הפצצות חוזרות עם מחזה בבכורה עולמית על הקמת עמותות, וזקנה עם סלים; חידות הספינקס ואדיפוס, והמשחק המסוכן שמשחק האסלאם עם כל מי שהוא לא
הפצצות חוזרות, ובאמתחתן הפעם מחזה קצר בבכורה עולמית על תמיכה, סיוע, הקמת עמותות, וזקנה עם סלים; הספינקס חד לנו חידות, והיכן אדיפוס כשצריך אותו? ולסיום, כמה הערות על הקשר שבין הנצרות, האסלאם, והמשחק המסוכן שמשחק האסלאם עם כל מי שהוא לא
מחזה קצר על אפליה
"אפליה" היא הנושא העייף והמעייף שנכפה עלינו על ידי התקשורת השמאלנית-אשכנזית השבוע. סוחרי האפליה – שהם במקרה תמיד אותם אנשים, מאותו מחנה – מבקשים לסכסך ולהדגיש את השוני הגדול בין קבוצות אוכלוסיה: עניים מול עשירים, נשים מול גברים, שומרי מסורת מול אתאיסטים וכן הלאה.
שמאלנים כל כך אוהבים את האדם כאדם שהם לא יניחו לאף אדם לשכוח אפילו לרגע לאיזו קבוצה הוא משתייך, ולאיזה לא.
בהקשר של אפליה טענתי השבוע בדף הפייסבוק שלי שאנשים מסוג "אוי כמה אכלו לי שתו לי, בא לי לבכות" מעולם לא היו ולא יהיו דוגמא לשום דבר. מדובר בלא-יוצלחים עם נפש מצולקת, שמחפשים מזור לחיים חסרי החדווה של עצמם בשלילת החדווה מאחרים. חברה יקרה אמרה לי שלעיתים מדובר באנשים שמדברים ככה מתוך דאגה לזולת. ואז נזכרתי איך השמאל עוזר לזולת וכתבתי על כך מחזה פרינג' קצר.
בכורה עולמית: איך השמאל עוזר לזקנה שלא יכולה להרים את הסלים שלה הביתה
שמאל מגיע הביתה אחרי יום מפרך באוניברסיטה או בעיתון. רואה זקנה מוחה מצח חרוש קמטים ומיוזע. הסלים שלה בעליל כבדים לשנותיה.
שמאל מזדעזע.
שמאל נרעד מבפנים כמו עלה של סתיו על מדרכות פאריס באוקטובר.
שמאל רץ הביתה לכתוב גילוי לב.
גילוי הלב עולה למצייצים.
מעודד מהצלחת גילוי הלב, שמאל פותח עמותה. מגייס כספים למקום ומנגנון. שולח מכתבים לנשיא, לתקשורת, לעיתונות.
שמאל מגייס תמיכה של פוליטיקאי-שמאל, שכואב להם על הזולת והזקנות כל כך עד שהם לא מפסיקים להתקדם בסולם החיים על חשבון הציבור.
פוליטיקאי-שמאל נדהמים מול מצלמות, מתקצבים והופכים את העמותה לחצי-ממשלתית.
שלוש שנים אחר כך יש לשמאל עמותה לתפארת; משרדים, רכבים, יועצות משפטיות עם 5-6 שמות לכל אחת. מכירים אותו בכל תוכניות האירוח. הנשיא מתקשר, דוקטורנטיות באות ללמוד את המודל, שרים באים להצטלם לפני החגים.
העמותה החצי-ממשלתית הופכת לתנועה חברתית של ממש, ולוקחים פרסומאים שיעזרו לגבש את המסר.
ההצלחה עצומה. השמאל רועד במיטה לפני השינה מחוסר-יכולת להכיל את יופיו.
זקנה עומדת עם הסלים למטה עד שהיא מתפגרת בחום של אוגוסט.
– סוף –
אפילוג: איך הימין עוזר לזקנה שלא יכולה להרים את הסלים שלה הביתה
ימין חוזר הביתה אחרי יום מפרך בעבודה אמיתית. רואה זקנה מוחה מצח חרוש קמטים ומיוזע. הסלים שלה בעליל כבדים לשנותיה.
ימין סוחב את הסלים הביתה בשביל הזקנה
– סוף –
המערב מחכה לאדיפוס
אדיפוס המלך רצח את אביו ונישא לאימו מבלי-דעת וסופו שניקר את עיני עצמו כעונש על חטאיו. כך סיפרו ביוון העתיקה. ועוד מסופר על אדיפוס שהגיע לעיר היוונית תבאי בזמן שצר עליה ספינקס – מפלצת נוראה ואוכלת אדם. הספינקס אמר שיסיר את המצור רק אם מישהו יענה על חידתו; ומי שיענה לא נכון – ייאכל. כמו שניתן להבין, לא נרשמו תורים ארוכים לאודישנים לתוכנית "עונים לספינקס". אבל אדיפוס היה איש אמיץ. הוא החליט לענות על חידתו של הספינקס – ואף ענה עליה נכון.
עד כאן המשל המיתולוגי. השבוע נזכרתי בסיפור על אדיפוס והספינקס כששמעתי על התנאים והמשחקים המקסימים שמשחקת המשלחת הפלסטינית לכאילו-שיחות-שלום, משל עלמה ברה ומצודדת היו הפלסטינים, וישראל עלם שהגיע לפרקו ומבקש לשאתה.
זו הנחישות של השמאל, המקומי והגלובלי, לתהות עוד ועוד מה התשובה לחידה שמציב הספינקס הערבי בפני התרבות המערבית, לשלוח עוד ועוד עונים עם עוד ועוד תשובות בזמן שהספינקס הערבי לא מש ממקומו וטורף את השליחים כולם.
התרבות המערבית זקוקה לאדיפוס שלה.
תמרור אזהרה ושמו: מצרים
את כותב שורות אלה מעט מצחיק כשמדברים על כנסיות במצרים בטון מתנצל, מבין-את-הפורעים, טון ששמור, מכל מתפרעי העולם, אך ורק למוסלמים. מצחיק אותי כשמדווחים על בתי-התפילה של ישועי ארץ הנילוס כאילו מדובר במשהו חדש שהקימו לא מזמן – לעומת האסלאם שהוא מצרים האמיתית.
האמת היא שהקופטים, כקהילה מאורגנת, הם הנוצרים הוותיקים בעולם. מצרים היא אחד המקומות הראשונים אליו מתפשטת הנצרות החוצה מארץ ישראל בסוף תקופת בית שני על-ידי שליחים יהודים. הנצרות מקדימה את האסלאם במצרים בשש מאות תמימות. 300 שנה לפני שהאסלאם נולד בכלל אלכסנדריה נודעה כאחד המרכזים החשובים והחיוניים בעולם של הדת הנוצרית המתגבשת. אוכלוסיית מצרים, למעשה, נשארת נוצרית ברובה עד סוף המאה ה-12, למרות הכיבוש המוסלמי ב-640 לספירה.
אבל האסלאם לא אוהב תחרות. מיסים מיוחדים הוטלו על הנוצרים הילידיים על-ידי הכובשים המוסלמיים ובהדרגה חייהם הפכו יותר ויותר בלתי נסבלים, עד שהיום, אלפיים שנה אחרי שתפסה לעצמה אחיזה במצרים, הנצרות עומדת בפני מה שעלול להיות סילוק אלים וסופי. הכחדה מחבל ארץ שפעם היה מרכז אוניברסלי של השכלה וחכמה והיום הוא בית לדיקטטורת רחוב אלימה שנשמעים ברחובותיה דיבורים על פיצוץ והשמדת הפירמידות כתזכורת לעבר פגאני (היינו לא-מוסלמי) מעליב. כן. ברצינות.
מצרים צריכה לשמש תמרור אזהרה לכל מדינה בעולם שמשתעשעת ברעיון שאפשר לחיות עם אסלאם (היינו עם מוסלמים במספרים משמעותיים) בדו-קיום. אי-אפשר. כמו פסלי הבודהא העתיקים שהטליבאן פוצצו באפגניסטן והכנסיות הנשרפות בניגריה, בשורשיו העמוקים ביותר של האסלאם מוטבע ציווי לא לנוח בטרם יושמד כל רעיון או שריד רעיון אחר בסביבתו. מצרים, ערש הנצרות השבור, היא אזהרה גדולה ומהבהבת למין האנושי כולו.
את המאמר הזה חובה לתרגם לאנגלית!
לקחת את הכדורים היום???
גדול
אלון – אבדת את שלך?
אלוני , אתה כותב נפלא.
בעניין המזרח-חזה אני לא חושבת שיש פה מונופול לשמאל – ישנם אנשים שמחוייבים תמיד לעזור למסכנים, או להזדהות עם מקופחים . אבל משום שלא תמיד ישנם מסכנים זמינים בסביבה, אין להם ברירה אלא לשכנע כמה שכנים שהם מסכנים, כדי שאפשר יהיה אחר , כך לעזור להם, או למצער, לשכנע אותם שה מקופחים , כדי שיהיה עם מי להזדהות . האפשרות השנייה, אגב, רנטבילית יותר, משום כשעוזרים למסכן, לעיתים הוא משתקם ויוצא ממאגר המסכנים, כך שאיבדת אותו לנצח. לעומת זאת, קיפוח הוא תחושה סובייקטיבית שאינה תלויה כלל בנסיבות , כך שאם הכנסת לאדם לראש שהוא קופח , יהיה לך מישהו להזדהות איתו לנצח
גלי גלי. שתשארי תמיד. את צריכה להיות העורכת שלי.
מאמאר מצויין ומרענן .
חזק כל כך, פשוט קרעת אותי!!!