הגרעין האיראני מקרב בין ישראל לסעודיה

בעלי ברית לא צפויים? מתקפת החיוכים האיראנית רוקנה את מדיניות החוץ של נתניהו מתוכן, והותירה את ישראל מבודדת בזירה הבינלאומית • אך למרבה הפלא, היא פתחה עבור ישראל אופציה לפרטנר חדש: סעודיה ומדינות המפרץ • סעודיה, שאיראן גרעינית ואמריקה חלשה הם עבורה חלום בלהות, אף הגדילה לעשות ובצעד חריף ביטלה את נאום נציגה בעצרת האו"ם האחרונה • על הזרמים התת-קרקעיים של המזרח-התיכון ועל ההזדמנויות החדשות של ישראל

"האיש המבודד ביותר באו"ם", כך כינה שר החוץ של איראן מוחמד ג'וואד זריף את נתניהו, לצד שאר כינויים לא מחמיאים. גל האופוריה בשל מה שמסתמן כהתקרבות בין ארצות-הברית לאיראן, סחף כלי תקשורת רבים בעולם, וייתכן שבמישור ההצהרות והנאומים ישראל אכן נותרה מבודדת בסוגיית הגרעין. אולם במישור הדיפלומטי, זה שמתנהל מתחת לפני השטח ואשר רק הדיו מגיעים לתקשורת, ישראל אינה מבודדת, גם אם מכיוון מפתיע למדי: מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית, חרדות לא פחות מהתחממות היחסים בין משטר האייתוללות לזה של אובמה. חרדה זו אף הגיע בשבוע שעבר לשיא, כאשר הסעודים נקטו צעד דיפלומטי חריף וביטלו את נאום נציג הממלכה באו"ם.

היסטוריה של חשדנות הדדית

המהפכה האסלאמית באיראן העלתה על נס את העוינות העתיקה בין שיעים לסונים ומאז 1979 היחסים בין האיראנים לסעודים מתוחים ביותר, על אף שהן מקיימות יחסים דיפלומטיים. מצב העוינות אינו מובן מאליו, כפי שניתן היה לחשוב: למרות מחלוקות רבות, היחסים בין בית המלוכה הסעודי לשאה מוחמד רזא פהלווי היו טובים בסך הכל. אולם מאז, כאמור, ניטש סכסוך בעל מאפיינים דתיים, המוסיף ליחסים ממד אי-רציונאלי ופרנואידי. האיראנים מתארים את הסעודים כטרוריסטים ווהאבים תומכי אל-קאעידה, ואילו הסעודים כורכים את החתרנות האיראנית בקרב המיעוטים השיעים במדינות המפרץ עם השיעה עצמה, אשר אליבא דחכמי הדת הסעודים אינה אלא עבודה זרה מתועבת שאין בינה לאסלאם ולא כלום.

בשל עלייתם המקבילה של הפונדמנטליזם השיעי והסוני, השתלטו שני הזרמים על השיח הפוליטי באיראן ובסעודיה בהתאמה. המלך עבדאללה ניסה אמנם בעבר לנרמל את היחסים עם נשיא איראן האשמי רפסנג'אני, אך המצב השתנה עם עלייתו של אחמדינז'אד וכל הפניות הסעודיות לקול התבונה וההיגיון היו לשווא. עם ניצחונו במרוץ לנשיאות, נשמעו בתקשורת האיראנית והעולמית ציפיות רבות מרוחאני, שמוכר באיראן כמומחה לענייני ערב הסעודית, לפתוח דף חדש ביחסים בין הרפובליקה האסלאמית לממלכה הווהאבית. האירועים האחרונים מלמדים כי לא נראה שמהלך כזה יקרה בקרוב.

במאמר לעיתון אל-חיאת, פורש העיתונאי הסעודי הליברלי ג'מאל ח'אשוקג'י בפרוטרוט את המהמורות האחרונות ביחסי ערב הסעודית-איראן. ח'אשוקג'י נחשב לאחד מבכירי העיתונאים הסעודים, התחנך במערב ובעל קשרים רבים בקרב גורמים אמריקניים. מאמרו חשוב במיוחד מכיוון שהוא מציג תפיסה סעודית, שלצד המודעות לסכנות היא עדיין ריאל-פוליטית ולא פרנואידית ביחס לאיראן, או במילותיו שלו:

אני סבור שכולנו זקוקים לסדרה של טיפול פסיכולוגי ולקורס ב"פוליטיקה אמיתית", על מנת להחזיר את האמון בעצמנו. אנחנו יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים, ואם להשתמש בדבריו של ראש המודיעין הסעודי והשגריר בדימוס תורכי אל-פיצל – איראן היא נמר מנייר.

אין זו חלק מהמתקפה התקשורתית נגד איראן; להפך – ח'אשוקג'י מבקש להרגיע את רטוריקת העוינות אליה נשאבו שתי המדינות:

עלינו לוותר על העיקרון שלפיו הסכסוך האיראני-סעודי הוא נצחי. אנשים מסוימים בקרבנו הופכים אותו לעדתי בדברם על העימות הסוני-שיעי. יש מי שמציף נתונים היסטוריים על המלחמות בין האיראנים הצפווים לאימפריה העות'מאנית, על תככי השיעים בתקופת השושלת העבאסית ועל הסכסוך בין השיעים לצלאח אל-דין, בעוד מקומן של העובדות הללו בספרי ההיסטוריה ולא בעולמנו הפוליטי המודרני.

התככנות האיראנית והנאיביות האמריקנית

כחלק מתפיסתו הריאלית, ח'אשוקג'י לא שולל קטגורית ברית עם האיראנים. "אנחנו צריכים להתמקד ולהתרכז ולהגדיר מי הם בעלי הברית האסטרטגיים שלנו ומה הם האינטרסים הקבועים שלנו", כתב, "אם אנחנו מבינים שההתפייסות עם איראן היא האינטרס של כולם, עלינו לשאוף אליו יותר מהאמריקנים. עלינו ליצור חזית עם בעלי-ברית שאינם משתנים לפי אינטרסים צרים".

אולם אין להקדים את המאוחר. אחר כל זאת, ולמרות קביעתו של ח'אשוקג'י כי מבחינת הסעודים הפיוס עם איראן דווקא אפשרי יותר היום מאשר בעבר, הלה מוסיף ומבהיר כי האיראנים – הן מבחינת נושא הגרעין והן מבחינת התמיכה באסד – הם הם הבעיה. והרי הרפובליקה האסלאמית "היא זו שהבדילה בינה לבין השאר לאחר שהמהפכה שלה הוכתרה בניצחון ואימצה חוקה "עדתית". היא זו שהושיטה יד ל"נדכאים" השיעים בעולמנו הערבי. היא תמיד הייתה מוכנה להילחם ללא היסוס נגד "הנדכאים הסונים", גם אם הם מורדים נגד משטר הדיכוי החילוני של אסד בסוריה".

[האיראנים] אינם רוצים להשתנות. הם רוצים לנצל את השינויים לטובתם. המשא-ומתן על תוכנית הגרעין שלהם משמעו תהליך הידברות שימשך במקביל להמשך התוכנית. כאשר האיראנים מדברים על פתרון של שלום בסוריה הם מתכוונים לכך שהסעודים והתורכים יפסיקו את תמיכתם באופוזיציה, בעוד הם ימשיכו לשלוח טונות של אמצעי לחימה ואלפי לוחמים תחת פיקודו של מפקד כח קודס קאסם סלימאני… בשאר גם יישאר בשלטון ושהעם הסורי ילך לגהיהינום.

תוך כדי כך, חשף ח'אשוקג'י את החשש הממשי ביותר מבחינת הסעודים – התנהלותה של ארצות-הברית. בניגוד לחוגים מסוימים בקרב התקשורת האמריקנית, הסעודים לא קונים את נועם ההליכות והחיוכים הרחבים ושל רוחאני, שלא נועדו אלא להוליך שולל את אובמה "באווירה של "הבנה הדדית" למען שלום באזור, בעוד הם [האיראנים] ימשיכו בתכניותיו של אחמדינז'אד ושל המנהיג העליון ח'אמנהאי".

אמריקה והמערב השתנו, אין יותר אמריקה תוקפנית המוכנה להורות לשירות הביון שלה לארגן קנוניה ולהדיח נשיא נבחר, כפי שנעשה בשנות החמישים עם ד"ר מוצדק. התקרית הזאת יצרה את הרקע לעוינות בין איראן הח'ומייניסטית ל"שטן הגדול". אמריקה והמערב נטשו את טיבם "הקולוניאלי" ואת תפיסתם שהם השוטר העולמי המתערב בעולם כדי לשנותו, מהפיליפינים עד פנמה, עבור בעיראק, באפגניסטאן ובמפרץ. לרוע מזלם של הסורים, מגמת הטהרנות הזאת פקדה את העולם הישן בדיוק רגע בו הם זקוקים יותר מכל ל"מעורבות אמריקאית גלויה", שתושיע אותם מהעריץ המוכן לרצוח אותם בנשק כימי".

ה"גמישות ההירואית" של ח'אמנהאי

מכאן אפוא נובעת המחאה הדיפלומטית הסעודית באו"ם. למרות שיש כבר מי שמנסה לשדך בין צעד זה לסוגייה הפלסטינית, ברור שהנושא המרכזי הוא האור הירוק שהעניק מנהיג איראן עלי ח'אמנהאי לנשיא רוחאני, לנהל משא-ומתן עם ארצות-הברית, וכן התמיכה האיראנית במשטרו של אסד.

ח'אמנהאי עצמו תיאר את הגישה החדשה כ"גמישות הירואית" ("נַרַמֵש-י קַהרַמַאנֵה"), ברומזו לפשרה בין האמאם חסן לח'ליף מעאוויה בשנת 661: בנו של עלי (שהפך לימים לאבי השיעה), חסן, ויתר על טענות לשלטון ואילו מעאוויה הניח לו לשוב לאל-מדינה ולחיות שם בשלום. אולם הדיפלומטים האיראנים לא הציגו עדיין שום דבר שהיה יכול להתפרש כוויתור איראני לקראת שיחות. מה שהשתנה הוא הטון, אך לא המהות.

הדבר היחיד שניתן איכשהו לפרש כרמז לגמישות היא המילה "שקיפות" ("שַפַאפִיַת"), אותה הזכיר רוחאני כמה פעמים. ייתכן שבכך ישנו רמז לנכונותו של איראן להתיר כניסת פקחים לאתרי הגרעין שלה, והרי בסופו של דבר, מטרת העל האיראנית בכל המהלכים האלה היא הסרת הסנקציות ולא פיוס היסטורי עם ארצות-הברית. רוחאני קיבל מנדט מהמנהיג ומהעם האיראני כד לטפל במצב הכלכלי הרעוע, הוא לא רפורמטור ברוח ח'אתמי אלא משרת מסור של המשטר ונאמן לו בכל לבו. עם זאת הוא טכנוקרט ואיש מעשה הרחוק משערוריות בנוסח אחמדינז'אד. גם אם איראן לא בדיוק דמוקרטיה, המנהיג אינו יכול להתעלם לחלוטין מרצון העם שאמר את דברו בבחירות באופן שלא משתמע לשתי פנים.

פסימיות זהירה

קשה להעריך על מה ואם בכלל איראן תהיה מוכנה להתפשר, אולם מה שקשה אף יותר הוא להעריך נכון מהי העמדה האמריקנית האמיתית. קיים חשש הן אצל מדינות המפרץ והן אצל ישראל שהמחויבות האמריקנית למנוע נשק גרעיני מאיראן היא מס שפתיים בלבד. נוסף על כך, ועל רקע המשבר הפנימי בארצות-הברית, החשש כי המטרה האמיתית של אובמה היא הוצאת ארצות-הברית מהמיטה החולה של המזרח-התיכון. עוד יש לציין כי תלותה של ארצות-הברית בנפט הסעודי פחתה באופן משמעותי בעשר השנים האחרונות בשל עלייה בייצור עצמי אמריקני, מה שמפחית את אפקטיביות הלחץ הסעודי ובכלל מאפשר לאובמה את האופציה הזו. עקב כך קיימת אפשרות שאובמה יסתפק בהסכם עם איראן שיהיה "מחורר" ו"נטול שיניים", ולו רק כדי שהוא יוכל להציג הישג כלשהו.

אולם מצב כזה עלול להוביל את ההנהגה האיראנית להעריך שאובמה זקוק להסכם עם איראן, לא פחות מאיראן עצמה. יש לזכור שפעמים רבות מדינות פועלות על פי הערכתן הסובייקטיבית. לפיכך, אין זה משנה אם החולשה האמריקנית מוגזמת, ולמעשה היא יותר חזקה ממה שהיא נראית. עתה היא נתפסת כחלשה על ידי בעלות בריתה ועל ידי יריביה כאחד, והתנהגותם נגזרת מתפיסה זו. על רקע מפגש האינטרסים והסכנה המשותפת, הרעיון שתיווצר ברית חדשה ובלתי רשמית בין ישראל לסעודיה לא נראה מופרך. על פי דווחים שונים, הסימנים כבר קיימים בשטח.