אם הרפובליקנים מעוניינים לחזור לבית הבן, הגיע הזמן לקחת את הנושא ברצינות ולהציע תוכנית מקיפה למיגור העוני.
העוני באמריקה במגמת עלייה בעוד הסיכויים להיחלץ ממנו רק הולכים ופוחתים • למרות שתוכניותיהם השונות לא שיפרו את המצב, המחנה הסוציאליסטי-ליברלי השכיל לייצר תוכניות כאלו, מה שלא ניתן לומר על הרפובליקנים • ודאי שאחריות אישית ועבודה קשה הן הבסיס לפתרון, אך יש צורך גם בסיוע, כגון מלחמה באיגודים, הגברת התמריצים, סיוע לחלשים ועידוד משפחות חזקות • אם הרפובליקנים מעוניינים לחזור לבית הלבן, הגיע הזמן לקחת את הנושא ברצינות ולהציע תוכנית מקיפה למיגור העוני
לאחר חמישה עשורים של תוכניות ליברליות נגד עוני שהניבו רק כישלון ובזבוז, הגיע הזמן לתגובה שמרנית לבעיית העוני – כזו המדגישה את חשיבות העבודה, המשפחה והחופש כלכלי.
אם המפלגה הרפובליקנית חפצה לשוב לבית הלבן ולקבל את אמון הציבור בניהול התוכניות המגוונת של הרשות המבצעת למיגור העוני, היא צריכה אג'נדה סדורה הרואה מעבר לצעד הטכני של קיצוץ בתקציב התוכניות הפדרליות. במקום זה, השמרנים זקוקים להציג תוכנית שתעודד כלכלה דינמית אשר בה הרבה פחות אמריקנים יאלצו, אם בכלל, להזדקק לתמיכות הממשלה.
במלכודת העוני
בכדי להכין תוכנית כזו, יש לאפיין קודם כל את אותם עניים: לפי לשכת מפקד האוכלוסין האמריקני, בערך 46 מיליון אנשים חיו מתחת לקו העוני בשנת 2011, שהם כ-15 אחוז מהאוכלוסייה. נתון זה, הזהה פחות או יותר לזה של 2010, נמוך ב-4 נקודות בלבד מהשיעור ב-1964, עת הכריז לינדון ג'ונסון "מלחמה נגד העוני". לאחר שעלה ל-17.3 אחוז ב-1965 וירד ל-11.1 אחוז ב-1973, שיעור העוני נע בעיקר בין 11 ל-15 אחוז בשנים שלאחר מכן, עם חצייה זמנית של רף ה-15 אחוז בתחילת שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90.
באופן כללי שיעור העוני נמצא בעליה מתמדת בחמש השנים האחרונות, ובשל גורמים שונים, סיכוייהם של האמריקנים לצאת ממעגל העוני ירדו באופן קבוע מאז שנות ה-70. חיפוש אחר הסיבות היסודיות לכך עשוי להצביע כמעט על כל התופעות החברתיות של העשורים האחרונים, מהם נציין רק כמה: התפתחות הטכנולוגיה הגבירה את השכר עבור חינוך ואת העונש עבור הרגלי עבודה גרועים; התפרקותן של המשפחות הגרעיניות חייבה את מתיחתם של משאבים המוגבלים ממילא בכדי לתמוך במשקי בית רבים יותר; ומדינת הרווחה העניקה את כל התמריצים הלא-נכונים. קשה מאוד להפוך מגמות אלה.
לא פעם טענו השמרנים כי עניים צריכים להיות אחראים למעשיהם כמו כולם, וזה נכון. האנשים ה"רגילים" שמתחתנים, נזהרים מהתמכרות לסמים ואלכוהול, מסיימים תיכון, נמנעים מבית הכלא ומהולדת ילדים מחוץ לנישואין ומחזיקים בעבודה קבועה למשך שנה לפחות (אפילו בשכר מינימום), כמעט אף פעם לא מגיעים לעוני.
וזה גם נכון לקבוע כי בגדול, העניים של היום באמריקה לא סובלים מהמחסור שהיה מנת חלקם של העניים בדורות קודמים או במקומות אחרים בעולם: בארצות-הברית של ימינו עניים לא מפספסים ארוחה, גם אם הם תוהים לא-פעם מאין תבוא הארוחה הבאה; הם בדרך כלל לא סובלים מחוסר במחסה, גם אם הם לפעמים מתקרבים לכך; והם יכולים לקבל טיפול רפואי נצרך, גם אם נדרשים לכך מאמצים רבים.
עם כל זאת, אין לטעות: חיי העוני כלל אינם פשוטים. להיות עני פירושו אומללות משמעותית, אי-בטחון תמידי ומחסור חומרי. אך חשוב להבין כי רבים מהתנאים שלוכדים אמריקנים בעוני הינם תוצאה ישירה של תוכניות ממשלתיות, שלרוב נוסדו מתוך כוונות טובות.
חיי העניים האמריקנים הם כה שבריריים, עד שגם קשיים מינוריים יחסית יכולים לגרום במהרה לאבדן שליטה, מה שעושה את התכנון לטווח ארוך לכמעט בלתי-אפשרי. דוגמה קטנה שתמחיש זאת היטב: מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Pediatrics פירט כיצד חוסר היכולת לקנות חיתולים יכול לגרום למשבר במשפחה ענייה, שכן האמא צריכה לצאת מוקדם מהעבודה כדי שלא להותיר את תינוקה ללא חיתולים במעון.אפילו השירותים הבסיסיים שרוב האמריקנים לוקחים כמובנים מאליהם, כמו חשבונות בנק בעמלות מוזלות, הם לעיתים קרובות מחוץ להישג ידם של אלה ללא-אמצעים, מה שמחייב עניים להיזקק לשירותים יקרים ולא יעילים המוצעים על-ידי חנויות לפידיון צ'קים ומלווים שונים.
כמו בעוד אלף דוגמאות מעין אלה, העניים זקוקים היום ליותר משאבים מבעבר בכדי לנווט במערכת החברתית האמריקנית. דרושה גישה לטכנולוגיה כדי למצוא עבודה, ומעט מאוד משרות משלמות היטב לאנשים בעלי מעט חינוך.
תקנות מקלקלות וההפקרות הרפובליקנית
התקנות הממשלתיות רק מחמירות את המצב. דו"ח שפורסם לאחרונה על-ידי המכון הליברטריאני Institute for Justice מראה שחוקי הרישוי המדינתיים מחייבים עובדים חרוצים להשקיע תשעה חודשים בממוצע בבתי-ספר שמכינים אותם למבחני רישוי, תוך תשלום מאות דולרים באגרות רישוי לאורך הדרך. מחסומים כאלה מטילים עול כבד במיוחד על אנשים בעלי אמצעים מוגבלים.
כמו כן, תוכניות סיוע ממשלתיות נראות לא פעם כמתאימות יותר לסייע למעמדי הביניים מאשר לעניים. כך, למשל, רבבות תוכניות מדינתיות ופדרליות מציעות כסף כעזרה לסטודנטים ממעמד הביניים, בכדי שיוכלו ללכת לאוניברסיטה בה הם חפצים, אבל הן רחוקות מאוד מסוג והיקף הסיוע הנחוץ לעניים בכדי לשקול אפילו לימודי תואר של ארבע שנים.
רוב הבעיות הללו אינן חדשות. אולם למעט כמה יוצאים מן הכלל הראויים לציון (כמו ג'ק קמפ; לאחרונה גם ריק סנטורום) המפלגה הרפובליקנית והתנועה השמרנית היססו להציע מדיניות שתקל על בעיות אלו.
מה השתנה עכשיו? נתחיל עם כך שוויתור על 46 מיליון אמריקנים אינו אופציה קיימת בדמוקרטיה ליברלית בריאה. דמוקרטיה מחייבת שלכולם תהיה גישה להזדמנות. יותר מכך, דאגה לעניים הינה עקרון יסוד לאמריקנים מכל קצוות הקשת הקשת הפוליטית, עובדה שהובהרה היטב במאגר המידע המאסיבי של סקרי גישה חברתית שאסף הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט מאוניברסיטת ניו-יורק.
כמו כן, העניים מייצגים חלק גדול יותר מהקואליציה השמרנית משחושבים רפובליקנים רבים. בין 28 ל-36 אחוז של המשתכרים פחות מ-15,000 דולר נותנים את קולם למועמדים רפובליקניים. זהו אחוז הצבעה טוב יותר משמקבלים רפובליקניים בקרב אפרו-אמריקנים, יהודים או יוצאי אסיה.
אבל בסופו של יום, צריך שאג'נדת עוני שמרנית תיראה כחיונית לבניית חברה דמוקרטית, המעדיפה ומתגמלת את החרוצים והיצירתיים אך כוללת גם את העניים. בכך שאינם מקדמתים אג'נדה כזו, שמרנים מתעלמים מבעיה לאומית בולטת ובכך מפקירים את השדה לשמאל הפוליטי.
לחם? עבודה
כל אג'נדה שמרנית נגד עוני צריכה להתחיל עם עבודה – מה שמחייב יכולת להתקבל לעבודה: הרגלי נימוסין, אחריות, עמידה בזמנים, כנות ועוד. מחקרים מראים מוכיחים בצורה מכריעה כי עבודה היא גורם מרכזי ליציאה ממעגל העוני. זה נכון לא רק מהסיבות הידועות – המשכורת וההטבות – אלא גם בגלל התפקיד שהעבודה משחקת בטיפוח אורחי חיים בריאים, כלומר, היא עוזרת לאנשים להשיג כבוד עצמי, להרגיש שמחים יותר, ולשמש דוגמה לאנשים צעירים יותר.
הקונצנסוס בנושא הוא כמעט אוניברסלי: החוקרים איזבל סווהיל וקוונטין קרפילו ממכון ברוקינגס, הרחוק מלהיות מבצר של שמרנות, זיהו "פער עבודה" המשאירה משפחות עניות במצב נחות בכל התחומים הללו. או כפי שמגדירים זאת סווהיל וקרפילו, "כמה משקי בית [עניים] חסרים חבר מועסק, הרוב חסרים שני מועסקים ואחוז גבוה מהם עובדים מעט מאוד שעות, גם כשהכלכלה נמצאת במצב של תעסוקה מלאה".
עצוב לומר כי למרות לא מעט רטוריקה גבוהה על ערך העבודה, אג'נדת המדיניות הציבורית השמרנית לגביה נותרה לא-מפותחת. מבחינה היסטורית, ההתמקדות הייתה בשידוך דרישות עבודה לתוכניות רווחה קיימות, ולאחרונה התנגדות לניסיון ממשל אובמה להרוס את הדרישות הללו. כל זה טוב ויפה, אבל בהתחשב בכך שהכלכלה עדיין-איטית וקיימת העברה של עבודות רבות ממקומות שבהם גרים עניים, דרישות עבודה לבדן – ללא תוכניות מתאימות לעידוד ותמיכה בעניים בחפשם אחר עבודה – מהוות תגובה לא-מספקת, שבצורתה הנוכחית רק מוסיפה דרישות ביורוקרטיות לתוכניות ציבוריות מנופחות ממילא.
תמריצי עבודה מעוצבים כראוי היו נבנים על-גבי מה שהוא כבר תוכנית הרווחה הגדולה ביותר שלנו, זיכוי המס מהכנסה (Earned Income Tax Credit), שהיא צנועה למדי כרגע. בשביל עובד רווק ללא ילדים בבית, הזיכוי מחזיר פחות מ-425 דולר בשנה. הכנסה והרחבה של תוספות משכורת דומות, אפילו זיכוי המס קצר-החיים "לעשות את העבודה למשתלמת", שהוכנס בחבילת התמריץ המוטעה של 2009, היה מעודד חיי עבודה העדיפה על רווחה או עבודה בשוק השחור.
בטווח הקצר, כדאי לשמרנים לשקול, לדון ולהתווכח בצורה עמוקה ביתרונות של מגוון צעדים שיוכלו לעודד מעסיקים ליצור יותר עבודות התחלתיות. אלה יוכלו לכלול הרשאה למעסיקים לשלם משכורת "הכשרה" הפחותה משכר מינימום, כשהם משקיעים בפיתוח הכישורים של מי שהיו קודם מובטלים. הם גם יכולים לכלול מענקי העברת מקום המוצעים דרך מערכת האבטלה, לעזור לעניים לעבור ממקומות בהן האבטלה גבוהה לאזורים צומחים עם עודף של מקומות עבודה.
צריך להיות עניין מיוחד ברפורמה של תוכניות ציבוריות, שמבחינה מבנית מרתיעים מעבודה. רפורמה כזו יכולה לכלול את האפשרות של אנשים להמשיך לקבל הטבות מסוימות – כולל דמי אבטלה ונתח גדול יותר של תשלומי ביטוח נכות – כשהם נכנסים לכוח העבודה. ובאשר למערכת הנכות, זו במיוחד צריכה לרכז מאמצים להחזרת נכים לעבודה כשהדבר אפשרי, במקום לעגן תלות תמידית במדינה.
לטווח הארוך, יתכן והרפובליקנים ירצו לכוון את מערכת הרווחה בצורה רדיקלית, הרחק מתוכניות המנותקות בגדול זה מזה והעונות על צרכים ספציפיים בלבד (אוכל, נכות, דיור, טיפול רפואי וטיפול בילדים) ולעבר תוספת משכורת מקיף, אך פחות ביורוקרטי. בקיצור, הם צריכים לשקול מס הכנסה שלילי, המיועד להפוך את העבודה לאטקרקטיבית יותר. ישנם אתגרי עיצוב מדיניות משמעותיים הכרוכים במס הכנסה שלילי, ומס כזה המתוכנן בצורה גרועה עלול לגרום לחיסול התמריצים לעבוד בכלל. לשמחתנו, אין מחסור בחוקרים יצירתיים שהקדישו לא מעט מחשבה להתגברות על בעיות אלה.
התא המשפחתי כגורם משמעותי
מובן שהדגש על עבודה לא מספיקה; אג'נדה שמרנית אמיתית נגד עוני צריכה גם לעודד משפחות חזקות. זוגות נשואים עם שתי הכנסות – גם הכנסת שכר מינימום – יוצאים מהעוני הרבה יותר בקלות, ורוב הילדים שגדלים עם הדוגמה של עבודה קשה, חיסכון ומשפחה מצליחה יכולים להימנע ממעגל העוני.
אבל נשים עניות רבות עומדות בפני מחסומים רבים בדרך לחופה, הכוללים כמות גדולה של גברים עניים המבצעים פשעים וגומרים בבתי כלא ועד למחסור בעבודה לאנשים עם מעט חינוך פורמלי. סביר להניח שהחזרי מס גדולים יותר לילדים, ואפילו תמריצי חיסכון לזוגות ורווקים מיעוטי אמצעים, היו מקלים על הלחץ הכלכלי שיכול לקרוע משפחות ולהשאיר ילדים ללא שני הורים.
כמו כן, למרות שנישואים הם המצב האידיאלי, יש להכיר במשפחות חד-הוריות כיחידות משפחתיות הצריכות סיוע, שכן ילד עם אם או אב כשירים עדיף על כזה שנמצא בחסות המדינה. מאמצים להרחיב ייעוץ, שיעורים ואפילו בתים קבוצתיים להורים כאלו וילדיהם ראויים להישקל. אג'נדה של ערכי משפחה תכיל ותתמוך במשפחות קיימות, גם כשהיא מעודדת יצירת משפחות נשואים בעלי מחויבות ועבודה.
לפרק את החסמים ואת קרטלי הרישוי
לשמרנים יש הרבה מה לומר על הדרכים בה הממשל עצמו מסנדל את העניים, למשל באמצעות המדינה הרגולטורית ההולכת ומתרחבת. חוקי הגנת איגודים מיושנים כמו חוק דיוויס-בייקון, המחייבת תעריפי איגוד בהרבה פרוייקטים פדרליים, משמרות למעשה עבודות שוות לחברי איגודים. באופן יותר כללי, חוץ ממקרים בהם הבריאות והבטיחות הציבורית מעורבת, אל לממשלה לשחק תפקיד לגבי איזה מקצועות אנשים צריכים לבחור.
רישוי מקצועות היא אולי הגיונית לאלה שעושים ניתוחי לב פתוחים או המתכננים גשרים, אבל טווח רחב של עבודות אחרות – מעצבי שיער, מלביני שיניים, מתווכי נדל"ן, טכנאים רפואיים – שצריכים להיות נתיבי יציאה מעוני, הינם מהתחומים הכי מוגנים על-ידי קרטלי רישוי מדינתיים. כשהדבר אפשרי, גופים רגולטוריים צריכים להחליף את תהליך האישור, החוסם את דרכם של אלה שאין להם הזמן או המשאבים להשקיע בשיעורים, בעבודות שוליות והכשרה, המאפשרות למוכשרים להרוויח משכורת צנועה וליהנות מהתועלת הכרוכה בעבודה.
אנחנו גם צריכים לחשוב מחדש על כללים ממשלתיים החוסמים בעלי רקע פלילי – חלק ניכר מהגברים העניים – מכמות גדולה של עבודות ממשלתיות או מפוקחות על-ידי רישיון ממשלתי. כל עוד אין קשר ישיר בין פשע לבין מסלול התעסוקה הרצוי על הפושע לשעבר, אל לממשלה להכשיל אותו. מן הסתם אין לאפשר למכור לסמים להיות רוקח, למשל, אבל אין סיבה שיעמדו מול מחסום מיוחד להפוך לשרברבים, למשל. מחסומים כאלה קיימים ביותר מדי מקרים.
הגיע הזמן לשינוי
יותר מדי זמן השמאל הפוליטי מצליח להביס את הימין במאבק על קולות העניים – והקולות של אלה שדואגים לעניים – בעיקר על-ידי הצעת תוכניות סיוע. הימין נכשל בניסוח אג'נדה נגדית משלה. כתוצאה, לאורך זמן, הרבה מאג'נדת השמאל נכנסה למערכת.
אבל הימין יכול להציע את חזונו העדיף להקלת העוני. אג'נדה שמרנית נגד עוני היא כזו המציעה גם סיוע זמני וגם שינויים מוסדיים ארוכי טווח, כולם מכוונים להענקת האפשרות של עבודה קבועה ומשפחות יציבות. רפובליקנים יכולים לקדם אסטרטגיה מקיפה הפוגשת אנשים בתנאים שלהם ומעניקה את השילוב של הזדמנויות, תמריצים וסיוע הדרוש להביא מיליוני אזרחים אחים לחיים של חיסכון, חריצות ועצמאות אישית.
לורי סנדרס היא חוקרת מדיניות עבור מכון R Street. אלי לרר הוא נשיא המכון. המאמר הופיע במקור באתר המגזין The Weekly Standard. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.
לך תגיד לעני שהדבר הטוב עבורו הוא לצאת ולעבוד ולא לקבל תלושי מזון ודיור מסובסד. אף עני בדרך כלל (אצלנו הסיפור שונה בגלל ההזנחה של מפלגות השמאל והעוול שעשו למזרחים בתחילת המדינה) לא יצביע למפלגות הימין ולכן הסיפור אבוד מראש.
כאשר תתפוצץ הבועה שניפח ברננקי והרפובליקאים יחזרו לכס השלטון תהיה להם הזדמנות היסטורית לעשות משהו מיוחד – אבל הם יפספסו כמו תמיד.