הכיבוש המשחית של איראן

משטר האייתוללות משתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני בכדי להסיט את תשומת הלב מהדיכוי האלים שהוא מבצע בערביי חבל אל-אחוואז שבאיראן.

הצבת מכשולים בפני תעסוקת ערבים ובפני רכישת נכסים; הפקעת כל אדמות האזור והחשבתן כ”אדמות המדינה” הכובשת; חילופי אוכלוסייה בכפייה; סירוב לאשר שימוש בשפה הערבית במוסדות; נשמע מוכר? אלו רק חלק מהפעולות שנוקטת איראן כלפי ערביי חבל אל-אחוואז שבשטחה • בעודם מדכאים בכוח את התנועות הלאומיות הערביות הפועלות להשגת אוטונומיה, מפנים האיראנים את תשומת הלב הערבית לישראל • כך מנצל משטר האייתולות את הפלסטינים לצרכיו 

די לכיבוש. מפגינים נגד השליטה האיראנית באל-אחוואז. צילום: kathleenjoyful

כמעט מדי חודש מכנס בכיר איראני תורן מסיבת עיתונאים, בה הוא מתבטא בפרובוקטיביות נגד “היישות הציונית”, או בעד מה שהם מכנים “זכויות הפלסטינים וסוגייתם הצודקת”. האחרון היה נשיא איראן הנוכחי חסן רוחאני, שאמר במהלך אירועי “יום אל-קודס” באיראן כי “ישראל היא פצע ישן על גוף האומה המוסלמית שצריך להסיר”.

הקורא התמים מתרשם כי ההתבטאויות האיראניות החריפות הללו הן התפרצויות ספונטניות ורגעיות, אולם למען האמת אין זה כך. מדובר בסדרה של פעולות מתוכננות מראש, המבוצעות באופן שיטתי אחת לחודש או לחודשיים בהתאם לצורכי הפנים של איראן, כחלק מהונאה תקשורתית מתוחכמת המיועדת להרחיק את העיסוק בסכסוכי הקרקעות הבלתי-פתורים של איראן עם שכנותיה הערביות ולהסיט את דעת הקהל העולמית בכלל והערבית בפרט, לעבר מה שמכונה “הסכסוך הישראלי-ערבי”.

מעט ממה שעומד מאחורי מדיניות החוץ האיראנית היטיב להגדיר סולימאן אל-עקילי, מנהל משרדי העיתון הסעודי אל-ווטן:

אף שהבית האיראני נראה [עשוי] מזכוכית ושברירי, המשטר האיראני לא חדל מלהתערב בענייני שכניו. הוא מסתנן למוסדות התרבות והתקשורת [שלהם], מסית מיעוטים, מפיץ תפיסות כיתתיות, מקים מפלגות דתיות ונועץ את ציפורניו בפוליטיקה הפנימית [של מדינות ערב].

איראן אינה עשוייה מקשה אחת. כמחצית מאוכלוסייתה מורכבת מעשרות מיעוטים אתניים, השוכנים ברובם על גבולותיה של איראן עם המדינות השכנות. כך, למשל, בצפון-מערב איראן, על גבול אזרבייג’אן שוכנים האזרים; במערב, על גבול עיראק ותורכיה – הכורדים; בדרום מזרח, על גבול פקיסטאן – הבלוצ’ים; בצפון מזרח על גבול טורקמניסטאן – הטורקמאנים; ובדרום מערב, על גבול עיראק והמפרץ  הפרסי – ערביי אל-אחוואז.

המיעוטים האתניים מרוכזים באזורי פריפריה, כאשר בינם לבין המרכז (הפרסי) פערים סוציו-אקונומים גבוהים, מה שגורם לרגשות אפליה וקיפוח מצידם. לאחר המהפיכה האיסלאמית של ח’ומייני (1979), העלו המיעוטים האתניים באיראן תביעות לאוטונומיה אולם נדחו שוב ושוב על-ידי המשטר. מעבר לכך, שפת הלימוד בבתי הספר שלהם היא פרסית, כיוון שהשלטונות לרוב מונעים מהם ללמוד בשפת אמם, זאת למרות סעיף בחוקה האיראנית המתייחס לכך.

לא רק פרסים: מגוון אתני ודתי באיראן

הסכסוך האיראני-ערבי

נכון לעכשיו, שלושה סכסוכים איראניים-ערביים עומדים ותלויים. הראשון נסוב סביב שלושה איים שבלב המפרץ הפרסי: אבו מוסא, טונב הגדול וטונב הקטן. האיים הללו נתונים לשליטת איראן משנת 1971, עת השתלטה עליהם בכוח יום לפני יציאת הכוחות הבריטיים מהמפרץ. מי שטוענת בעלות על האיים היא מדינת איחוד האמירויות (UEA), אשר הגיעה מאוחר יותר להסכמה עם איראן בדבר ניהול משותף של האי אבו מוסא. למרות זאת ממשיכה איראן להפר את ההסכם בשיטתיות ואף טוענת כי שטח איחוד האמירויות הערביות עצמו שייך לאיראן, אותו היא מכנה בפרסית “מחוז ג’לפאוה”.

המחלוקות אמנם לא גלשו לאלימות פיזית, אך הסכסוך הדיפלומטי החריף עד כדי כך שבשנת 2010 התבטא שר החוץ של איחוד האמירויות בצורה חריגה, והשווה את הכיבוש האיראני ל”כיבוש הישראלי של שטחים ערביים”. בתגובה אמר דובר משרד החוץ האיראני שלא ראוי לו לשרת את “האינטרסים הציוניים”, אולם מספר ימים לאחר מכן חזר השר שוב על התביעה מאיראן לסיים את הכיבוש של האיים הערביים. במפגש עם אבו-מאזן ברמאללה הוא טען, כי ההתנהגות האיראנית “מהווה מכשול לשיפור יחסיה עם העולם הערבי”.

סכסוך נוסף עוסק באי בחריין. איראן טוענת לבעלות על האי, שכ-70 אחוז מתושביו שיעים ובו קהילה פרסית גדולה, הנמצא כיום תחת שליטת השבט הערבי-סוני אל-ח’ליפה. במספר הזדמנויות כינו אישים איראניים את בחריין בתואר ה”פרובינציה ה-14 של איראן”. ב-1971 הסכימה איראן לוותר על תביעתה דה-פקטו לבעלות, אולם לאחר המהפכה ב-1979 המתח בין המדינות התעורר מחדש.

אל-אחוואז הכבושה

הסכסוך השלישי, והחשוב יותר לעניינינו, הוא חבל אל-אחוואז (או אל-אהוואז), הנקרא גם ח’וזסתאן – אזור ובו חצי, או יותר, מהאוכלוסייה היא ערבית (כ-8 מיליון איש). המחוז נמצא על גבולה הדרום-מערבי של איראן עם עיראק, הוא עשיר מאד במשאבים טבעיים ואחראי ל-90-70 אחוז מייצוא הנפט של איראן לעולם.

משטר האייתוללות מתאמץ מאוד להסיר מסדר היום התקשורתי את סוגיית אל-אחוואז. במחוז זה פועלים ארגונים לאומיים-ערביים, הנתמכים על-ידי גופים אסלאמיסטיים ואף מדינות ערביות שונות, הדורשים להתנתק מאיראן ולהקים בה מדינה או אוטונומיה ערבית עצמאית. על-פי דיווחי הארגונים הללו, השלטון האיראני נוקט בטקטיקות של איומים, טיהור אתני והעברת אוכלוסייה פרסית לערים שהוקמו במיוחד עבורם, והכל כדי לדכא את שאיפותיהם הלאומיות.

ישנם מספר לא מבוטל של אתרים ותנועות, הפועלים להגשמת המטרות הפוליטיות של הערבים באזור, ביניהם המאבק הלאומי האחוואזי; החזית הדמוקרטית האחוואזית; ערביסטאן אל-אחוואז; קול אל-אחוואז; פורום אל-אחוואז; הפרלמנט האחוואזי; סוכנות הידיעות של אחוואז; ועוד.

נלחמים לשמר את הכיבוש. ממראות מלחמת איראן-עיראק בחזית אל-אחוואז

הארגון לשחרור אל-אחוואז

‘הארגון הלאומי לשחרור אל-אחוואז’ פרסם את תכניתו הפוליטית במסמך בן 16 עמודים. הקורא הישראלי ימצא דמיון רב בין הדרישות, ההצהרות והתביעות הפוליטיות של ערביי אל-אחוואז לזו של ערביי ארץ-ישראל ההיסטורית. להלן עיקרי הדברים:

אל-אחוואז היא ארץ ערבית מזה אלפי שנים….היא מהווה את הקצה המזרחי של המולדת הערבית…ערביי אחוואז הם הבעלים של  אזור זה וגבולותיו הם: הרי כורדיסטאן בצפון, הרי זגרוס במזרח, ים עומאן בדרום ורפובליקת עיראק במערב…..ההיסטוריה מעידה כי השם המקורי של האזור הוא אל-אחוואז, עוד טרם האסלאם, ואילו השמות האחרים ח’וזסתאן, אל-אהוואז וערביסתאן אינם אלא שמות זרים אשר כפה האימפריאליזם הפרסי על האזור.

המסמך מעיד על “אמצעי דיכוי ורדיפה” שנוקט משטר האייתוללות “כלפי העם הערבי האחוואזי” ומוחה נגד “גזענותה כלפי הערבים”, והשקעת המאמצים העצומים מצד המשטר למחיקת הזהות הערבית של האזור:

1. ביטול הלימודים השפה הערבית בבתי הספר באזור, איסור לדבר בערבית בחוגים הרשמיים, כפיית השימוש בשפה הפרסית.

2. איסור על שימוש בתלבושת הערבית המסורתית (הדישדאשה, הכופיה, הגלימה והעקאל).

3. הצבת מכשולים בפני תעסוקת ערבים ובפני רכישת נכסים, הפקעת כל אדמות האזור והחשבתן כ”אדמות המדינה” הכובשת.

4. הענקת הטבות לאוכלוסייה הפרסית המהגרת שהועברה לאזור וביכורם על פני הערבים.

5. גניבת מי האזור באמצעות בניית סכרים, הטיית מקורות המים לעבר האזורים הפרסיים, פגיעה באזורים החקלאיים של הערבים וגרימת נזק סביבתי באזור.

6. שדידת האדמות הפוריות והבאת מתנחלים פרסיים לעבוד אותם ולהרוויח מתפוקתן.

7. שינוי שמות הערים והמקומות באזור לשמות פרסיים.

8. גירוש בכוח של תושבים ערביים מהאזור אל תוך האזורים הפרסיים, הקמת התנחלויות באזורים שלהם ביניהן: התנחלות “שירין שהר” ו”ראמין”.

9. זיוף, גניבה, הפקעה, גניבה ופגיעה באתרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים באחוואז.

10. מחסור בבתי משפט באזור אחוואז, ואיסור על דיבור בשפה הערבית בהם.

מעוולות הכיבוש: גזל משאבים, הפקעת קרקעות והזנחת האוכלוסייה. צילומסך מתוך אתר ההתנגדות הלאומית של אלאחוואז

 “היישות הציונית” אל מול “האימפריאליזם הפרסי”

ייתכן כי אט-אט מתחילים האיראנים לאבד שליטה. ממש בעת האחרונה, במחאה על “היחס העויין של השלטונות האיראניים כלפי המיעוט הערבי במדינה”, פוצצו פעילים אחוואזים צינור נפט באזור, במטרה “לפגוע כלכלית” במשטר. אולם, כאמור, לא נראה שהאיראנים מתכוונים לוותר בקלות.

למרות שקיים עיסוק בסוגית אל-אחוואז בעולם הערבי, עד כה לא נמצאו ארגוני חרמות (BDS) למיניהם הקוראים להחרים את איראן כל עוד לא תינתן עצמאות וביטוי לאומי לערביי המדינה המדוכאים. בפעם הבאה שאחד המנהיגים האיראנים ישמיע דברי-בלע נגד ישראל או – כפי שהיא מכונה בתעמולה האיראנית – “היישות הציונית”, עלינו לזכור כי מדובר בתעמולה זולה, שנועדה לנסות להסיט ולהשתיק את העיסוק בצדדים ההומאניים פחות של משטר האייתולות. באופן צפוי, טהראן אף טוענת כי בריטניה, סעודיה וישראל הן אלו העומדות מאחורי, מה שהיא מכנה, “אי-השקט בח’וזסתאן” (אל-אחוואז).

כאשר המטרה האיראנית לטווח קצר היא קידום חזון “הסהר השיעי” ולטווח ארוך תכנית אימפריה איסלאמית בראשותה, הרי שההאשמה האיראנית בדבר קולוניאליזם ואמפריאליזם ממחישה על הראש של מי בוער הכובע.

________

מאמר זה תורגם גם לאנגלית.

מאמרים נוספים