הכאוס העיראקי: עשור לנפילתו של סדאם

ה"שוטר" האמריקני עזב לפני כשנתיים והותיר אחריו מדינה מעורערת, שסועה וגרוע מכל – מדממת. מורה נבוכים למציאות העיראקית המורכבת.

בין שפיכות דמים ואי-יציבות במדינות "האביב הערבי", טרור אסלאמי ברחבי העולם וסוגיית הגרעין האיראני, נעלמה מהעין מדינה שהייתה עד לא מזמן שחקן אינטגרלי ובולט בפוליטיקה האזורית והעולמית • "השוטר" האמריקני עזב את עיראק לפני כשנתיים והותיר אחריו מדינה מעורערת, שסועה וגרוע מכל – מדממת • סונים נגד שיעים, ערבים נגד כורדים, רשויות נגד טרוריסטים ומשטר אוטוריטארי שמעדיף דווקא את החסות האיראנית; פרופ' עפרה בנג'ו במורה נבוכים למציאות העיראקית המורכבת

הפך למראה שגרתי במדינה; עשן מפיצוף מכונית תופת מיתמר מעל בגדאד. צילום: james_gordon_losangeles

עשור חלף מאז הפלת משטר הבעת' בעיראק בשנת 2003, והמצב במדינה עדיין נזיל מאוד ולוט בערפל, עד כדי חשש ממשי מפיצולה של המדינה לשתי מדינות: ערבית וכורדית. גורמים רבים חברו יחדיו כדי להביא את אחת המדינות המרכזיות במזרח התיכון לשבר הזה, כאשר הקשר הגורדי שנוצר בין גורמים פנימיים לגורמים חיצוניים הפך את הנסיבות לקטלניות ביותר. המאבק העדתי הפנימי הסוני-שיעי המתגבר, על רקע התעוררותו של מאבק זה בכל עולם האסלאם; הקרע הלאומי בין הערבים לכורדים, המתלבה על רקע מאורעות "האביב הערבי"; ושלל הבעיות המשטריות שנוצרו בעקבות יציאת האמריקנים לפני כשנתיים, הופכות את הבעיה העיראקית לסבוכה במיוחד.

דיכוי סוני ונטיות פרו-איראניות

אחת התקוות הגדולות מהקמתה של עיראק החדשה הייתה כינונה של דמוקרטיה שתהפוך דגם לחיקוי עבור יתר המדינות הערביות, אך בפועל קרה דבר הפוך לחלוטין: המודל העיראקי הפך לחששם הגדול ביותר של עמי האזור. ראש-ממשלתה הנוכחי של עיראק נוּרי אל-מאלִכִּי, קיים אמנם את ההליכים הדמוקרטיים הפורמאליים כדוגמת בחירות האזוריות וארציות אך בפועל רוקן את הדמוקרטיה מתוכן, בהובילו את המדינה בצעדים איטיים לעבר משטר אוטוריטארי, והביא בכך לניכור הולך וגדל של הסונים. כך, לדוגמה, עד היום נמנע אל-מאלכי מלאייש כמה מעמדות המפתח שהיו אמורות להינתן לסונים, ומחזיק בהם בעצמו באמצעות מדיניות של סחבת מתמשכת.

המגמה המתגברת של דחיקת הסונים לשוליים הפוליטיים גוררת, כמובן, תגובות-נגד של הסונים ובכך מגבירה את השסע העדתי בעיראק. לאמתו של דבר, הקרע בין השיעים לסונים הולך ומעמיק על רקע הטראומה החריפה שעברו הערבים הסונים עם אובדן שליטתם במדינה ב-2003, שליטה שנמשכה מאות בשנים. ניסיונותיו הגלויים של אל-מאלכי להדיר אותם מהשלטון ולייצר משטר בחסות שיעית לא מועילים להרגעת המתיחות.

נסיגת "השוטר" האמריקני מעיראק בסוף 2011 רק חידדה עוד יותר בעיות שהיו קיימות ממילא על-פני השטח. עוד בהיות הכוחות האמריקניים בעיראק עשתה איראן ככל יכולתה כדי להגביר את השפעתה על עיראק, מגמה שהתחזקה ביתר שאת בעקבות החלל שהותירו אחריהם האמריקנים. הזיקה הדתית בין השלטון החדש בעיראק, שהוא ברובו בידיים שיעיות, לבין איראן הפכה לאבן יסוד חשובה בהידוק היחסים, עד כדי כך שלטענת הסונים מבגדאד ודרומה עיראק הפכה להיות תחת השפעה איראנית מובהקת. הדבר בולט באופן מיוחד בערי הקודש נג'ף וכרבלא.

אמנם קיימת עדיין נוכחות אמריקנית בעיראק, ובבגדאד פועלת אחת השגרירויות האמריקניות הגדולות בעולם, אך היא נעדרת כמעט כל יכולת השפעה על מדיניותו של המשטר. במובנים רבים, ניתן לקבוע כי עיראק נוקטת מדיניות חוץ המנוגדת לגישה האמריקנית. יחד עם זאת, התלות הכלכלית והפוליטית בארה"ב, משמשת עדיין גורם ממתן למגמות אלו, ומשאירה בידה של ארה"ב מנופי לחץ לא מבוטלים כלפי המשטר העיראקי.

הטלטלה הפוקדת את המזרח-התיכון תרמה גם היא את תרומתה להתעצמות המשבר בעיראק. כבר בראשית 2011 התקיימו בבגדאד ובאזורים אחרים בעיראק הפגנות נגד השלטונות, אך הן לא נמשכו זמן רב ולא הצליחו להשפיע על סדר היום של הממשלה. אולם התעוררות מחודשת ומרחיקת לכת הרבה יותר החלה בשנה שעברה עם פרוץ הפגנות של סונים נגד הקיפוח המתמשך נגדם, והשנה הנוכחית הביאה בכנפיה התפרצות של מלחמת אזרחים מחודשת. לא פחות מ-4,000 עיראקים נהרגו במאבקים הבינעדתיים ובפעולות טרור שונות בחודשים אפריל-אוגוסט השנה בלבד. יש לציין כי לפי קני מידה שונים, שנקבעו על-ידי אנשי מדעי המדינה, 1,000 הרוגים בחודש מהווים אחד הקריטריונים להגדרת מצב כמלחמת אזרחים.

הכסף אמריקני, המדיניות – לא כל כך; ראש ממשלת עיראק אל-מאלכי (ימין) בפגישה עם ליאון פנטה (שמאל), לשעבר מזכיר ההגנה האמריקני. צילום: סמל טכני ג'ייקוב נ. ביילי, חיל האוויר של ארה"ב

מאבק כוחות עם המיעוט הכורדי

אם הקרע הסוני-שיעי מאיים על זהותה של המדינה העיראקית ולכידותה הפנימית, הרי שהמאבק הערבי-כורדי מאיים על שלמותה הטריטוריאלית. שילוב שני המאבקים גם יחד מביא את עיראק למצב משברי חסר תקדים. אולם השוני הגדול בין הערבים הסונים לבין הכורדים הוא שבעוד שתוצאות המלחמה של 2003 דרדרו את מצב הסונים, הרי שמצבם של הכורדים השתפר בצורה חסרת תקדים והציב אותם במרכז המפה הפוליטית בעיראק.

בתוך כמה שנים הקימו הכורדים ישות פוליטית עצמאית-למחצה, הנהנית כמעט מכל הסממנים של מדינה דה-פקטו. לכורדים פרלמנט, ממשלה, צבא, משטרה המנון לאומי ודגל נפרדים מאלה של עיראק. בנוסף יש להם עיר בירה משלהם, אירביל, והם עורכים בחירות במנותק מאלה של עיראק. המודל הכורדי מפגין לעת עתה הצלחה רבה, והבחירות שנערכו בספטמבר האחרון היו הדמוקרטיות ביותר במרחב הערבי, זאת גם על-פי עדותם של משקיפים זרים.

המדינה הכורדית שבדרך גם מעיזה ומצליחה להתעמת עם בגדאד, כמו למשל בסוגיית הנפט והגז, נושא הממלא תפקיד מרכזי ביותר במאבקי הכוח בין הבירות. ממשלת אירביל מבקשת לערוך חוזים לחיפושי נפט עם חברות נפט עולמיות באזור כורדיסטאן, מבלי להיוועץ עם ממשלת בגדאד או לבקש את רשותה. מתח זה משפיע גם על יחסי-החוץ של עיראק, שכן הממשל בבגדאד נוטה להחרים חברות אמריקניות כמו אקסון מוביל שבחרו לחתום חוזים עם ממשלת אירביל. פרויקט כורדי אחר, צינור הנפט הכורדי-תורכי, יצר מתחים בין בגדאד לאנקרה, שכן שעם השלמתו יכול הפרויקט להוות תשתית כלכלית לעצמאות כורדית מוחלטת ולהתנתקות מדינית מעיראק. בין שתי הישויות מתפתחים גם סכסוכים טריטוריאליים סביב אזור קירקוק עתיר הנפט ששני הצדדים תובעים עליו בעלות ושלאחרונה הביא אותם לסף של התלקחות צבאית.

"האביב הערבי" והכאוס העיראקי-סורי

גם מלחמת האזרחים בסוריה לא היטיבה עם עיראק. הטלטלה באזור העמיקה את השסע הסוני-שיעי במרחב האזורי כאשר עיראק מהווה קו פרשת המים המרכזי של השסע הזה. כוחות הג'יהאד העולמי התחזקו הן בעיראק והן בסוריה ואף נוצרה חבירה בין כוחות אל-קאעידה בשתי המדינות, שלאחרונה הקימו את הארגון המשותף המכונה 'מדינת עיראק וסוריה האסלאמית'. שם זה מצביע על רצונו של אל-קאעידה להפוך את שתי המדינות המתפוררות למאחז מרכזי שלו, במגמה להשיב את עטרת הח'ליפות האסלאמית ליושנה. פעולות הטרור של ארגונים ג'יהאדיסטים שהלכו והתגברו לאחרונה הן בעיראק והן בסוריה מצביעות על מגמה זו. כשהכוחות האמריקנים פעלו בעיראק הם הצליחו לבלום את הפעולות הללו, אולם עתה משנפרץ הגבול בין סוריה לעיראק הארגונים הללו מנצלים את חולשת השלטון המרכזי בבגדאד כדי להשליט את האסלאם הסוני הקיצוני במחוזות הללו.

באופן פרדוקסאלי, ההתפתחויות בסוריה השכנה הביאו את עיראק לתמוך במשטרו של אסד החילוני, למרות שהוא בן דמותו של משטר הבעת' שהתקיים בעיראק בימיו של סדאם, ועל-אף שהוא תמך באופוזיציה העיראקית נגד ממשלת עיראק עד להתפרצות המהומות בדמשק. למרות כל זאת, עיראק נוקטת במדיניות זו בשל השפעתה של איראן, וגם מחשש להשתלטות סונית דתית קיצונית בסוריה, שתתן רוח גבית לסונים בעיראק ותחריף את העימות בין שתי המדינות.

כל הסממנים של מדינה דה-פקטו; דגל כורדיסטאן מתנוסס מעל מפקדת משטרה בעיר הכורדית דוהוק. צילום: wgauthier

גם באשר למקומה ותפקידה של עיראק באזור מסתמנת הידרדרות משמעותית. כיום עיראק נחשבת לבת החורגת של העולם הערבי, מכיוון שהשלטון בה נמצא בידי השיעים ובשל הברית האסטרטגית ההולכת ומתהדקת בינה לבין איראן. השפעתו השלילית של השסע הסוני-שיעי לא נעצרה בעולם הערבי והיא פגעה גם ביחסים עם תורכיה הסונית. היחסים ההדוקים שאפיינו את הקשרים ההיסטוריים עם תורכיה הידרדרו בצורה חסרת תקדים עד שאנקרה החלה להעדיף לפתח את קשריה עם החבל הכורדי במקום עם בגדאד. בידודה של עיראק באזור גם מונע ממנה לנקוט במדיניות חוץ עצמאית של ממש והיא למעשה נוהגת כגרורתה של איראן.

ומה מקומה של ישראל בכל ההתרחשויות הללו? שלא כמו בימי סדאם חוסיין, ישראל איננה תופשת כיום מקום מרכזי במדיניות החוץ של עיראק ובשיח הפוליטי שלה. העיסוק העיקרי בבעיות הפנים החריפות, הגישה האוהדת יחסית של הכורדים כלפי ישראל והעובדה שלממשלה השיעית בבגדאד יש יריבים חיצוניים אחרים בדמותן של ממשלות סוניות, הן חלק מהסיבות לכך. בנוסף על כך בגדאד עודנה תלויה בארה"ב והיא איננה חפצה לפתוח חזית נגדה בעניין הזה. את הרטוריקה והפעילות האנטי-ישראלית מעדיפה בגדאד להשאיר לאיראן.

בעיראק מתקיימות היום שתי מדינות: מדינה ערבית עיראקית שאיננה מצליחה לייצב את עצמה ונמצאת למעשה בעיצומה של מלחמת אזרחים ומדינה כורדית דה-פקטו, יציבה, משגשגת ובעלת קשרים עם חברות ומדינות שונות בעולם. האם נחזה בפיצול סופי של המדינה לשתי מדינות עצמאיות לחלוטין? ימים יגידו.

פרופסור עפרה בנג'ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין, אוניברסיטת תל-אביב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר