ביקורת ספר: תומס וולף, הנער האבוד

תומס וולף, הנער האבוד, תרגם מאנגלית: עודד וולקשטיין, הוצאת זיקית, 2013.

תרגום חדש של תומס וולף הוא סיבה למסיבה לחובבי ספרות. ד"ר עשהאל אבלמן מכין את הקרקע לקריאה כשהוא נפעם מאיכותו של וולף, אך גם תוהה על גבולות הז'אנר הספרותי של המספר השקוע בעצמו, שהגיע לשיאו האיכותי בתחילת המאה ה-20.

תומס וולף היה מגדולי הסופרים האמריקניים במאה ה-20. הוא נולד בשנת 1900 והלך לעולמו בשנת 1938. וולף גדל בעיירה אשוויל שבצפון קרוליינה. אביו היה סתת מצבות ואמו מנהלת בית הארחה. תומס היה הצעיר מבין שמונה אחים ואחיות. שניים מאחיו, גרובר ובן, מתו צעירים.

חייו של וולף

בעלומיו למד וולף באוניברסיטת צפון קרוליינה, השתתף בקורס מחזאות והתנסה לראשונה בכתיבה הן כמחזאי והן כעורך עיתון הסטודנטים. מהאוניברסיטה המקומית עבר וולף להרווארד והמשיך בלימודי המחזאות. באותה עת מת אביו. בשנת 1924 החל וולף לעבוד כמרצה לאנגלית באוניברסיטת ניו יורק, הפליג לראשונה לאירופה ועבר מכתיבת מחזאות לפרוזה.

בשלב זה של חייו החל מתרקם הרומן הגדול הראשון שלו ושמו 'הבט הביתה מלאך'. זהו חיבור אוטוביוגרפי במובהק, אם כי שמות הדמויות והמקומות שונו. העיירה אשוויל קרויה אלטאמונט, ווולף נושא את השם יוג'ין גאנט. עריכת הספר נעשתה בידי מקסוול א. פרקינס, דמות מרכזית בעולם הספרות בניו-יורק, שהיה בין היתר, עורכם של ארנסט המינגווי וסקוט פיצג'רלד. הספר ראה אור אחד-עשר ימים לפני התרסקות הבורסה בשנת 1929 והיה לרב-מכר. גם הרומן הבא של וולף, 'על הזמן והנהר' שהופיע ב-1935, היה אוטוביוגרפי, ואף הוא זכה להצלחה רבה.

את השנים הבאות, האחרונות בחייו, חילק וולף בין אירופה לארצות-הברית. הוא בילה זמן בגרמניה, שם זכתה יצירתו להצלחה עד שרדיפת היהודים שינתה את המצב; לאחר שפרסם רשימה המתארת את מצב העניינים החמור בגרמניה ב'ניו ריפבליק', הוחרמו ספריו במדינה הנאצית וכניסתו אליה נאסרה. לאחר התרחשויות אלו שב וולף לאמריקה, יצא למסע של טיולים והרצאות במדינות המערב, חלה ומת. הוא נקבר באשוויל סמוך לקברי הוריו.

את פסגת יצירתו של וולף ניתן לראות בארבעת הרומנים הגדולים שלו, שניים שראו אור בחייו ועוד שניים שנמצאו בעיזבונו. ארבעת הרומנים הם: Look Homeward, Angel, Of Time and the River, The Web and the Rock, You Can't go Home Again ובתרגום לעברית: הבט הביתה מלאך, על הזמן והנהר, הרשת והסלע ו-לא תוכל לשוב הביתה. לצד אלו ישנם סיפורים קצרים, מחזות ונובלות.

יצירתו הספרותית

במוקד יצירתו הספרותית של וולף נמצאת פרשת חייו, סיפורו של האינדיבידואל האמריקני המפלס דרכו בחיים. זהו מסע חניכה שראשיתו בעיירה נידחת ובמערכת יחסים שבין בן לאביו, המשכו בלהט נעורים, תשוקת חיים, כמיהה למסתורין וחיפוש אחר משמעות החיים והזמן, וסופו בהולדתו של הסופר. ומכיוון שמדובר בהתהוותו של אמן המילה הכתובה, הרומנים הגדולים של וולף מקדישים מקום נרחב למקומם של ספרים בחיים ולמעיינות ההשראה מהם נוצרת היצירה הספרותית. כרקע לכל אלו עמוסים הרומנים בתיאורים ארוכים, עדינים מחד גיסא ודחוסים מאידך גיסא, של אמריקה, ארץ רחבת ידיים והומה אדם המצויה בתנועה בלתי-פוסקת.

הגותית, יצירתו של וולף עוסקת ברוח האינדיבידואליזם האמריקני. רגשית, היא נכספת אל שנות החיים המוקדמות של האדם, על תקוותיהם ושאיפותיהם אל איזה דבר בלתי-נתפש ובלתי-מוגדר, שאולי ראוי לכנותו אושר. לשונית, מצוי וולף במחיצתם של הסופרים המודרניסטיים של ראשית המאה ה-20; שפתו הייתה שפת התשוקה וכולה כמיהת רעב לעולם ולחיים באמצעות מילים. ספרותית, עלילות רומניו הגדולים, שעניינם דיוקן האמן כאיש צעיר, משולבות לכל אורכן בהרהורים פילוסופיים ופסיכולוגיים ארוכים וטוטליים שכמו בולעים את הקורא לתוכם. חייו האישיים של וולף מוצגים באמצעות הרהור מתמשך שאין לו תחילה ותכלית, אך הוא כל האדם – הסופר ויליאם פוקנר כתב כי שאיפתו של וולף הייתה 'לכתוב על הכול' ו'להניח את כל ההיסטוריה של הלב האנושי על ראש של סיכה'. צורנית, הצליח וולף להביע קול מודרניסטי ייחודי ומקורי. ספריו מניחים לפני הקורא את נפשו המשתוקקת, והמחבר מצטייר כמי שהגיע למיצוי עצמי מוחלט עם השלמת מסעו אל עברו והצגת המסע לקורא.

"הבט הביתה מלאך"

בשנת 1904 התקיים בפארק בסנט לואיס יריד עולמי. שטח התערוכה השתרע על פני יותר מ-800 דונם והוא היה גדוש ומלא בפלאי טכנולוגיה מתקדמים. אחד ממבקרי התערוכה היה מכס ובר, שהסתחרר מגודש היזמות האמריקני: האורות הבוהקים, החשמל, הטלפונים, הראינוע ואינספור הבריות החרוצות והקדחתניות. בשובו מהביקור סיים ובר לכתוב את התיאוריה שלו בדבר האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, אחד הטיעונים החזקים ביותר להסברת עליית כוחה של אמריקה בעת החדשה.

והנה, לאותו היריד, הגיעה גם משפחתו של תומס וולף בן הארבע. התרחשות זו מתוארת ברומן הבט הביתה מלאך:"השנה היתה 1904. בסנט לואיס מכינים היו תערוכה עולמית גדולה: תהיה זו ההיסטוריה החזותית של התרבות, טובה יותר, גדולה יותר ונרחבת יותר מכל דבר שנודע אי פעם בסוגה לפנים […] אלייזה [אמו של וולף], הייתה מוקסמת מן הסיכוי לצרף נסיעה עם רווח".

כמה חודשים אחר כך, בשולי אותה התרחשות היסטורית, חלה לפתע גרובר, אחיו של תומס וולף, בטיפוס. יום אחד אכל אגס ברחוב, שב לביתו, אמר לאמו שאינו חש בטוב, ובתוך זמן קצר מת: "הוא היה רק בן שתים-עשרה שנה ועשרים יום", ספדה לו האם. כעבור זמן קצר, עזבו בני משפחת וולף את סנט לואיס ושבו לעיירה. חייו ומותו בטרם עת של גרובר, אחיו של תומס וולף, עומדים במוקד הנובלה 'הנער האבוד'.

"הנער האבוד"

ובכן, הנובלה שלפנינו, שהופיעה בשנת 1937, עוסקת בהתרחשות אחת בחייו של וולף והיא מות אחיו. ברומן הבט הביתה מלאך, העיסוק באירוע זה אינו תופס נפח רב, ואילו כאן הסופר שוקע, צולל, ומעמיק חקר אל תוך נקודה מסוימת זו, צלילה איטית ועדינה מאין כמותה.

לנובלה ארבעה חלקים, בתים, הבוחנים מארבע זוויות שונות את פרשת חייו הקצרים ומותו העצוב של גרובר. בבית הראשון, מתוארת אנקדוטה אחת מחיי הילד. בבית השני, מובא קולה של האם המספרת על הנסיעה לסנט לואיס ועל מות בנה. בבית השלישי מוסרת אחותו הגדולה של וולף עדות על אחיהם שמת, ובבית האחרון שב וולף לסנט לואיס כאדם בוגר ומחפש אחר הבית בו התגוררה משפחתו ואחר החדר בו מת אחיו. ואלו המילים בהן מסתיים החיפוש:

פניתי כדי להביט שוב ולראות היכן הזמן עצמו עבר ואיננו והכול היה כשהיה מעולם. והכול הלך ולא ישוב עוד לעולם. והכול היה כשהיה, כמו לא השתנה מאז, מלבד זה שהכול נמצא, נתפס ונלכד לעד וכך במוצאי הכול ידעתי שהכול אבוד […] הנער האבוד הלך לעולמים, ולא ישוב עוד.

זהו וולף במיטבו. האמן החוקר את חייו, המחפש את הזמן האבוד בעבר, והמציג את החקירה והחיפוש הללו במיטב המילים לקוראיו. והנה, הפרדוקס האינסופי: עם מציאת הניסוח המושלם שלכאורה לכד את העבר, שב העבר ואובד.

המחבר המספר את עצמו

כאמן, כסופר, היה תומס וולף משוקע באופן כמעט מוחלט בחקירת חייו. הקורא הנאמן לו מוזמן לצלול יחד עמו למעמקי הרהוריו הטוטליים והמתמשכים. הרומנים של וולף עבי-כרס. מיליוני מילים הולכים ומצטברים למול הקורא ורובן עוסקות בו, במחבר. בכך מצטרף וולף לגדולי הספרות המודרניסטית ששיא פריחתה במחצית הראשונה של המאה-העשרים, ובראשם מרסל פרוסט וג'ימס ג'ויס. יצירתו של האחרון השפיעה על וולף באופן ישיר וברור.

ראוי לתת את הדעת על מצב אמנותי זה, בעל מאפיינים כה מובהקים, של התמקדות היחיד בעצמו ותיאור התמקדות זו במילים, המפוזרות בעושר ובשפע.

ספרו של יעקב בורקהארט, 'תרבות הרנסאנס באיטליה' מקדיש מקום נרחב להתפתחות האינדיבידואל. על-פי ההיסטוריון השוויצרי, הרנסאנס נבדל מימ-הביניים בכך שהביא עמו את פולחן היחיד. לראשונה, במקום לראות את עצמו כבן לגזע, עם, מפלגה, איגוד מקצועי או משפחה, יכול היה היחיד לראות, להכיר ולהתייחס לעצמו כפרט, כבעל ערך רוחני עצמאי. על-פי נרטיב היסטורי מקובל, נמשכה תפיסה זו של היחיד אל עליית הקפיטליזם האירופאי, ומשם אל ימי המהפכה התעשייתית, תיאוריית ה-Laissez Faire, והעולם החדש הדוגל בזכויות האדם והאזרח.

הספרות המערבית הגיבה ובמידה אף תרמה לעיצובו של הלך רוח זה, המדגיש את ייחודיות  היחיד. במאה ה-19 התעצם תהליך זה, שהגיע לשיא במאה ה-20. כך כתבה וירג'יניה וולף, ממעצבי הסוגה הספרותית החדשה בתכלית: "מציאות חברתית, כלכלית, פוליטית – אלו הם ההיבטים הלא חשובים של המציאות. המציאות האמיתית היא כל מה שהוא בתוך נפש היחיד: חווית היחיד, היחסים הייחודיים בין אדם לאדם, הצבעים הריחות, הטעמים, הקולות, התנועות, הקנאות, האהבות, השנאות, היצרים, ההבהקים הנדירים של אינטואיציה, הרגעים המחוללים שינוי, השלשלאות היומיומיות השגרתיות".

תומאס וולף, כווירגי'ניה וולף, הפנה את תשומת-לבם של קוראיו, בני ראשית המאה ה-20, מהאליטה להמון, מהאריסטוקרטי ליחיד, מההרואיות לחוסר-הביטחון, ומהחיצוניות פנימה. בתוכנה ובצורתה, עמדה סוגה ספרותית חדשה זו בניגוד מוחלט לרוחות בנות אותו הזמן, שדרשו קולקטיביות וצייתנות אידיאולוגית ושנטלו כל חשיבות מהיחיד וביטלו אותו לעומת רצונות וצרכי המפלגה והאומה. במובן זה ניתן לראות בספרות המודרניסטית אויב לפשיזם, לקומוניזם ולנאציזם.

מבחינה היסטורית וחברתית מבטאת אפוא יצירתו של תומאס וולף השקפת עולם אישית, העומדת בניגוד לדורסנות שרווחה בעולם בו חי. ואולם, מצד אחר ובמבט מרחוק, האם אין בסוגה הספרותית המודרניסטית, המשוקעת בצורה כה מוחלטת ביחיד, הפרזה? האם אין היא משחררת את האמן, שדיוקנו הולך ומתרקם במעבה היצירה, מכל הקשר, פוליטי, חברתי ואולי אף משפחתי? האם אין דבר מה מדאיג באותה שקיעה בנפש היחיד – שקיעה שיש בה אמנם פסגות יופי, עומקי אהבה ותשוקה וייסורים חריפים – בפתחה פתח לאובדן אחריות, ניתוק וחדלון?

דומה כי ההתלבטות אודות תנועה זו, על הציר שבין דקות הצרכים הפנימיים לבין המחויבות כלפי חוץ, בין האמנות המתרפקת על עצמה לבין האמנות הנושאת בשורה היוצאת ממנה והלאה, עדיין תלויה ועומדת היום כלפני מאה שנים. יצירתו של וולף מעלה שאלה זו באופן נוקב.

תומאס וולף, כג'ימס ג'ויס, היה שקוע בעצמו ואת חייו הקדיש להבנה ספרותית של חיים אלו באמצעות היצירה הספרותית. ואולם אין להכחיש כי בכוחם של שני הסופרים להעניק לקוראיהם רגעים של רגישות ויופי שיש בהם בכדי לשנות את חייו של אדם. הנובלה שבפנינו נושאת עמה משהו מרגישות זו ומהיופי הזה.

וולף בעברית

בשנת 1959 הועלה בתיאטרון הקאמרי עיבוד ל-הבט הביתה מלאך תחת הכותרת מלאך האבן (כעבור שנים רבות הופיע רומן בשם זה מאת הסופרת הקנדית מרגרט לורנס, ואין לבלבל בין השניים). שני הרומנים הגדולים הראשונים של וולף: הבט הביתה מלאך, ו-על הזמן והנהר, זכו לתרגום יפה בידי אהרן אמיר. תרגומו החדש והקולח של עודד וולקשטיין מצטרף לשני אלו, וכעת לא נותר אלא להמתין למעשה התרגום של הרשת והסלע, לא תוכל לשוב הביתה, ולעוד רבות מיצירותיו של סופר אמריקני מופלא זה.