?במה מאמין מרטין אינדיק

למרטין אינדיק, שהתמנה לאחרונה לשליח האמריקני המיוחד לשלום, תדמית של מדינאי מנוסה ומשופשף • אך למען האמת, מדובר במדינאי כושל ובפוליטיקאי אופורטוניסט המשנה את עמדותיו מקצה לקצה בהתאם לרוח הנושבת בוושינגטון • כשבאמתחתו התבטאויות סותרות ביחס למרבית המהלכים המדיניים של ארצות-הברית באזור, אינדיק מסתמן כאדם האחרון שיצליח להניע את המשא-ומתן הנוכחי

מזכיר המדינה ג'ון קרי הוסיף לצהלה הכללית השוקקת ממילא שאפפה את השקת השיחות בין הנושאים ונותנים הישראלים והפלשתינאים על ידי עריכת מסיבת עיתונאים בכדי להציג את השליח המיוחד החדש שלו לתהליך השלום, מרטין אינדיק.

אינדיק, שלא כמו קודמו בתפקיד, ג'ורג' מיטשל, הפך את תהליך השלום לקריירה – קודם כמשתתף פעיל במו"מ בתקופת ממשלו של קלינטון, כששימש כבעל תפקיד במועצה לבטחון לאומי של ארה"ב ואחר כך כשגריר ארה"ב לישראל, ולאחרונה כחוקר במכון ברוקינגס, שם הוא כתב, הרצה, ייעץ וייסד את פורום סבן, ועידה שנתית על תהליך השלום.

קרי נתן סיבה פשוטה לבחירתו באינדיק: "הוא יודע מה עבד והוא יודע מה לא עבד, והוא יודע כמה זה חשוב לעשות את זה נכון". אינדיק אכן טיפח את התפיסה שהוא לא יצא מעשרות שנים בעסקי המזרח התיכון בידיים ריקות – שזו עצמה דרך מתוחכמת להפיכת מעורבותו בכשלון חוזר ונשנה לסיפור של חוכמה שנרכשה בעבודה קשה. על-פי גירסתו של אינדיק (וקרי), עשרים שנה של ספסרות ברעיונות רעים וצעידה לאורך מבואות סתומים חישלו מדינאי ותיק ומנוסה, אדם קשוח שלא יפול בפחים הכרויים העלולים להכשיל טירונים פחות מנוסים. ספר הזכרונות של אינדיק על מעורבותו בתהליך השלום, שפורסם ב-2009, נושא את השם המזלזל בעצמו 'תמים בחו"ל' Innocent Abroad .

אופורטוניסט בחו"ל

לרוע המזל, הסיפור הצנוע ושובה הלב הזה פשוט אינו נכון. הרקורד של אינדיק במשך תקופת אובמה אינו משקף אדם המדבר אמת קשה שנרכשה במשך שנים של ניסיון בשטח. זהו סיפור וושינגטוני טיפוסי של קרייריסט המנסה לקדם את מעמדו בממשל המכהן, המנווט אל עבר רגע מקווה שבו הוא יוזמן לחזור לעמדת כוח ומוניטין. עבור אינדיק, תפקיד זה היה מאתגר במיוחד. ב-2008 הוא תמך בהילרי קלינטון, בעוד שעמיתו דניס רוס תמך באובמה. רוס קיבל תפקיד בממשל ואילו אינדיק נותר במכון ברוקינגס.

כך הפך אינדיק למריע נלהב כמעט לכל טעות שעשה אובמה בתהליך השלום בתקופת הכהונה הראשונה שלו, עד לאותו רגע שבו ניתן היה לבקר את הטעויות הללו בבטחה. קרי כידוע תמך במלחמה בעיראק לפני שהתנגד לה, אינדיק תמך בקווי המדיניות של הממשל לפני שהתנגד להם, כלומר לפני שקיבל תפקיד בממשל כדי שיוכל שוב לתמוך בהם.

שימו לב לכמה דוגמאות שבהן תמך אינדיק בדבר מסוים ובהיפוכו:

במסיבת העיתונאים אתמול הוא ציטט מנאומו של אובמה בירושלים ש"השלום נחוץ, השלום צודק, והשלום אפשרי" – והוסיף, "איני יכול להסכים יותר עם הנשיא אובמה. אני מאמין כבר 40 שנה שהשלום אפשרי". אך בראיון עמו משנה שעברה ששודר ברדיו בישראל נשאל אינדיק אם השלום אפשרי והוא ענה:

איני אופטימי במיוחד כי לדעתי לב הענין הוא שהוויתורים המקסימליים שממשלת ישראל הזאת תהיה מוכנה לעשות אינם מגיעים לדרישות המינימליות שעליהן יתעקש אבו מאזן [מחמוד עבאס]… אז יתכן שיהיה אפשרי להמשיך את השיחות, שזה דבר טוב, אבל קשה לי להאמין שהן יגיעו לכדי הסכם.

שגריר ארה"ב בישראל, מרטין אינדיק (קיצוני משמאל) עם ראש הממשלה שרון ובכירי ממשל, 2001

העיקר ההתנחלויות

הדוגמה האחת המדהימה ביותר לאופורטוניזם של אינדיק היא ההקפאה של ההתנחלויות שדרש אובמה מישראל כתנאי מוקדם לשיחות, שהיום כולם מודים – כולל אובמה ואינדיק – שהייתה לא מועילה. ב-2009, תמך אינדיק בדרישתו של אובמה להקפיא בנייה בהתנחלויות בתור הדרך היחידה להביא את הפלשתינאים לשיחות:

יש פעולה ישראלית אחת העשויה להביא להתקדמות ואובמה לא נרתע מלהתייחס אליה במסיבת העיתונאים. התחיבותה של ישראל על-פי "מפת הדרכים" לעצור את ההתנחלויות. הקפאה אמיתית של ההתנחלויות והפירוק של מאחזים שלא אושרו (עוד התחיבות ממפת הדרכים) הייתה נותנת לפלשתינאים תקוה מחודשת להמשך המו"מ… אילו נתניהו היה מוכן לעמוד בהתחיבות זאת, היה אולי אובמה מסוגל לשכנע את הסעודים ומדינות אחרות במפרץ לגמול לו באמצעות נורמליזציה של היחסים עם ישראל.

בטור דעה אישי שהתפרסם בניו יורק טיימס באפריל 2010, זמן קצר אחרי שאובמה ניצל הודעה לא בעתה על המשך הבנייה בעת ביקורו של סגן הנשיא ביידן בישראל כעילה למלחמה פוליטית גלויה נגד נתניהו, גינה אינדיק את ראש הממשלה עקב הימנעותו מכניעה מיידית לדרישת אובמה להטיל הקפאה על בנייה יהודית במזרח ירושלים.

נתניהו הסביר שנוכחותו בוועידת הפסגה הייתה עלולה למקד את תשומת הלב על תכנית הגרעין הישראלית. אבל החשד עולה שהסיבה האמיתית להעדרותו הבולטת הייתה העובדה שלא הייתה לו תשובה לדרישתו של אובמה להקפיא הודעות על בנייה חדשה במזרח ירושלים למספר חודשים כדי לתת למו"מ לשלום עם הפלשתינאים הזדמנות להמריא.

באף שלב במשך התקופה שבה הפך הממשל את ההתנחלויות לאובססיה לא התבטא אינדיק בפומבי ולו במילה אחת של אזהרה או ביקורת על גישה כזאת, אך היום הוא מלא ביקורת מלומדת. בספרו משנת 2012 Bending History, ביקורתו על אובמה בסוגיות הללו חריפה ביותר. גישתו של אובמה – הגישה שאינדיק אישר במלואה כשהענין היה רלוונטי – "יצרה הקשר בעייתי ביותר לעימות שאובמה ביקש ליצור בנושא הפעילות ההתנחלותית של ישראל". המספר הרב של ישראלים החיים בהתנחלויות, ציין אינדיק, הופך את ההקפאה המוחלטת לבלתי מציאותית." הוא ממשיך: "בדרישתו להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות אובמה נמנע מהבחנות כלשהן ובכך רמז שהבנייה במזרח ירושלים צריכה גם היא להעצר, ובכך הוא עודד, שלא במתכוון, את הפלשתינאים להתעקש על כך." אינדיק הקדיש לכך פרק שלם בספרו תחת הכותרת "הפיאסקו של הקפאת ההתנחלויות" והגיע למסקנה ש"שבעה חודשים של מאמץ דיפלומטי אמריקני בוזבזו והאמינות של אובמה ניזוקה ללא סיבה ראויה".

בראיון שנתן ב-2012 בישראל, הוא הרחיב עוד: "[אובמה] הכניס את אבו מאזן לעמדה בלתי-אפשרית: הוא לא היה יכול להסכים לפחות ממה שאובמה דרש. אובמה, התלונן אבו מאזן, העלה אותי על סולם גבוה. אין לי שום דרך לרדת ממנו."

אחרי שנים שבהן עודד את אובמה להתייחס אל נתניהו בקשיחות וללחוץ על ישראל לעשות ויתורים כאשר עצות מסוג זה היו בדיוק מה שאובמה רצה לשמוע, אינדיק ביקר את אובמה על כך שהוא עשה בדיוק מה שהוא עצמו המליץ עליו – אבל רק, כמובן, אחרי שהסיכון הכרוך בביקורת כזו כבר חלף.

הגבולות, כמובן

אותו דפוס של הרעפת מחמאות ואחר כך ביקורת מוצג בהתיחסותו של אינדיק לנאום היומרני שנשא אובמה ב-2009 בקהיר, שבו הביא "בשורה לעולם המוסלמי". אחרי הנאום, אינדיק כמובן הפליג בשבחיו לאובמה:

הנשיא אובמה, בהחלטתו להתחיל בנסיגת הכוחות האמריקנים מעיראק, לנסות לסגור את מחנה גואנטנמו, להושיט יד אל העולם המוסלמי ביוזמה זו שהנאום בקהיר ביוני היה הדוגמה הטובה ביותר שלה, כל אלה לדעתי סייעו לשנות את הדימוי של ארה"ב ושל נשיא ארה"ב בצורה דרמטית.

אך דילוג קדימה לקיץ 2012 מגלה שהוא חשב שכל הענין הזה היה רעיון רע – ולא רק בדיעבד אלא בזמן אמת:

אחרי הנאום, דיברתי עם היועצים הקרובים של אובמה, רם עמנואל ודוד אקסלרוד. אמרתי להם שהישראלים הגיבו בשלילה לנאום. ההשוואה בין השואה לבין הסבל של הפלשתינאים הרגיזה אותם. העובדה שאובמה בחר לדבר בקהיר אך לא ביקר בירושלים פגעה בכבודם. שניהם הסתכלו זה על זה, כאילו הודו: ידענו שזה יקרה, הזהרנו אותו אבל הוא לא רצה לשמוע.

לקראת סוף 2010, כשהוא בחן את החורבן של הנאום בקהיר והקפאת ההתנחלויות, גילה אינדיק רעיון חדש לתמוך בו, רעיון שהוא היה בטוח שיחזיר את תהליך השלום בחזרה למסלול – כפי שהיה בטוח בזמנו לגבי הקפאת ההתנחלויות.

בטור דעה שפרסם בדצמבר 2010, ימים ספורים אחרי שהממשל זנח באופן רשמי את הגישה המתמקדת בהתנחלויות, יצא אינדיק בהערה שהסגירה את אחריותו הוא לכשלון: "עשרים חודשים של מאמצי ארה"ב להקפיא את הפעילות ההתנחלותית של ישראל על מנת ליצור אווירה שתוביל למו"מ הניבו מבוי סתום". ההצעה החדשה שלו: "אלה הגבולות, כמובן" זו צריכה להיות המנטרה של הממשל. "הגבולות" שעליהם הוא דיבר היו בעצם קווי הפסקת האש של 1949, הנקראים גם קווי 1967, שאליהם לדעת התומכים של הפלשתינאים צריכה ישראל לסגת. "מר אובמה צריך לנקוב [בגבולות 1967] בתור העמדה האמריקנית", המליץ אינדיק.

אובמה עשה בדיוק כך. כעבור ששה חודשים הוא נשא נאום שניסה לעקור את תהליך השלום מתוך המבוי הסתום אליו נקלע על-ידי כך שנקב בקווי 1967 כנקודת ההתחלה למו"מ עתידי. הצהרה כזאת, ניבא אינדיק בטור הדעה שלו, תסייע להניע מחדש את המו"מ ואולי אפילו תקפיץ אותו קדימה בהתנעת טורבו. כידוע לכולנו, תמיכתו של אובמה בעמדה נוספת של הפלשתינאים הניבה אפקט הפוך: היא הרגיזה את הישראלים והבטיחה שביקורו של נתניהו בוושינגטון – הוא עמד להגיע לשם למחרת – יתגלה כאחד הרגעים המרים ביותר בתולדות יחסי ארה"ב-ישראל.

זיגזג בסוריה

והיה גם "המסלול הסורי" של תהליך השלום, שבו הייתה ישראל אמורה לוותר על רמת הגולן בתמורה לחוזה שלום עם משטר אסד ש"יהפוך" את סוריה ויביא אותה אל המחנה הפרו-מערבי של מדינות ערב. ב-2006, אחרי 15 שנה של נסיונות כושלים לשכנע את אסד בדבר היתרונות של הסדר כזה, הודה אינדיק שזהו כיוון עקר. בראיון לעיתון 'הארץ' הוא אמר:

תראה, אני הייתי מעורב אישית בניסיון להשיג הסכם שלום בין ישראל וסוריה במשך שמונה השנים של ממשל קלינטון. אני עצמי טענתי לכל אורך התקופה הזאת שארה"ב צריכה לתת עדיפות לעסקה סורית-ישראלית כי יש לה יתרונות אסטרטגיים ברורים… אבל איני חש כך כיום… מבחינה אסטרטגית, אני חושב שזוהי טעות… סוריה היא בת ברית של אירן, מסיבות אסטרטגיות ראויות, מבחינתה. והרעיון שאפשר איכשהו להפריד ביניהן הוא, לדעתי, לא מציאותי.

אבל כעבור שלוש שנים, במאי 2009, אינדיק שוב חזר למסלול הסורי וכתב: "עסקת שלום עם סוריה תבטיח יתרון ניכר לנתניהו ולאובמה כי היא תקטע את ערוץ המעבר של נשק וכספים לחזבאללה ולחמאס".

ושנה אחרי כן הוא הגיע רחוק יותר: "כיום, שום דבר לא יכול לסייע לאובמה לבודד את אירן יותר מהצעה של נתניהו לוותר על הגולן, כפי שהציעו ארבעה ראשי ממשלה ישראלים אחרים, בתמורה לשלום עם סוריה, המשמשת את אירן כערוץ לעורר מדנים בזירה הערבית-ישראלית".

בין 2006 ו-2009 לא השתנו שום עובדות רלוונטיות במזרח התיכון. אירן עדיין המשיכה לשאוף להשיג נשק גרעיני, בשאר אל-אסד עדיין היה הדיקטטור של סוריה וחזבאללה עדיין התבצר בלבנון. רק עובדה אחת השתנתה וזו הייתה עובדה וושינגטונית: ברק אובמה הפך לנשיא והוא הפך את ה"הידברות" (engagement) עם סוריה לעמוד התווך של המדיניות המזרח תיכונית שלו. אינדיק הצייתן השליך הצדה את התנגדותו הקודמת לרעיון זה בהתאם.

תנו לו את הקרדיט המגיע לו: תמרוניו חסרי הבושה והשינויים הנועזים בעמדותיו הצליחו באותם מקומות שהם נועדו להשפיע – לא בהפיכת "רדיפת השלום לתכלית חייו", כפי שאמר עליו קרי אתמול, אלא בקידום הקריירה שלו. הצעד הראשון היה להפגין את נאמנותו לאובמה אחרי שהימר על המועמד(ת) הלא נכון ב-2008; הצעד השני היה צחצוח הדימוי שלו כלוחם ותיק, מנוסה וקשוח בזירה המזרח תיכונית המבין מה השתבש בתקופת כהונתו הראשונה של אובמה וכמי שניתן לסמוך עליו שיידע לסדר את העניינים בתקופת הכהונה השנייה. מבחינה מהותית, חזינו כאן בהצגה דוחה ובזויה, אך בהיבט של קרייריזם וושינגטוני, סיפקה מסיבת העיתונאים של אינדיק שבה הפליג מזכיר המדינה בשבחו הוכחה ניצחת להצלחתו.

__________

נוח פולק עומד בראש ארגון 'ועדת החירום למען ישראל' הפועל בוושינגטון. בעבר עבד ב'מרכז שלם' בירושלים.