פצצות קטנות ומלוכלכות: ההיסטוריה מפהקת ומצחקקת

ההיסטוריה מסתכלת על ההבדלים בין הממשל האמריקני הקודם לבין הנוכחי, ותגובתה: פיהוק וצחקוק. השמאל העולמי, בינתיים, משתגע. אלון מזרחי פותח שבוע.

בכל דור ודור צריכים לקום לעולם מנהיגים שיקדמו חירות ושגשוג ויילחמו בעריצים רצחניים. לפני עשור היה זה ג’ורג’ וו. בוש, שזכה מן השמאל העולמי לקיתונות של בוז ושנאה, אך השכיל להפעיל כוח צבאי, להפיל משטרי רשע, ולקדם את היציבות בעולם. היום יורשים אותו מי שאפילו כדי לנאום צריכים לקבל אישור. ההיסטוריה, בינתיים, מפהקת ומצחקקת.

ההיסטוריה מפהקת

הסטודנט הנרגש ליחסים בינלאומיים עמד ודיבר בעוז אל קהל העיתונאים. “ההיסטוריה תשפוט אותנו”, אמר. “ולא רק שההיסטוריה תשפוט אותנו, אלא גם את העולם. והעולם ישפוט את ההיסטוריה. והמציאות תשפוט את האירועים”. זו הייתה הנקודה שבה חש הסטודנט את כובד המשקל של המצפון העולמי מונח על כתפיו והיכה בשולחן במרץ מדומה: “גם האירועים”, אמר בהתרגשות ניכרת, “גם האירועים ישפטו את המציאות”.

הסטודנט הנרגש ליחסים בינלאומיים, ג’ון קרי, שהוא דרך אגב גם מזכיר המדינה של מי שניצחה שתי מלחמות עולם, עמד וסיפר לכל העולם כולו, כולל לדורות הבאים, שמכיוון שנעשה עוול עצום ומכיוון שאי-אפשר שייעשו מעשים נוראיים שכאלה אחרי מה שקרה כל ההיסטוריה, הוא מודיע בצורה חד-משמעית שהנשיא האמריקני, המפקד העליון של 40% מהתקציב הצבאי של האנושות, יעשה את הדבר שהמצפון העולמי מורה לעשות: הוא ידבר. ואם הדיבורים לא יעזרו הוא ישוחח. ואם גם זה לא יעזור לא תיוותר לו ברירה מלבד שימוש בנשק יום הדין הנורא, שהוא הנאום.

קרי
קרי נואם בפני סטודנטים ליחסים בינלאומיים; צילום: מחלקת המדינה

כי לא משנה מה יקרה בעולם, הממשל האמריקני הנוכחי, שכולו סטודנטים נלהבים, לא יהסס לדבר על כך שחשוב מאוד לדבר. “החברים שלנו בליגה הערבית אמרו לנו בפירוש שהם מסכימים איתנו”, אמר האיש השלישי בחשיבותו במעצמה שלפני חמישים שנה שלחה אדם לירח והיום לא שולחת אפילו פרחים לקורבנות של אסד בלי תמיכה של מישהו. ארגון יצרני הקממבר בצרפת? מפלגת הפועלים הבורמזית? עיתונאי המחוז השלישי של טג’יקיסטן? זורם.

ומבלי משים, כמו שיוצאות האמיתות הכי עמוקות, עיתונאים בעולם הוגים את המילים המדהימות: “ארה”ב נשארת לבד”.

אמריקה, שפעם הייתה כל ה”עולם” שמישהו חלם עליו, נורא לבד כשהיא עם עצמה.

ההיסטוריה מצחקקת

עמוק בנבכי ההיסטוריה, או עשור שלם אחורה, ארה”ב התבוננה באימה והלם במגדלי התאומים נופלים אל הקרקע (“שבורים כמו החלום האמריקני” הייתי מוסיף, אבל אולי זו תהיה הפרזה ספרותית). נשיא ארה”ב דאז, ג’ורג’ בוש הבן, מי שהשמאל קרא לו “האיש הטיפש ביותר שישב אי-פעם בבית הלבן”, נשא את הנאום הקוהרנטי האחרון ששמע דורנו. זה היה הנאום שבו הוא אמר את המילים: “either you’re with us or you’re with the terrorists” – “או שאתם איתנו או שאתם עם הטרוריסטים”.

ההחלטה לתקוף את עיראק באה קצת אחר כך. עיראק, למי שלא זוכר, מעולם לא הייתה אתר נופש של קלאב מד: חוץ מהטרור הבינלאומי שעסק בו כתחביב, סדאם שלח ידו בדיכוי ורצח של תושבי עיראק בקנה מידה שהופך את אסד הבן לפרח מקרמה ענוג: על-פי ויקיפדיה, סדאם אחראי למותם של לפחות 250,000 עיראקים. הוא גם הוציא לפועל תוכנית השמדה נגד הכורדים של צפון עיראק, והמספרים מדברים על סדר גודל של 100,000 הרוגים כורדיים בקמפיין של 1986-9 לבדו. חלק מקורבנות אלה חיו בעיר הכורדית חלבג’ה, שעליה הטילו הטייסים של סדאם נשק כימי ב-16 למרץ 1988, מתקפה שגרמה ל-5,000 הרוגים ועוד אלפים רבים של פצועים. זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שנעשה שימוש בנשק כזה בעיראק.

למרות זוועות הגז, הדיכוי והטרור, למרות אסון התאומים, כשג’ורג’ בוש רצה לתקוף את עיראק ולהפיל את סדאם, השמאל העולמי השתולל. הפגנות עצומות התחוללו בארה”ב ובאירופה: מנהיגי השמאל התחרו אחד בשני בתיאור המפלצתיות של גחמותיו הקולוניאליסטיות של בוש, של טיפשותו, של חוסר-הבנתו את המורכבות של מאבק הציוויליזציות. זה הרי כל כך איכרי למתוח את הקו בין הטובים לרעים בעזרת 9 מילים. הנשיא האמריקני הפך לדמות המושמצת בעולם.

קרי ואובמה
שליטי היקום נואמים ונואמים; צילום: הבית הלבן

אף-על-פי-כן, למרות מתקפת הבוז והלעג המתוזמרת נגדו, למרות הבוגדנות הבוטה של האליטות של מדינתו (בוגדנות בה נהגו גם כלפי טוני בלייר הבריטי, שנערץ על-ידי התקשורת עד מלחמת עיראק), למרות הטיפשות האינסופית שכביכול ניחן בה, ג’ורג’ בוש הצליח לגייס קואליציה עולמית נגד סדאם. הוא אמר, בפשטנות של קאובוי: “either you’re with us or you’re with the terrorists”.

ודבריו הדהדו היטב בכל העולם. 47 מדינות הצטרפו לקואליציה שלו נגד סדאם, במאמץ עולמי שלא נראה כמותו מאז מלחמת העולם השניה.

עכשיו מאכלס את הבית הלבן מי שמתואר על-ידי מתעבי בוש כאיש המבריק ביותר שישב בו (או איפשהו: “הוא סוג של אל” אמר עליו אוואן תומאס, עורך ניוזוויק). נואם בחסד, איש עם כריזמה מהממת, כוכב רוק/אייקון דתי, שישקם את יחסי ארה”ב עם העולם אחרי שנות הטיפשות הנוראה של בוש. ואז הפרלמנט הבריטי אוסר על ראש-ממשלת בריטניה להתערב צבאית נגד סוריה. ה”קהילה הבינלאומית”, כמו ששמאלנים בתחום התקשורת, המשפט והפוליטיקה אוהבים לקרוא לאוסף מקרי של אומות, מראה לנשיא האמריקני אצבע משולשת.

האנשים שב-2003 קראו לבוש אימפריאליסט טיפש ותאב דם כשטען שסדאם חייב ללכת וייסד קואליציה עצומה, הם בדיוק אותם אנשים שב-2013 מתחננים שמישהו יעזור להם נגד אסד, שפשעיו מתוארים, מילה במילה, כאילו נלקחו מספר ההאשמות נגד סדאם בגרסה לנוער.

רק שבניגוד לפשטות ולאמת שביטא בוש, אף אחד לא מאמין לליהוגים האינסופיים של אמריקה של אובאמה. הרב-מג שנישא על גלי השנאה לבוש הטיפש והמסכסך עד הבית הלבן, הפך את ארה”ב למדינה בודדה ומעוררת רחמים יותר מאי-פעם.

אין עוד חוש הומור כמו של ההיסטוריה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. אני חושב שאתה טועה לגבי בוש. זה נכון שאובאמה הוא נשיא איום ונורא, אולי הגרוע בהיסטוריה של אמריקה, אבל זה לא הופך את מעשיו של בוש לטובים או נכונים. המלחמות שלו בעיראק ובאפגניסטאן לא הביאו חופש, חירות ודמוקרטיה, אלא כאוס מוחלט, נהרות של דם, מלחמות שבטיות ועדתיות וחוסר יציבות שהוביל לואקום שלטוני, אשר בעקבותיו הגדילה איראן המרושעת את השפעתה על שתי המדינות הללו.

    מעבר לכך, בוש נהג כאחרון הד’ימים המפוחדים כשמיהר, ממש אחרי נפילת המגדלים, אל המסגד הקרוב למקום מגוריו כדי להצהיר בריש גלי עד כמה האיסלאם הוא שקט, שליו ושוחר שלום, ועד כמה המעשים שנעשו בשמו הם עיוות שאינו מייצג את הדת הזו… בקיצור, בור מוחלט בכל הנוגע לכת המוות המכונה איסאלם. בדיוק כמו קודמו וכמו ממשיכו.

  2. טור מעולה, תענוג לקרוא. ושאלה: על מה אתה מבסס את הטענה שג’ורג’ בוש הביא יציבות לעולם? שואל בבחינת “דע מה תשיב” וכו’

    1. ג’ורג’ בוש ממש לא הביא “יציבות”. איך אתה יכול להביא יציבות בעולם של סנטימנט ג’יהאדיסטי כל כך מפותח? אבל הוא גילה את האמת. והוא דיבר לעניין.

    2. כי זה מה שכתוב בפתיח, שורה שלישית בסוף. אז חשבתי שאולי זה משהו שאתה עומד מאחוריו

    3. אם כל העולם שלנו היה נשלט ע”י דיקטטורה עוצמתית ואכזרית, כנראה שהייתה כאן יציבות. האם היציבות הזו רצויה? ברור שלא. באופן אוטומטי אנחנו מקשרים יציבות עם טוב, אבל יש גם יציבות שמקושרת לרוע.

      בוש העיף משטר דיקטטורי ורצחני (למען האמת, יותר מאחד). זהו מעשה מוסרי צודק ונכון. גם אם אינו בהכרח תורם ליציבות.

      מלבד זאת, אני בטוח שבטווח הארוך העולם ירוויח דיבידנדים ממהלכים כגון אלו. אפילו אם התוצאה היחידה היא ריסון רצחנות של דיקטטורים אחרים, שיפחדו לא להתנהג יותר מדי לא יפה, או לסיים את הקריירה תלויים כמו סדאם, דיינו.

  3. הבלים.
    בשל כשלונותיו של בוש עלה אובמה. בשל שקריו, העולם המערבי מפנה כתף קרה ליוזמות צבאיות גם כשהן הכרחיות.
    בוש העלה את האיסלאם הקיצוני באפגניסטאן, עיראק ועזה. “מסע הצלב” שלו הסתיים בכשלון, והוא ייזכר כמי שהוביל לשקיעתה של ארה”ב כמעצמת על יחידה.

  4. נרצה או לא, לבוש הבן היה את הצוות המנוסה ביותר בבית הלבן מעולם.

    בוש לא היה מושלם וגם לא חכם גדול, אבל אז אנשים עוד כיבדו את ארה”ב.

    אני זוכר את הסרט של מייקל מור האידיוט פרנהייט 9/11 מוצג בקולנוע באמסטרדם ואיך כל
    ההולנדים נקרעו מצחוק כשבוש הוצג כשוטה ובור עיי מור

    פתאום באמצע הסרט עבר מור לתאר את הקואליציה שהקים בוש כנגד עיראק ומנה שם מדינות זניחות. המדינה הבאה שציין הייתה הולנד וברקע היו תמונות של אנשים מעשנים מריחואנה..

    שקט השתרר באולם ואף אחד לא צחק יותר. כי אם הולנד שהיא מהמדינות המתקדמות בעולם ומחזיקת כוח הלחימה האוירי של נאט”ו מוצגת כמדינת מעשנים, אז אולי כל הסרט הזה מוטה ומגמתי.
    מאותו רגע רק אדם אחד באולם צחק. אני 🙂

  5. בניגוד למשהו שמישהו כתב שם למעלה, ג’ורג’ בוש דווקא כן קידם יציבות, לא בכל מקום אולי, אבל בגדול כן: מצרים לא התפרקה, אסד התנהג יפה, קדאפי התנדב להתפרק מהאטום, האיראנים ישבו בשקט והקפיאו את פרויקט הגרעין, וישראל בתמיכת הבית הלבן יצאה לכבוש מחדש את השטחים ומאז כל שנה יש פחות ופחות טרור, עד היום. כנ”ל לגבי לבנון, שם ישראל תקפה בתמיכה ארה”ב, ומאז 7 שנים של שקט. היה מושלם? לא. אבל יציב פי מיליון ממה שקורה היום