצורים הוכנסו לצריפים שחלונותיהם מסורגים במוטות ברזל. ה"מיטות" שעמדו בשורות ארוכות, לא היו אלא לוחות עץ חשופים ברוחב של 50 ס"מ. עד היום שמורים עם אן-רות הציורים אותם ציירה במחנה, באמצעות צבעים ועפרונות שהוברחו פנימה.
המזון שסופק לעצורים, היא מספרת, כלל כף אחת של אוכל לאדם, שלוש פעמים ביום. לא חלף זמן רב והארוחות קוצצו למנה אחת ביום בלבד, בכמות שאיננה מספקת לקיים אדם. נשים הפסיקו לקבל את מחזור הווסת ותהליך הגדילה של הילדים נפגע קשות. הרעב החל לגבות קורבנות, רבים מהם ילדים. יחס השומרים במחנה היה בלתי אנושי. הם התעמרו באסירים וכפו אמצעי משמעת חמורים ונוקשים. "אם העצורים לא היו משתחווים מספיק עמוק לקצינים, הם היו מוכים על ידי השומרים", מספרת אן-רות. במקרים כאלה היו מנהיגים השומרים עונש קולקטיבי וכל האסירים אולצו לעמוד ללא תנועה שעות ארוכות בשמש הקופחת.
המחנה שוחרר לבסוף ב-17 באוגוסט 1945, יומיים לאחר שהיפנים נכנעו. אן רות אומרת שאין בה טינה כלפי העם היפני, אך היא מאוד מצרה על כך שרדיפת היהודים וסיפור מחנות הריכוז באינדונזיה איננו מוכר לא באירופה ואף לא ביפן עצמה, בה רווחה האנטישמיות בזמן מלחמת העולם השנייה. קיימות עדויות רבות לקיום מחנות הריכוז, עליהם כמעט ולא מדברים בציבור הרחב. הן נאספו לאחר המלחמה ומצויים במוסדות ובידי ארגונים שונים הן ביפן והן באירופה. חלקן נגבו מפי הניצולים עצמם מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
בסדר אנחנו זוכרים את הירושימה ונגסאקי.
כל כאלב ביג' יומו
מעניין.
היתה קהילה יהודית בחרבין, תחת כיבוש יפני, והיפנים שהתייחסו זוועה אל הסינים, דווקא התייחסו לא-רע אל היהודים.
לפי מה ששמעתי, הפרוטוקולים של זקני ציון עוררו ביפנים תגובה מנוגדת לזו שהנאצים רצו: "איזה רעיון כביר! להשתלט על העולם בלי צבא ובלי מלחמות!", והיהודים זכו להערכה.
חוסר הבנה מוחלט. מחנות הכליאה לא היו עבור יהודים אלא נתינים הולנדים- השליטים הקודמים של אינדונזיה בהם נלחמו היפנים. הקהילה היהודית בג׳קרטה ובמקומות אחרים לא נפגעה, כפי שנאמר גם בכנס.
ביפן בזמן המלחמה לא רק שלא הייתה אנטישמיות אלא שקרוב לעשרת אלפים יהודים שברחו מאירופה קיבלו בה מקלט – בנוסף לאלפים אחרים שהשתמשו בה כתחנת מעבר לאיים בקריביים. הוויזות של הקונסול היפני סוגיהרה בעיר קובנה הצילו למעלה מארבעת אלפים יהודים כולל חלק גדול מקהילת מיר. יהודים ששהו ביפן בתקופת המלחמה מעידים על יחס נאות. היפנים אפילו דאגו להעביר את בני הקהילה היהודית בטוקיו בזמן המלחמה אל מחוץ לעיר בזמן ההפצצות המסיביות.
בארצות הברית, לעומת זו, כלאו יפנים אמריקאים – גם דור שלישי בארה״ב – במחנות כליאה (לא עשו כן לאמריקאים ממוצא איטלקי או גרמני). גזענות לשמה
גם בלוג אינטרנטי צריך מידה מסויימת של תחקיר ומקצועיות לפני שמפרסמים משהו. אנטישמיות כנראה מוכר יותר.
המעצר לא היה של יהודים אלא של הולנדים – השליטים הקודמים של אינדונזיה. פרופסור פיטר ברטון, ששהה בטוקיו בזמן המלחמה, מעיד על יחס נאות ותומך. עד היום היחס ליהדות ביפן חיובי
אני מציעה שתקראו את עדותה של מי שהייתה שם ולא כתבים למדניים של כל מיני פרופסורים. בנוסף ליהודים, הוכנסו למחנות גם אנשים שהשתייכו לבונים החופשייים. היהודים נכלאו בשל היותם יהודים.
קראו את עדותה וקראו את עדותו של יפני שסירב להיות שומר במחנות הללו.
מחזק ידי נדב, הקשרים שיצרו יהודי בגדאד עם היפנים ( ראו ערך יהודה אסיא) עוד בטרם המלחמה,עזרו מאוד ליהודי בגדאד בפרט ( התייחסו אליהם כאל נתיני מדינת ברית) ודרכם לכלל היהודים,בשנחאי בשליטת היפנים נקלטו עי הקהילה הבגדדית והסכמת היפנין כ 20,000 יהודים מפולין.