ביטול המיצ"ב היה יכול להיות טוב אם במקביל היה משרד החינוך משחרר את הרסן ומבזר מסמכויותיו לבתי-הספר. כמה חבל שפירון לא מתכוון לזה.
לאחר מספר לא מבוטל של החלטות ריכוזיות אותן הספיק לקבל שר החינוך פירון בארבעת חודשי כהונתו, הנה הגיעה סוף-סוף החלטה ראשונה שנודף ממנה ריח של ביזוריות: בשבוע האחרון החליט השר לבטל את בחינות המיצ"ב בשנת הלימודים הקרובה, על-מנת לבחון מחדש את אופן המדידה הראויה של מצב בתי הספר בארץ. ועדה שתורכב בקרוב תבחן את הנושא בכדי להמליץ על מתכונת שונה של מדידה והערכה, שתחל בשנה העוקבת.
הקש ששבר את גב הגמל, בנושא בחינות המיצ"ב, היה ללא-ספק פרסום תוצאות הבחינות האחרונות בראש חוצות לעיונו של הציבור הרחב. מנהלים נזדעקו, מורים ננזפו והמערכת כולה רעשה, וכל-כך למה? מכיוון שלהורים ניתנה לראשונה ההזדמנות להיחשף לנתונים אודות בתי-הספר אליו הם שולחים את ילדיהם. ותחרות, כידוע לכל, היא עניין מלחיץ.
בכל אופן, מי שמייחל לכך שבעוד שנה לא יחזרו המבחנים במתכונת דומה, עלול להתאכזב. ישנו גוף במשרד החינוך שנקרא ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה), שבלי הבחינות והמדידות אין לו זכות קיום, ועובדיו (האוחזים בקביעות, כמובן) לא הולכים לחפש לעצמם עבודה חדשה. השר הנוכחי אולי היה מעוניין לסגור אותו ולזרוק את המפתח, אך מעשה ברוטאלי שכזה לא ממש הולם את אופיו החברתי וה"צודק" של השר.
כבר כתבנו פה בעבר על חולייה של שיטת התקנון (סטנדרטיזציה) בה נקט משרד החינוך בעשור האחרון, ועל הכשל הבסיסי שביסוד הניסיון להחיל מודל עסקי על תחום אבסטרקטי ומורכב כמו חינוך. צודק השר פירון בטענתו כי מבחני המיצ"ב הפכו לשוט המופנה כלפי המורים והמנהלים, ושהם גרמו בעיקר להפניית משאבים לטובת שיפור התוצאות במבחנים על חשבון שיפור הלמידה האמיתית. אלא שזו, כנראה, לא המוטיבציה של פירון, שאותה ניסח בצורה מושלמת שר האוצר יאיר לפיד: הלה הסביר כי יש לבטל את הבחינות "מפני שאנחנו לא יכולים להשוות בין תלמידים כל עוד לא דאגנו לשוויון בתנאים שלהם". והנה מוגשת בזאת לשר הצעה נוספת באותה רוח: מעתה יתווסף פקטור לציוני הבגרות של תלמידי ישראל על-פי רוע התנאים בהם למדו. זה יהיה צדק חברתי.
תרבות של בת-יענה
מי שלא אהב את ההחלטה, בלשון המעטה, הוא שר החינוך הקודם, גדעון סער, עבורו מבחני המיצ"ב היוו דגל עיקרי במדיניותו. בראיון עצבני לגלי צה"ל טען סער כך:
אני אוחז בתפיסה שמה שלא נמדד, לא ניתן לניהול. כאשר אנו מחליטים לבטל את המבחנים הארציים, שנותנים את בסיס הנתונים למערכת החינוך, אנו מחליפים תרבות של מדידה בתרבות של כזה כאילו. אנו מחליפים מדיניות של שיפור בתרבות של בת-יענה.
צודק שר הפנים. מי שרוצה לנהל מערכת חייב למדוד את הצלחותיה או כשליה, ולראות היכן צריך לשפר. כיצד ייתכן, אם כן, שגם פירון וגם סער צודקים?
התשובה היא, כמובן, ששניהם טועים. הכנסת בתי-הספר למעגל טירוף סביב הבחינות והמדידות אינן אלא הסימפטום למחלת הריכוזיות של מערכת החינוך, ובכך אין הבדל בין השר הנוכחי לקודמו – שניהם מאמינים כי האחריות המלאה על חינוך ילדי ישראל מוטלת על משרד החינוך. ניהול ריכוזי מצריך קריטריונים ברורים ואחידים להגדרת הצלחה או כישלון, ותכנית עסקית להבאת המערכת לנקודה הרצויה על פי הקריטריונים. ההבדל היחיד בין סער לפירון, הוא שבעוד הראשון הדגיש את ערך המצוינות והתחרות, השר הנוכחי מעדיף לקדם את השוויון. סער יצר תחרות בין מתמודדים שידיהם קשורות מאחורי הגב, ואילו פירון אמנם מבין שתחרות כזו אינה הוגנת ושהיא יוצרת בעיקר נזק, אך לא עולה בדעתו לשחרר את ידיהם של המתמודדים.
הבעיה הנוספת במהלך של פירון, היא שאם את ידיהם של מנהלי בתי הספר הוא משאיר כבולות בשלשלאות הריכוזיות, דווקא את ידיו שלו הוא משחרר בלי בעיה. מבחני המיצ"ב שימשו בשנים האחרונות להשוואה בין מצבם של בתי הספר, אך גם היוו כלי ביקורת על תכניותיו הגרנדיוזיות והיקרות של משרד החינוך. גם אם המבחנים משקפים תמונה מעוותת של מצב החינוך, לפחות ניתן היה לבחון אם השר עומד ביעדים אותם הציב. השר פירון שחרר את עצמו מהביקורת הזו. מעתה הוא יוכל להשקיע מיליארדים בתכניותיו לצמצום הפערים, אך תפוקות ברורות ושקופות לביקורת לא תהיינה.
השר מאבחן נכון שמצבו של החולה איננו טוב, אך במקום להכיר במחלה עצמה הוא פונה לטפל בתופעות הלוואי. הוא צודק בהבנתו שחינוך הוא יותר מאוסף ציונים מקריים בכמה מבחנים מתוכננים, אך לא פועל לביזור הכוח והעברתו לבתי-הספר על-מנת שיעצבו את חזונם החינוכי באופן חופשי תוך תחרות הוגנת. אם מנהלי בתי-הספר יוכלו לבחור במה הם רוצים להצטיין, והורי התלמידים יוכלו לבחור להיכן לשלוח את ילדיהם, כל נושא המדידה של מבחני המיצ"ב יהפוך ממילא למיותר. אלו, מן הסתם, חלומות באספמיה – מבחני המיצ"ב ככל הנראה יחזרו בשינוי אדרת או כותרת. הוועדה שתוקם, תעסוק בשאלות כיצד ניתן למדוד בלי לפרסם ולהלחיץ, לתמרץ מצוינות בלי לפגוע בשוויון, ולבדוק ציונים תוך הדגשה שהם לא הכי חשובים. נמתין בקוצר רוח למסקנות.
