רצח רבין לא הרג את השלום

האישה הראשונה שהתמנתה לתפקיד ראש ממשלת צרפת, אדיט קרסון, טענה בזמנה כי רוב הגברים בבריטניה הומוסקסואלים. הנימוק לתיאוריה שלה היה שאף גבר לא התעניין בה כשהיא הייתה בלונדון. כל מי שהתבונן בה היה יכול לחשוב בקלות על הסבר אחר, וברור שה"הסבר" שלה נבע מתסכול. המיתוס הנפוץ לפיו תהליך אוסלו נכשל בגלל רצח רבין מבוסס על טענה דומה במהותה: מספיק להתבונן בעובדות ההיסטוריות כדי לחשוב בקלות על הסבר אחר.

ערפאת לא מחכה לרבין

ראשית, חשוב לזכור: הוויתור המקסימלי שרבין היה מוכן לעשות, מעולם לא התקרב לדרישות המינימום של ערפאת. בספרו 'השלום החסר' (The Missing Peace), מספר השליח האמריקני לשעבר למזרח-התיכון דניס רוס כי ערפאת טען מספר פעמים לאחר רצח רבין כי רבין הבטיח לו 90% מהגדה המערבית. ערפאת חזר על טענה זו בוועידת קמפ דייויד ביולי 2000. הנה התיאור של רוס (עמוד 676):

ערפאת טען כי שותפו לשלום רבין הבטיח לו 90% מהגדה המערבית. הסברתי לנשיא שזה היה אחד המיתוסים של ערפאת, שרבין מעולם לא הבטיח כזה דבר, ושלמעשה רבין חשב על סדר גודל בין 70% לבין 80%. הנשיא השיב לערפאת שרבין מעולם לא הבטיח כזה דבר, ושזה היה מגוחך לחזור על הטענה הזאת. 'אם אתה רוצה נלך כולנו הביתה, ואני אגיד שהם ניהלו משא-ומתן ברצינות ושאתה לא', הזהיר קלינטון את ערפאת.

ביום ה-9 לוועידת קמפ דייויד, כותב רוס, "הוועידה הייתה על סף קריסה. הנשיא עשה את כל מה שביכולתו, וגם ברק. ערפאת אמר לא לכל דבר". כאשר הנשיא קלינטון ניסה בכל זאת לדבר עם ערפאת לפני ההודעה הרשמית על כישלון הוועידה, ערפאת טען באוזניו כי בית המקדש לא היה בירושלים אלא בשכם. ביום ה-12 לוועידה, ג'ורג' טנט (ראש סכנות הביון המרכזית) הגיע לקמפ דיוויד. הוא נדהם ממה שברק הציע ושאל מדוע ערפאת לא קבל את ההצעה. "אנחנו לא שומעים ממנו כלום חוץ ממיתוסים ישנים, וגם מיתוס אחד חדש", ענה לו רוס, "הידעת, למשל, שבית המקדש לא היה בירושלים אלא בשכם?". ביום ה-14, קלינטון התפרץ וצעק לעבר ערפאת: "אנחנו פה כבר 14 יום ואתה אמרת לא לכל דבר!".

כאשר חזר דניס רוס לארץ באוגוסט 2000, ערפאת שיבח באוזניו את ברק וטען שהוא הלך יותר רחוק "מאשר שותפי לשלום רבין". רוס תיקן אותו: "הרבה יותר רחוק". רבין, הוסיף רוס, לא היה מסכים להצעותיו של ברק בקמפ דייויד בעניין הגבולות ולגבי ירושלים. וכזכור, אפילו לאה רבין מתחה ביקורת על ויתוריו של אהוד ברק וטענה כי "יצחק מעולם לא היה מסכים לזה".

אכן, אהוד ברק הסכים בקמפ דייויד למסור 92% מהגדה המערבית להקמת מדינה פלסטינית (דהיינו יותר מה- 90% שרבין מעולם לא הסכים עליו בניגוד לטענתו של ערפאת), ולמסור למדינה הפלסטינית ריבונות על השכונות הערביות של ירושלים (גם על זה רבין לא היה מסכים).

כאשר דניס רוס הזכיר לאוסמה אלבז (היועץ הדיפלומטי של נשיא מצרים) כי לפני ועידת קמפ דייויד הוא טען שהחלום של הפלסטינים היה לקבל 91% מהשטח, ושאל: "הם קבלו 92%, אז מה קרה?",  "הם העלו את הציפיות שלהם", השיב אלבז.

משא-ומתן תחת אש

על-אף פרוץ האינתיפאדה השנייה, המשא-ומתן נמשך עד לדצמבר 2000. בשלב זה, ערפאת קבל הצעה נדיבה אף יותר מזו שהוצעה בקמפ דייויד, בדמות "מתווה קלינטון" שהוצג בפני נציגי ישראל והפלסטינים בבית הלבן ב-23 בדצמבר 2000.

המתווה היה כדלקמן: תוקם מדינה פלסטינית על 100% מרצועת עזה ועל בין 94% לבין 96% של הגדה המערבית, עם חילופי שטחים שבין 1% ל-3% מתוך שטח ישראל; צה"ל ישמור על נוכחות בבקעת הירדן לתקופה של שש שנים בלבד; ישראל תכיר ב"זכות השיבה" אך בפועל תהיה לה זכות וטו על מימושה לתוך שטחה הריבוני; בירושלים, השכונות הערביות (כולל בעיר העתיקה) יועבו לריבונות המדינה הפלשתינית; הריבונות על הר הבית תועבר למדינה הפלשתינית וישראל תשמור על ריבונות על הכותל המערבי; ונקודה אחרונה: אימוץ המתווה מהווה את קץ הסכסוך ואת קץ התביעות של שני הצדדים. קלינטון נתן לשני הצדדים 5 ימים כדי לענות "כן" או "לא" והדגיש כי העדר תשובה או "אולי" ייחשבו כ"לא". לפי מה שידוע לנו על עמדותיו של רבין, הוא היה משיב על כך ב"לא!" רבתי.

אך ברק לא היה רבין: ב-27 בדצמבר, כינס ברק את הקבינט הביטחוני, אשר אישר תשובה חיובית למתווה קלינטון. בפועל, ממשלת ישראל הסכימה לחלק את ירושלים, לוותר על נוכחות צבאית בבקעת הירדן, ולהקים מדינה פלשתינית על כמעט כל שטחי יהודה, שומרון ועזה. ערפאת בקש לקבל הארכה ופגישה נוספת עם קלינטון. הנשיא הסכים, והפגישה נקבעה ל-2 בינואר 2001. בפגישה, ערפאת דחה את המתווה, על-אף הלחץ שהופעל עליו על-ידי מצרים וסעודיה.

בספרו, כותב דניס רוס:

כמה פעמים היה ערפאת צריך לומר לנו 'לא' כדי שנשמע 'לא'? כמה פעמים אפשר היה למצוא תירוצים עבורו? אלה שטוענים שהיינו רק זקוקים לעוד קצת זמן מתעלמים מכל ההזדמנויות הרבות שערפאת דחה. הם מתעלמים מן העובדה שכאשר מתווה קלינטון כבר היה למעשה על השולחן בספטמבר, ערפאת אפשר לאינתיפאדה לפרוץ, ואף נתן פקודות כדי שהיא תפרוץ… הם מתעלמים מן העובדה שהוא פשוט דחה את הצעתו של קלינטון לבוא לבקר באזור בימים האחרונים לכהונתו.

רוס מסכם זאת כך: "האם נכשלנו בגלל הטעויות של ברק ושל קלינטון? לא: כל אחד, על אף הטעויות הטקטיות, כל אחד היה מוכן להתעמת עם ההיסטוריה ועם המיתולוגיה. רק מנהיג אחד לא היה מוכן להתעמת עם ההיסטוריה ועם המיתולוגיה: יאסר ערפאת".

אשמת ערפאת

לדניס רוס יש הסבר ברור לכישלונו תהליך אוסלו:

רבין ופרס קבלו החלטה היסטורית; ערפאת רק נקט בצעד טקטי… ערפאת הלך על אוסלו אחרי מלחמת המפרץ הראשונה לא משום שהוא בחר בדרך זו אלא משום שלא הייתה לא ברירה… אוסלו היה גלגל ההצלה שלו… הוא מעולם לא הכין את עמו לשלום ומעולם לא דיבר על פשרות כואבות למען השלום… להיפך, הוא הבטיח שהוא יקבל את הכל והוא המשיך את ההסתה נגד ישראל… ערפאת מעולם לא גינה את אלו שהשתמשו באלימות נגד ישראלים. מאז תחילת תהליך אוסלו, הוא מעולם לא הצהיר כי פיגועי טרור הם דבר פסול.

רוס מספר בספרו כי אחד הפלסטינים בקמפ דייויד אמר לו: "היינו זקוקים לדוד בן-גוריון, אך קבלנו את יאסר ערפאת". אך למרבה הצער, טוען רוס, גם לאחר מותו של ערפאת קשה להצביע על שינוי:

כל עוד והפלשתינים לא ילמדו מן העבר אלא יכחישו אותו או ימציאו אותו, התנהגותם לא תשתנה… אצלם, להיות קורבן הפך לאסטרטגיה.

כשלון ידוע מראש

רבים כבר שכחו, אבל גם בתקופת שלטונו של רבין, ערפאת היה רחוק מלשתף פעולה: בזמן חתימת הסכם "עזה-יריחו" בקהיר במאי 1994, ערפאת סירב לחתום על ההסכם ועשה הצגה מול המצלמות בנוכחותם של רבין, פרס, נשיא מצרים ושרי החוץ של ארצות-הברית ורוסיה.

אחרי ההסכם, ביקר ערפאת ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, ובנאום שנשא שם במסגד (והוקלט), הוא השווה את הסכמי אוסלו להסכמי חודיבייה, שנחתמו בשנת 628 בין מוחמד לבין אויביו בלית-בררה, כאשר מוחמד היה בעמדת חולשה, והופרו ברגע שמוחמד התחזק דיו. מיד עם כניסתו לעזה, ערפאת הכניס איתו נשקים אסורים על-פי הסכמי אוסלו והקים מערכת הסתה נגד ישראל בכלי תקשורת ובבתי ספר. כל זה נעשה בלי רצח רבין, בלי נתניהו כראש ממשלה ותחת האופוריה של "מאה שנות שלום".

הטענה שתהליך אוסלו נכשל בשל רצח רבין אינה אלא מיתוס. ההיסטוריה מורה כי התהליך נכשל בעיקר משום שערפאת חתם על ההסכם הראשון בלית ברירה, בעת שהיה תחת סכנה של קריסה פיננסית ונידוי בינלאומי, והוא מעולם לא התכוון לסיים את הסכסוך עם ישראל ולממש את הצהרותיו. רבין לא היה מציע יותר ממה שברק הציע בקמפ-דייויד, וגם איתו היה ערפאת מגיע במוקדם או במאוחר לרגע הפיצוץ.

שלמה בן-עמי התלונן מספר פעמים כי ישראל ויתרה על המיתוסים שלה למען המציאות ולמען השלום, בעוד שהפלסטינים לא מוכנים לעשות ויתור כזה. כנראה שוויתור על מיתוסים קשה מדי גם עבור אלה שכל-כך קיוו לשלום, עד שאמונה במיתוסים היא היחידה היכולה לספק עבורם נחמה.

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע ומדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה, ועמית בכיר בפורום קהלת למדיניות.