ניצחונותיה האחרונים של הבירוקרטיה: מכון התקנים וחוק הספרים מכניעים את הצרכן הישראלי

אפילו בקטנות הם לא עושים הרבה. מזה שנים — כבר מאז ועדת דויטש בשנת 2002 — מצהירות ממשלות ישראל על שאיפתן לנקז משהו מהמורסה הביורוקרטית הקרויה מכון התקנים הישראלי. המכון הוא אימת היבואנים הישראלים: בור שחור של ביורוקרטיה, בזבוז, וחוסר יעילות הפוגע ומעכב את הייבוא, ותורם להעלאת מחירי המוצרים המיובאים. מאמצי ייעול מתועדים בו כבר שנים רבות, אך הוא נותר כשהיה: שריד מאובן למדיניות שכוונה למנוע ייבוא מתחרה לישראל. גם עכשיו זה לא יקרה (כתב אורי רדלר)

בעקבות ועדת טרכטנברג, שקראה לפישוט הביורוקרטיה של הייבוא אישרה הממשלה כבר בתחילת השנה הרחבה של יבוא המוצרים לפי תקינה בינלאומית, בלי צורך בתקינה ישראלית נוספת שמספק מכון התקנים. הציבור תמך, היבואנים שמחו, המחירים כבר עשו הכנות לירידה, אלא שכאן התגלתה בעיה קטנה: מכון התקנים אינו מספק רק שלל פשלות ביורוקרטיות, כמתועד בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, אלא גם תעסוקה ל-1,000 פקידים מיותרים. כלומר, פקידים שעופר עיני אמון על רווחתם והמשך פרנסתם על חשבון הציבור.

והתוצאה: לא כלום. כמו ברפורמה בשוק החלב, שהתחילה בקול תרועה רמה והסתיימה בהכל-אותו-דבר-רק-יותר-גרוע, כך גם כאן. השר בנט ניסה לקדם רפורמה בקול תרועת הודעות לעיתונות, אך מה שיצרה וועדת הכלכלה, בסופו של דבר, היה פחות או יותר אותו דבר: לא הייתה העברה של רוב התקנים לקטגוריות מקלות (הצהרה של היבואן על סמך תקן בינלאומי). שר האוצר אמנם התרברב כי "אנו פועלים במרץ במנעד רחב של אפיקים להורדת יוקר המחיה בישראל ולהסרת חסמים בירוקרטיים היוצרים עומס על הציבור הצרכני בישראל" אך בפועל עיני הצליח במה שביקש להשיג: המונופול של מכון התקנים נשמר, העובדים המיותרים ימשיכו למצוא פרנסה מיותרת על חשבון הציבור, היבואנים עדיין יוכפפו לסמכות של מכון התקנים, והעומס הביורוקרטי לא ישתנה.

אנקדוטה המאיירת את מידת נחיצותו של מכון התקנים מספק דוח מבקר המדינה לשנת 2011. עד שנת 1990 היה המכון מונופול, לצד הטכניון, על כל התקינה בתחום הבנייה. בשנת 1991 הוסמכו גם מעבדות פרטיות לערוך בדיקות בתחום ומאז, למרות מאמצים רבים של המכון וניסיונות לנצל את המונופול שלו בתחומים אחרים (כמתועד בדוח 1997 של מבקר המדינה) ההתחרות דחקה את המכון מהשוק. אגף הבנייה צבר הפסדים אגדיים (שמומנו על־ידי המונופול בתחום תקינת התעשייה), ובהדרגה חדל להיות גורם בעל חשיבות בשוק. האנקדוטה הקטנה הזו היא רמז למה שבעצם היה צריך לעשות: לא להתעסק בשינוי המכון אלא פשוט לבטל את המונופול שלו.

הספרים

גזרה נוספת שחשיבותה הכלכלית זניחה אך חשיבותה הסמלית רחבה נרשם לאחרונה ניצחון נוסף לפקידות על פני האינטרס הצרכני. החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל כבר נדון לעייפה, כאן ובמקומות אחרים, אך ניתן להוסיף כמה הערות:

א. מי שהולך לישון עם נחש ממבה שחור, שלא יתפלא אם הוא לא מתעורר: את הממשלה אפשר להכניס לשוק, אבל להוציא אותה ממנו כבר לא יהיה אפשר. הממונה על הגנת הצרכן והסחר ההוגן במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה (להלן, הקולטורניק) יוכל לדרוש מחנויות ספרים וממוציאים לאור נתונים על היקפי מכירות, התפלגות מכירות, שיעורי הנחות, רשימות רבי־מכר, וכיוצא בזה. הנפגעים? החנויות הקטנות, כמובן.

ב. המחיר הוא המחיר: לפי החוק, בשנה וחצי שאחרי הוצאתו של ספר זכאי סופר ל-8 אחוז מהמחיר לצרכן בניכוי מע"מ ומעבר ל-6,000 עותקים, ל-10 אחוז. כלומר, אם מחירו של ספר הוא 70 שקל, כי אז הסופר יקבל בסך הכל 4.7 שקל לעותק על 6,000 העותקים הראשונים.

ג. המחיר הוא המחיר ב': ומה עם הוצאה לאור הקובעת את מחיר הספר על 50 שקל? או 40 שקל? אחרי הכל, לכל ידוע כי הוצאות הספרים נקטו ניפוח מכוון של המחירים הנקובים כדי לספק הנחה גדולה ככל האפשר במבצעים. אם הוצאות הספרים ינקטו, בהיעדר מבצעים, דרך של תמחור ספרים חדשים מראש במחיר נמוך יותר, הרי שהסיפור ישוב לנקודת המוצא, בתוספת תעוקה בדמות מעורבות ממשלתית.

ד. הסעיפים הקטנים: בחוק סעיפים האוסרים תגמול מוכרים וחנויות ספרים בהמלצה על ספרים מסוימים ואפליית מוציאים לאור בשטחי תצוגה. הסעיף השני נועד לאפשר להוצאות לאור שלהן יחסים מעורערים עם רשתות חנויות (ע"ע שוקן נגד צומת ספרים) לפעול באופן משפטי כדי לכפות תצוגה לרצונו של המוציא לאור.

ה. היאוש הגדול: לא צריך להיות כלכלן מבריק כדי לנבא שהחוק ייכשל באופן מחפיר. הוא ייכשל מהטעם הפשוט שמאז ירד האדם מהעצים לא היה חוק לפיקוח על מחירים וקיבועם שהצליח. ומה שמייאש יותר מכל הוא שכאשר יתברר כישלונו הגמור תשמע ברמה רק הקריאה להגברת המעורבות הממשלתית. בנקודה זו, אלוהים שיעזור לנו.