בין אובמה לנתניהו

נראה שארה"ב הגדולה והחזקה, ערש החירות ושלטון החוק, שכחה את תפקידה כמנהיגת העולם החופשי. דווקא ישראל, ה"לבנטינית" הקטנה, מנהלת קרב מאסף על החירות

זה ששכח, וזה שמנסה להזכיר לעולם החופשי על מה יש להילחם; אובמה ונתניהו. צילום: קובי גדעון, פלאש 90

ואביט ואין עוזר

ואשתומם ואין סומך

ותושע לי זרועי וחמתי סמכתני;  

(ישעיהו ס"ג 5).

ברק אובמה מהווה סכנה ממשית לארצו ולבעלי בריתה.  התנהלותו בשבועות האחרונים חשפה את חולשתו העקרונית, שהיא במקור מוסרית: הוא אינו מאמין בצדקת דרכן ובעליונותן המוסרית של חברות חופשיות, ובמיוחד של החברה שנבחר להנהיגה. משום כך הוא חסר את תעצומות הנפש הנדרשות כדי להגן על חברות אלו מפני מבקשי רעתן.

ברור שאובמה מאמין בדמוקרטיה, בחירות ובשוויון כערכים מכוננים – לפחות בתיאוריה. בארה"ב, יריביו הפוליטיים מטילים ספק במידת מחויבותו ליישום ערכים אלו בפועל, אך זה דיון למועד אחר. מה שברור מהתבטאויותיו, לפני ואחרי בחירתו, זה שהוא אינו בטוח כי החברה האמריקנית משקפת ערכים אלו במידה מספקת כדי להצדיק פעולות תקיפות מצדה. כשנשאל לגבי יחסו לייחודיותה של החברה האמריקנית, הוא התבדח ואמר כי הוא מאמין בייחודיותה של ארה"ב כפי שכל תושב של כל מדינה מאמין בייחודיות החברה שלו. זוהי הציניות של אינטלקטואל הבז לאמונות הטפלות של ההמון, אך היודע כי אין לומר זאת בפה מלא בפומבי.

אך ארה"ב היא כן ייחודית, בכך שנוסדה על ערכי השוויון והחירות: האמונה כי כל אדם שווה בכל מובני המילה, ולכן ראוי להגנה על זכויותיו. ארה"ב אינה תמיד מקיימת בפועל את אמונתה, והדוגמה המפורסמת ביותר היא יחסה לגזע שאובמה נולד אליו. אך השאיפה לערכים אלו מעצבת את אופיה ואת תרבותה הפוליטית בפועל. התרבות הפוליטית של ארה"ב מטיבה עם הרוב המכריע של אזרחיה, והעולם הוא מקום טוב יותר בגלל שערכיה של ארה"ב התפשטו בחלקים נרחבים ממנו.

אפשר לומר כי משטר רודני מבוסס על התכחשות למוסר. העיקרון הפוליטי העומד בבסיסו היא רמיסת הפרט ובוז לכבודו. הרודן גוזל מהאדם הפשוט את חירותו ואת הונו; אם הוא מתקומם – הרודן גוזל את חייו. הדבר האחרון שמעסיק את הרודן הוא השאלה אם מוצדק להגן על משטרו.  הוא מאמין כי השלטון מגיע לו, שכן הוא יודע לקחת אותו בכוח הזרוע.

רודנות – גם כלפי חוץ

אותו "עיקרון" מושחת המנחה את הרודן בשלטונו פנימה מנחה אותו גם ביחסי החוץ של מדינתו. אין הבדל עקרוני בין גזילת עמו לבין גזילת עמים אחרים, הריגת אזרחיהם והטלת מורא עליהם. אם הוא יכול להרחיב את עוצמתו על חשבון הזולת הוא יעשה זאת. רק אם כוח חזק משלו מאיים להדוף אותו, ירפה וייזהר.

אסור למנהיגת העולם החופשי לשכוח את תפקידה; פסל החירות. צילום: ויקימדיה

מכאן נובע עקרון היסוד למו"מ בין חברות חופשיות לבין משטרים רודניים: בסופו של דבר, כמאמר הקלישאה, רודנים מבינים רק כוח. אם רוצים להרתיע אותם מעשייה כלשהי או לגרום להם לפעול, חייבים לאיים עליהם. אפשר לנהל משא-ומתן עם רודנים ולהגיע להסכמים, אך המפתח להצלחה במשא-ומתן כזה הוא להבהיר להם כי החלופה להסכם היא תבוסה. כאשר הנשיא קנדי רצה לשכנע את ברית-המועצות לסלק את טילי הגרעין שלה מקובה בשנת 1962, הוא הבהיר שאם הטילים לא יסולקו ארה"ב תשמיד אותם.

כדי לגרום לרודן לסגת, או לא לאתגר חברות חופשיות מלכתחילה, צריכים נכונות להילחם. נכונות זו אינה מבוססת על אומץ או גבורה סתם. לגבורה חייב להיות בסיס מוסרי: נחישות להגן על חברה חופשית, ושכנוע פנימי כי נכון וראוי להגן על שלומה ועל חירותה. כדברי הנשיא לינקולן, "אמונה בצדק, כמיטב ההבנה שחננו בה האלהים". ללא שכנוע פנימי בצדקת הדרך, גם חברה שחזקה מאויביה על הנייר, תיפול בפניהם.

לאובמה חסר שכנוע פנימי זה. ראינו זאת פעמיים בחודש האחרון. הדוגמה הראשונה היתה פרשת השימוש בנשק הכימי בסוריה. אמת, ארה"ב אינה בטוחה באיזה צד היא תומכת במלחמת האזרחים בסוריה; נכון שקשה לה להצביע על אינטרס אמריקני כלשהו בתוצאות הלחימה. אך זאת אינה הסיבה שאובמה החליט להפר את ההתחייבות שלו להעניש את משטר אסד על השימוש בנשק כימי. הוא הרי הסביר את החלטתו קבל עם: גם הוא וגם העם האמריקני עייפים ממלחמות, ואינם מוכנים לשמש יותר כ"שוטר העולם".  אלו דברי רפיסות, וביסוד הרפיסות לא עומדת עמדה ניטרלית לגבי המדיניות, אלא מבוכה מוסרית. ישנן סוגיות שבהן ארה"ב חייבת להתנהג כ"שוטר העולם", בגלל שביטחונה וביטחון בעלות בריתה מעורבים בהן.

משבר הטילים בקובה כמשל

סוגיה נוספת כזאת התעוררה בחודש שחלף. הפעם היה מדובר בסוגיה שלגביה, לכאורה, יש לארה"ב אינטרס מובהק. כיצד היה על ארה"ב להגיב למתקפת הדיפלומטיה האיראנית? כפי שהנשיא קנדי הגיב לגילוי התכניות הסובייטיות להציב טילים בליסטיים בקובה. קנדי הבהיר כי כך או כך דינם של הטילים הסובייטיים להיעלם. הם יכולים להיעלם כתוצאה של משא-ומתן, והם יכולים להיעלם במתקפה אמריקנית שלסובייטים לא היה באותה עת מענה. התוצאה היתה ידועה מראש, ולסובייטים נותר להחליט רק באיזו דרך תושג. המשא-ומתן התנהל תחת המעטה של איום צבאי אמריקני. רק איום זה הבטיח את הצלחתו.

ארה"ב לא נרתעה בעבר גם מעימות עם רוסיה; פוטין ורוחאני. צילום: הקרמלין

זהו אינו המסר שברק אובמה שידר. נשיא ארה"ב אמר דבר אחד לבנימין נתניהו ודברים שונים לחלוטין לחסן רוחאני. כל העולם עמד על ההבדל. למחרת הפגישה עם הנשיא, בנימין נתניהו אמר באו"ם כי המשא-ומתן עם איראן חייב להתנהל תחת המעטה של איום ברור בסנקציות מוחרפות ובתקיפה צבאית. את האיום האחרון הוא אף סיפק. בתגובה שלח אובמה את הפודל שלו, הלא הוא המערכת של ה'ניו-יורק טיימס', כדי לעשות לנתניהו נו-נו-נו על כך שהוא מקלקל את האווירה של המשא-ומתן. האמת היא שנתניהו ניסה לספק את האווירה היחידה שבה יש סיכוי כי המשא-ומתן יצליח.

ברק אובמה חייב להאמין במשא-ומתן כי הוא אינו משוכנע שארה"ב צריכה, או רשאית, להגן על עצמה בכוח. לכן הרודנים יודעים שהם אינם צריכים לפחד ממנו, ושדרכם להשיג את יעדיהם סלולה במילות רכות שמאחוריהן מסתתרת – בקושי – בוז לנשיא ארה"ב. הוא אינו אלא עוד אחד מחסרי האופי שהם סועדים לארוחת בוקר מדי יום.

רה"מ בנימין נתניהו שנוי במחלוקת, הן על-ידי חבריו הפוליטיים והן על ידי יריביו, בשל התנהלותו המוסרית בסוגיות פוליטיות רבות. ובכל זאת, אחד העקרונות המנחים אותו לאורך כל דרכו הציבורית הוא השכנוע הפנימי כי החברה הישראלית ראויה לשרוד ומגיע לה שיגנו עליה. אולי בשעה זאת הוא מייצג נאמנה חברה זאת: שסועה תרבותית, דגלה המוסרי מוסתר לעתים על-ידי מעידות מוסריות וחוסר בהירות ערכית. ועדיין, היא מעולם לא איבדה לחלוטין את הצפון המוסרי, את חזון החברה המתנהלת לפי ערכיה הלאומיים ומכבדת את חירויותיו של כל אדם. מגיע לה לשרוד, וטוב ונכון להגן עליה.

אבות הציונות הקלאסית דיברו על "החזרת העם היהודי להיסטוריה". במידה רבה הם התכוונו למחיקת ייחודיותו של העם היהודי והפיכתו לעם ככל העמים. וראו זה פלא: העם אכן חזר להיסטוריה, אך תפקידו ההיסטורי בעת הזאת הוא דווקא יחידאי: להרים נס מוסרי לעולם החופשי, עת כל יתר מנהיגיו הכושלים מעדיפים לתת לו ליפול מידיהם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *