בלוג: "הכל שלי" יחימוביץ

יש במדינת ישראל פוליטיקאים מובילים שעדיין לא רואים את הקשר בין חירות וקניין. מישהו אמר "הכל שלי" יחימוביץ'?

יש ביטוי אחד ויחיד לכבוד כלפי עמלו של אדם: הכרה ברכושו הפרטי, שנקנה במאמץ ועמל כפיים; ובמקרה של יזם, גם בסיכון והשקעת הון. ההכרה ברכוש הפרטי עומדת בבסיס ההכרה הליברלית במרחב פרטי, ובלעדיה לא רק שאין חירות ופלורליזם, גם אין בשום מקום מודרניות, קידמה, שגשוג, ורווחה.

כך למשל כותב אחד מאבות הליברליזם, ג'ון לוק, ב'מסכת השניה על הממשל המדיני', בשנת 1690 (סעיף 138): "הכוח הראשי [המחוקק] אינו יכול לקחת מאף אדם חלק כלשהו מרכושו ללא הסכמתו: מפני שהשמירה על רכוש היא התכלית של הממשל, והסיבה לשמה נכנסים בני-אדם לחברה…".

אך מה למסורת הליברלית-דמוקרטית ולהוגה המדינית "הכל שלי" יחימוביץ'? לפני יומיים, בתשובה להערתו של יאיר לפיד, בעניין חופשת הלידה לגברים, כי "אנשים צריכים להבין שהכסף הוא לא של אימא שלהם", הציגה הפילוסופית הפוליטית "הכל שלי" את הטיעון המלומד הבא: "הכסף הוא של אמא שלנו, והכסף הוא שלנו ושל הילדים שלנו". מבחינת יחימוביץ' ההון כולו מולאם, והמדינה (כלומר, יחימוביץ') רק צריכה להחליט למי מגיע לקבל אותו.

בזמן האחרון, מסיבות שונות, אני שקוע בקריאת מאמרים ונאומים משנות ה-30, בעיקר בהקשר הסכסוך האידיאולוגי-כלכלי העז שהתחולל בציונות בין הימין לשמאל. יחימוביץ', מסתבר, מיישרת קו עם הקיצוניים ביותר בשמאל, אלו שהיו רדיקליים מדי עבור הסוציאליסטים (בן-גוריון ואחרים) ולכן נדחקו הצדה מטעם השמאל ולא הגיעו לעמדת הנהגה לאומית. המנהיגות הסוציאליסטית ההיסטורית, שאליה עורגת מפלגת העבודה, הייתה מתונה בהרבה מ"הכל שלי" ונתנה הרבה יותר כבוד לעסקים ולרכוש. הסוציאליסטים נלחמו על עבודה עברית, זכויות עובדים והטבת תנאים, אבל נזהרו ברכוש פרטי וכיבדו את הונם של אחרים.

למשל, בן-גוריון פרסם מאמר אחרי הצהרת בלפור ("ההון הציוני"), ובו קרא לאנשי עסקים להשקיע בא"י, מתוך הכרה מפורשת בכך שפילנטרופיה בלבד לא תספיק לגייס די ממון: "ההון הרב – ועכשיו נדרש לנו הון רב ועצום – יבוא רק בדרך השקעה עסקית, מתוך רצון לרווחים". או ב-1932: "הארץ בבנינה והיא זקוקה גם לפועל וגם לבעל ההון. הננו מקדמים בברכה גם את היצירה הקפיטליסטית במידה שהיא משמשת את תפקידי הציונות, את העליה. מצוא נמצא דרך לעבוד אתה". השוו זאת לזלזולה העמוק, על גבול השנאה, של יחימוביץ' כלפי מנהלי טבע בסרטון דלעיל.

מצד שני, אני די בטוח שלא מדובר באידיאולוגיה יחימוביצ'ית רדיקלית. יותר סביר שלפנינו עניין פשוט בהרבה: בורות משולבת באווילות. השאלה היחידה היא עד כמה יאפיינו הללו את בוחרי העבודה בפריימריס הקרבים במפלגה; האם העבודה תהפוך לרק"ח, על-פי נטיית הלב המבצבצת מבין השורות בדברי יחימוביץ', או שתשוב להיות כוח מוביל בן-גוריוני, המכיר גם במציאות הכלכלית ובצרכים הציוניים, ולא מתפתה לרדיקליות אידיאולוגית ופטפוטי ילדים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. שלי יחימוביץ' מפגינה שילוב מעניין של גישה אידאולוגית חזקה מאוד שהיא מאמינה בה בכל ליבה, ביחד עם בורות לא קטנה במבנה המערכת הכלכלית.

    זה שילוב מסוכן מאוד, אבל זה מה שיש.

    אני כן חושב שיש מקום לגישה שלה, כי תמיד צריך מישהו שיאתגר את המערכת והיא עושה את זה היטב.

    לכן טוב שהיא נמצאת וטוב שהיא זוכה להצלחה פוליטית.

  2. 1. אני חושב שהגזמת בתיאורים שלך אודות הלאמה אפשרית של קניין פרטי. כששלי אומרת שהכסף הוא כן של אמא שלנו היא מתכוונת לכספי משלם המיסים. המילה "מס" על צורותיה לא מופיעה ולו פעם אחת (אחת!) במאמרך, והמס הוא בהכרח פגיעה בקניינו האישי של אדם, והיא גם עומדת בפסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

    המשפט של ג'ון לוק הוא אווילי ולא יכול להתקיים. "הכוח הראשי [המחוקק] אינו יכול לקחת מאף אדם חלק כלשהו מרכושו ללא הסכמתו…."…. פחחחחחחחח…. וכי נראה לך שיש אדם אחד שיסכים מרצונו הטוב לשלם מיסים????
    ג'ון לוק גם כתב ש"הטבע אינו עושה דבר לשווא, או למטרה חסרת ערך". האם אני אמור להסכים גם לגבי דברי השטות האלה, מכיוון שג'ון לוק אמר אותם ?
    ג'ון לוק גם אמר שזכותו של הציבור להדיח את הריבון אם הריבון לא משרת נאמנה את הציבור, אבל הוא לא היה עד לסיטואציה שאותה תיאר חומסקי בצורה נכונה כל כך: "אינך יכול להדיח את הנוכלים על ידי הצבעה, מכיוון שלא הצבעת עבורם מלכתחילה!", ועיין ערך תקופת נשיאותו של ויליאם מקינלי, ג'ורג' בוש, רונלד רייגן ועוד רבים ורעים.

    2. ההפרדה בין שמאל כלכלי לימין כלכלי בתקופת הקמת המדינה היא אווילית. ז'בוטינסקי עם חמשת המ"מים שלו היה סוציאליסט פי כמה מיחימוביץ'. טרומפלדור ה"קיצוני הימני" של אז חילק את העולם ל-3: העובדים, הטפילים ואלו שעובדים עבור הטפילים…. והטפילים מבחינתו היו מה מכנים היום "קפיטליסטים". הייתי שמח אם ההשקפה הכלכלית של ז'בוטינסקי (הימני!) הייתה מיושמת, ולא היה נוצר פה דור אבוד שבשם "השוק החופשי" (עאלק) לא יכול לאפשר לעצמו צורך בסיסי כמו דיור, לדוגמא. גם בארה"ב הם הבינו שאי אפשר להתייחס לכל מוצר או שירות כמשהו שה"שוק החופשי" יכול לספק, ועיין ערך OBAMACARE.

    3. "הארץ בבנינה והיא זקוקה גם לפועל וגם לבעל ההון. הננו מקדמים בברכה גם את היצירה הקפיטליסטית במידה שהיא משמשת את תפקידי הציונות, את העליה. מצוא נמצא דרך לעבוד אתה" – ציטוט יפה שמביא בחשבון את שני המרכיבים – עבודה והון, ולא "רק את ההון" או "רק את העבודה". הפתרון לא נמצא באידיאולוגיה, אלא בנקודת היעילות הכלכלית, שהיא האיזון בין כל הקשרים האפשריים הון-הון, עבודה-הון ועבודה-עבודה.

    4. "יותר סביר שלפנינו עניין פשוט בהרבה: בורות משולבת באווילות" – ניסוח פסידו-משפטי שאין בו אלא התנשאות. אמירה שכזו מביישת אותך, וגם מורידה ממילא מערכם של הדברים שאתה כותב.

    1. בוודאי שאנשים יסכימו לשלם מיסים – אם הם ירגישו שהם מקבלים תמורה נאותה בעבורם. בדיוק כמו שאנשים מוכנים לשלם אגרה עבור שימוש בכביש 6.

      אם אתה מצטט את חומסקי, כנראה שאתה בבעיה מאוד קשה. אבל גם לגופו של עניין – האמירה של חומסקי אווילית במיוחד ומראה את המשטמה העמוקה שיש לחומסקי לבני אדם ולבחירה החופשית. חומסקי לא מאמין שאדם יכול לשנות את דעתו. הרי אם כן – מי שכן הצביע עבור הנוכל יכול להדיחו.

      ז'בוטינסקי ממש לא היה סוציאליסט פי כמה מיחימוביץ'. איך אתה יכול להגיד דבר כזה? ז'בוטינסקי היה ליברל שהאמין בשוק חופשי. הוא דחה לחלוטין את מלחמת המעמדות ולא ראה בפרולטריון מעמד מנוצל, ולא ראה בבורגנות מעמד מנצל. ז'בוטינסקי, בניגוד ליחימוביץ' – ראה בעבודה המאורגנת גורם מאיים ואפילו שלל את זכות השביתה.

      עם זאת, הוא הושפע רבות מן הגישה אל העני בתורה, ולכן דגל בצמצום העוני. זהו. לא מלחמה בעושר, לא בתחרות, לא בחירה במנצחים ובמפסידים, לא רגולציה ענפה ושליטה של המדינה בכל תחום. ז'בוטינסקי דיבר על הבטחת מינימום לכל אזרח. לא מעבר לזה.

      טרומפלדור לא היה ימני (כלכלי) בשום צורה. הוא היה סוציאליסט מובהק.

      התגובה שלך מלאה בטעויות עובדתיות רבות כל כך, שכמעט ואין בה ערך.

    2. האמת היא שהפוליטיקה הישראלית היתה סוציאליסטית לגמרי. ממש מן המסד עד הטפחות. הרעיון שצריך להניח לאנשים לנפשם כמעט ולא בא לידי ביטוי בפוליטיקה הישראלית המוקדמת. הסיבות לכך ברורות: בישראל שררו מחסור ומלחמה, היה צורך להתגבר על משברים לאומיים עצומים (כן כן, גדולים יותר מכמה קסאמים מהרצועה), ובתנאים כאלה קשה מאוד לא לגייס את העם בכל המובנים, גם המובנים הכלכליים. בגין לא היה נוהג אחרת מבן גוריון לו היה מגיע לשלטון בזמנו, עם כל הכבוד למליצות של ז'בו.
      דווקא המעבר לליברליזם היה מוזר ופרדוקסלי למדי. לא ברור בכלל עד כמה היה מדובר בהגנה על הפרט ועל זכויותיו וכמה היה מדובר בשינוי במוקדי כוח של קבוצות חברתיות ובחיסול האליטות הישנות (למשל בהסתדרות) ובכינון חדשות (למשל בבית המשפט ובגופים פיננסיים מחוץ לקונגלומרט פועלים-לאומי). האם הפרט בישראל מרגיש חופשי יותר היום מאשר לפני 30 שנה? אולי באופן שולי למדי. הכסף עדיין הולך לכל מיני קבוצות שהוא לא שייך אליהן ולאינטרסים שזרים לו, הוא עדיין נאלץ להעניק את ילדיו במתנה לצבא (ואת עצמו כמה שבועות בשנה, אם אין לו מזל) והוא עדיין שומע פוליטיקאים מתנשאים עליו ומטיפים לו מוסר, רק צבע הבלורית השתנה.