כך מנצל השמאל הרדיקלי את מאבק אל-ערקיב

במדינת ישראל המסכנות היא לפעמים עסק לא רע. קחו למשל את עבדאללה אבו-מדיעם, המתגורר בבית מידות נאה בעיירה רהט (שכונה 25, מגרש 108), אך מבקר באופן קבוע בגבעה שוממה שמזה חמש-עשרה שנים נודעה בכינוי "הכפר" אל-ערקיב. עבדאללה חי טוב, השבח לאללה, אך הדבר לא מונע ממנו מלשחק את המשחק שהועיד לו הגורל (בסיוע ארגוני הקרן החדשה לישראל): להיות "עקור" עלוב ודל, הנופל קרבן להתעמרות סדרתית של המדינה.

53 פעמים הרסה המדינה את הניסיונות לפלוש לאזור, ו-53 פעמים נסע עבדאללה במרצדס S קלאס השחורה שלו לשטח, בניסיון נוסף לשכנע את דעת הקהל העולמית בדבר אומללותו.

עבדאללה לא לבד. גם מי שידוע בציבור כשייח' של הכפר, סייח אל-טורי, לא מפספס אף הזדמנות לעזוב את הקומפלקס המשפחתי שלו ברהט (שכונה 25, מגרש 25) לטובת כמה דקות של נישול בפריים-טיים.

מה מניע אנשים מהוגנים שכאלה לצאת למאבק כה עיקש? למרות טענתם הפוטוגנית, זו לא מצוקת הדיור: כפי שפרסם כבר קלמן ליבסקינד ב'מעריב', הללו ורבים אחרים מ"תושביו" של הכפר, מסודרים היטב במקומות אחרים מכפר קאסם ולוד ועד רהט, והבתים שנבנו בשטח בעשור האחרון שימשו למגוון מטרות שאינן רק מגורים.

גם טענת הזכויות הקרקעיות (מה שהיום מכנים "נישול") לא ממש משכנעת: מעבר לכך שהיא נדחתה שוב ושוב בבתי-המשפט בישראל, עצם העובדה שהללו המתינו כמעט 60 שנה בטרם פצו פה, מלמדת כמה רצינות הם מייחסים בעצמם לזכויות אלו.

מה עורר את הזכויות ההיסטוריות הללו מרבצם? האם היו אלו עבודות הפיתוח הנמרצות שביצעה המדינה באזור? או שמא הייתה זו מוטיבציה שבטית עלומה שנהוג לספרה סביב המדורה בלילות מבויימים תחת מצלמות ה'טלוויזיה החברתית'?

האמת היא שקשה לדעת. אך ברור מכך שאנשי המקום דחו על הסף את הצעות הפשרה של המדינה, שמניעיהם במקרה זה לא כל כך טהורים. גם השופטים הרגישו בכך, ולכן הביטוי "חוסר תום לב" כה פופולארי בפסקי הדין בעניין.

אנחנו אמנם לא יודעים בדיוק מה היו פרטי הפשרות שהוצעו בפני אנשי ערקיב, אך מההיכרות עם תקדימים באזור ניתן להניח כי דובר על סכומים של עד 10,000 ש"ח לכל דונם יחד עם פיצוי נוסף על מבנים ונכסים אחרים שעמדו במקום. לא נותר אלא להסכים לקביעתה של שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שרה דברת, כי "חבל שהתובעים דוחים על הסף את ידה המושטת של המדינה למתן פיצוי".

כך בונים ארגוני הקרן "מקרה-מבחן"

מי שעוקב אחר התנהלות המאבק באל-ערקיב יכול להבין מעט ממה שקורה. מאז החלו אנשי המקום במאבקם, דומה שאין ארגון שמאל רדיקלי אחד שלא נרתם למאבק המתוקשר. את מי לא תמצאו שם? 'עדאללה', 'במקום', 'הפורום לדו קיום בנגב', 'האגודה לזכויות האזרח', 'גישה', 'רבנים לזכויות אדם', 'יש דין' וכמובן – 'שתי"ל'. כולם בוחשים, מפגינים וזועקים את הסלוגן "כולנו אל-ערקיב". ולמקרה ששאלתם: כולם יצירי כפיה של הקרן החדשה לישראל. והפרנסה כאן בשפע: במונחים של תוצר לנפש, האיחוד האירופי משקיע בגבעת הטרשים הזו שבנגב פי כמה וכמה יותר מאשר בכל עיר ואם ביבשת.

עבור כל אלו, מאבק אל-ערקיב מכיל את כל המרכיבים הנדרשים להצלחה: קבוצת אנשים שניתן לסמנה כ"ילידים"? – יש; מאבק קרקעות החותר תחת הלגיטימציה של השלטון הישראלי? – יש; קרבה לכבישים ראשיים? מרחק סביר מתל-אביב? יש ויש. המקום הזה הוא פשוט נכס בל-יתואר לאקטיביזם הרדיקלי. ולרוח הגבית של הרדיקליזם היו גם השלכות בשטח: ככל שהזמן התמשך והמאבק הסלים, תועדו גם מקרים של יידויי אבנים, הצתות רכבים ואף זריקת בקבועי תבערה.

תקדים בכל מחיר

אין פלא, אפוא, שעל העתירות המרובות בעניין חתום לא אחר מאשר עו"ד מיכאל ספרד, המככב גם בעתירות 'שלום עכשיו', 'יש דין' ואף שימש בעבר בא-כוחה של הרשות הפלסטינית. וכשבוחנים את המהלכים המשפטיים, מטרת המאבק מתבהרת: מאמצים רבים השקיע עו"ד מיכאל ספרד בניסיון להוביל את הדיון המשפטי לשאלות הנוגעות לימים שלפני 48'. עבור מי שבא למצוא פתרון, זוהי מוטיבציה מוזרה. הרי מוסכם על כולם שהשטח הופקע על ידי המדינה בשנות ה-50, והדיון אמור להתרכז בשאלת גובה הפיצויים הנדרשים, בהתאם לרמת הזיקה של בני השבט למקום. אולם, מי כעורך-דין ספרד שיסתפק בשאלות פרקטיות שכאלו, מהסוג שבאמת עשויות להביא תועלת למי הצדדים?

תחת זאת התעקש ספרד לבחור בנתיב סבוך ותקדימי, ולערער על עצם חוקיותם של צווי ההפקעה הישנים, תוך שימוש בשלל ראיות היסטוריות הנוגעות לימי המנדט והשלטון העות'מאני. זהו הליך לא מקובל, אך לאחר כמה ניסיונות בבית-המשפט המחוזי, עתר ספרד לבג"ץ, ובפסק תקדימי שניתן לפני כשנה (30.12.12, תיק ע"א 3202/11), קיבל ספרד את מבוקשו והותר לו לתקוף גם את צווי ההפקעה.

מה טיבה של תקיפה זו? איזה מין טענות מבקשים ספרד וחבריו להעלות כנגד מעשי ההפקעה של המדינה?

טעימה מהדברים התקבלה באחד מהתיקים שנידונו בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בתיק זה הציג ספרד כל הארסנל הפוסט-קולוניאלי שבאמתחתו, תוך שהוא מזמן לדיון את פרופסור אורן יפתחאל כ'עד מומחה' המסוגל לבסס טיעונים אלו.

הדיון הפך לחלומו הרטוב של כל רדיקל: יפתחאל הביא ממיטב מרכולתו המחקרית, תוך אזכור עדויות היסטוריות המבקשות לערער על הפרשנות הישראלית המקובלת לחוקי הקרקעות העות'מאניים. כך, לדוגמא, טען יפתחאל כי מה שאנו מכנים היום "כפר" אינו אלא פרשנות מערבית מודרנית, וכי יש לקבל גם פרשנויות לפיהן "גם אזורים שבטיים, כלומר כאלה בהם היו פזורים מקבצי מאהלים כאשר הקרקע אינה רשומה אצל הריבון, נחשבו כישובים".

אלא שמשהו בדיונים הללו השתבש.

באחד המקרים נחקר מומחה לצילומי-אוויר, שטען כי על-סמך הצילומים ניתן להוכיח את קיומו של יישוב ערבי רצוף. בחקירתו הודה הלה כי כל שניתן לראות בתצלום האויר הוא "אזור מחיה של נוודים", וכי המילים "יישוב ערבי בדואי רצוף זה טביעת האצבעות של פרופסור יפתחאל … את הלק הזה, זה משהו שהוא נתן. אם מעולם לא הייתי פוגש את פרופסור יפתחאל יכול להיות שהייתי כותב נוודים" (סעיף 19 לפסק הדין).

ככל שהתמשכו הדיונים, התברר כי שיטות הפרשנות הרליטיביסטיות הנוהגות באקדמיה לא עושות רושם רב על השופטת. והשיא היה כמובן, כאשר נחקר יפתחאל עצמו. כפי שמתארת השופטת דוברת את האפיזודה העגומה:

חשתי חוסר נוחות בחקירתו של פרופ' יפתחאל … כשהתברר שהוא סמך על מקורות וציטט אותם מבלי שטרח לקרוא בהם … התפתלויותיו של המומחה על דוכן העדים בעניין השאירו תחושה לא נוחה, יותר נכון מביכה, עבור מומחה, למעמד אליו נקלע. המומחה צריך לפחות לקרוא את האסמכתאות אליהן הוא מפנה או שיאמר מייד ללא התחמקויות שסמך על מקורות משנה, תחת לעבור חקירה ארוכה ומרירה ובסופו של יום להודות בכך.

למותר לציין כי השופטת דחתה טענות אלו מכל וכל.

גם השופט קולוניאליסט מנשל

אלא שהפסיקה לא הותירה את יפתחאל וחבריו חסרי מעש. כבר בסמוך למתן פסק-הדין התבטא יפתחאל ברשת דיוור סגורה של המרצים למדעי החברה והסביר כי לטעמו בית-המשפט שותף לפשע:

מדובר בחוליה נוספת במצעד ארוך של עוול מתמשך כנגד אוכלוסיית אזרחים אשר נושלה מרוב קרקעותיה, אותן ירשה בצורה טבעית מהדורות הקודמים, שנים רבות לפני קום המדינה. קיימת כאן התנגשות של תרבות ילידית מסורתית עם מדינה מודרנית, כאשר המשפט, הניטראלי כביכול, 'מדבר' בשפת המדינה המודרנית, וכך מוציא את הנרטיב וההיסטוריה הבדווית מחוץ לשדה הראיות הרלבנטי … זוהי מדיניות אתנוקרטית במיטבה המקבלת בעקיפין גם את חסות בתי המשפט.

גם ד"ר ת'אבת אבו-ראס, העומד בראש סניף 'עדאללה' בנגב, התבטא ברוח דומה, ובמאמר שפורסם באתר 'הגדה השמאלית' הודיע כי הוא לא מקבל את סמכותו של בית-המשפט:

האמת היא שלא הופתעתי … אנו הערבים, אזרחי המדינה, לא מקבלים את הדוקטרינה המשפטית בענייני קרקע בישראל. עניין הקרקע היה ונשאר, קודם כול, עניין זהותי ותרבותי, לא רק ליהודים אלא גם לנו, בני המיעוט הלאומי הערבי הפלסטיני במדינה היהודית.

במקרים שכאלו נותר לו לרדיקל רק עוד מוסד אחד, בו ניתן לסטות מהמקובל בהליכים משפטיים רגילים ולהציג טיעונים רליטיביסטיים, הרוויים בפרשנות יצירתית ורגשנות "פוסט-קולוניאלית": בית-המשפט העליון, אשר ידון בערעור אל-ערקיב בחודשים הקרובים.

הבדואים יוצאים קרחים

כל זה טוב ויפה, אולם בעוד שספרד עושה חיל בבתי-המשפט (שלא לדבר על חשבונות הבנק); ובזמן שיפתחאל עושה חיל במסע דה-לגיטימציה עולמי (דבר שלא מזיק כמובן לקריירה), התושבים הבדואים נותרו לבדם בשטח, כאשר כל המלל הפוסט-קולוניאלי שהורעף עליהם התנפץ אל קרקע המציאות. הללו, שנסחפו להליכים משפטיים שההפסד בהם "אינו הפתעה" עבור מי ששכנע אותם לתבוע, לא רק שלא קיבלו את מבוקשם אלא שאף הוטלו עליהם הוצאות.

בשל מצבם הקשה, פרסמו ראשי המאבק הודעה רגשנית הקוראת ל"סיוע כספי למימון הוצאות משפטיות של משפחת אלעוקבי", אשר, "בהמלצת עו"ד ומומחים נוספים החליטה לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון”. ובכדי לעשות זאת, נדרשים בני המשפחה לשלם "עשרות אלפי שקלים שנפסקו לטובת המדינה בגין הוצאות משפטיות וכן לשלם הוצאות ואגרות כדי להגיש את הערעור" הוצאה המסתכמת ב-70,000 ₪".

האם במצב שכזה לא עדיף לנורי אל-עוקבי פשוט לקחת את כספי הפיצויים והפשרה, להיכנס למרצדס של עבדאללה ולנסוע אל האופק?