הפריפריה

ללא "פיזור אוכלוסיה" וללא תכנון ממשלתי וסובסידיות, הביקוש בפריפריה יהיה גדול מכל היצע.

מוקד לאיכות חיים. חוות בודדים בנגב, צילום: ד"ר אבישי טייכר

מרבים לדון ולהתווכח על הפריפריה. בדרך כלל הדיון רחוק מהמציאות, ומתאפיין בסילופים הנובעים מבורות, דעות קדומות ואינטרסים פוליטיים שונים ומנוגדים. ראוי, אפוא, להצביע על כמה טעויות נפוצות בכל הנוגע למצבה של הפריפריה והדרך לשגשוגה.

פריפריה ועוני

פריפריה אינה מצב סוציו- אקונומי, אלא מרחק גיאוגרפי מהמרכז. אין ולא חייבת להיות זהות בין מצב סוציו-אקונומי והמרחק מהמרכז. בני-ברק, לוד, בית-שמש וירושלים הן הערים העניות במדינה, למרות היותן במרכז. בדרום תל-אביב נמצא ריכוז ענק של עוני בעוד ששבי ציון, כפר תבור, עומר ומיתר נמצאים בראש הדרוג הסוציו-אקונומי של הלמ"ס.
על-פי מדד הפריפריאליות והמדד הסוציו-אקונומי של הלמ"ס, 72 אחוזים מהאוכלוסיות העניות נמצאות במרכז ורק 28 אחוזים בפריפריה.
מרבית העוני בפריפריה אינו נובע מהמרחק למרכז אלא מסיבות אחרות: כמחצית תושבי הגליל והנגב הם ערבים ובדואים, רובם חלשים עד חלשים מאוד מההיבט הסוציו-אקונומי, ומסיבות שאינן קשורות למגוריהן בפריפריה. במצב דומה נמצאים אותם מיעוטים גם במרכז הארץ, בירושלים, במשולש, בלוד וברמלה.
בשנות החמישים רווחה בממשלה אידיאולוגיה של "פיזור האוכלוסיה", אך התברר כי במדינה חופשית לא ניתן "לפזר" אוכלוסיה. מי ש"פוזר" באישון לילה, במשאיות מהנמל, היו אוכלוסיות חלשות של עולים, שנועדו להקים את עיירות הפיתוח בפריפריה. במשך השנים צעירים רבים בעלי השכלה ויכולת שגדלו במקום, נטשו את העיירות שנשארו מוקדי עוני.
בשנות השמונים המושבים והקיבוצים, שהיוו את החלק החזק בגליל, בעמקים ובנגב, נכנסו למשבר קשה ולהזדקנות. גרעיני תנועות הנוער פסקו להגיע והבנים עזבו למרכז. כך הפכה הפריפריה שהייתה בעבר המרכז התרבותי, הפוליטי והציוני של ארץ ישראל, מאזור שבו גרה האליטה לפריפריה טעונת טיפוח.
אם כן, העוני בפריפריה אינו תוצאה של המרחק מהמרכז. ההתמודדות עם מצב המיעוטים,עם העוני בשכונות ועם מבנה החקלאות אינה מיוחדת ואינה מוגבלת לפריפריה.

עוני במרכז השבע. מראה שכיח בבני-ברק. צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקימדיה

איפה הפריפריה?

במדינה קטנה כישראל מותר לשאול האם קיימת בכלל פריפריה, ואם ישנה אז איפה היא? פריפריה היא אזור רחוק מהמרכז. המושג "רחוק" תלוי בתרבות ובעיקר בתחבורה. אלה הגרים חמישים מייל מניו-יורק אומרים שהם גרים בסביבת העיר, ובראשית המאה העשרים יפו הייתה במרחק של יומיים מירושלים.
ה"מגה מרכז" של ישראל הוא גוש דן. בנוסף לגוש דן צומחים עוד שלושה מרכזים עירוניים: ירושלים, חיפה ובאר שבע. בכל אחד מהם בית חולים גדול, אוניברסיטה, מרכזי תעשייה והיי-טק, מרכזי קניות ושירותים ומאות אלפי תושבים. שלוש הערים מחוברות לגוש דן בכבישים מהירים, ובקרוב גם ברכבת מהירה שתעשה את המרחק בארבעים דקות.

ארבעת המרכזים העירוניים הולכים ומתרחבים בשטחם, וכוללים גם ערי לוויין הצומחות ברדיוס של כחמישים קילומטרים מהם. "המנועים" של התרחבות ערי הלוויין הם עליית מחירי הנדל"ן והקרקע בארבעת המרכזים, שיפור התחבורה והגדלת מספר כלי הרכב.
ארבעת המרכזים המתרחבים נוגעים אחד בשני ומתחברים זה לזה. כך הולך ונוצר "מרחב אורבני" שאינו פריפריה, מנהריה עד דימונה, מתל-אביב עד מעלה אדומים, ומחיפה עד כרמיאל. ב"מרחב האורבני" המקיף את מרבית שטח המדינה, יקודמו מרבית הפיתוח והאכלוס ויתבצע "פיזור האוכלוסיה". שטחים פתוחים של פריפריה יתקיימו רק בנגב הדרומי (דרומית לבאר שבע), בגליל המזרחי (מזרחית לכרמיאל) ובגולן. כזאת היא גם התכנית הלאומית, תמ"א 35.

למי קראת פריפריה? נוף פנורמי בחיפה. צילום: דני ליולב, ויקימדיה

תחיית הפריפריה

בתקופה האחרונה מסתמנת תופעה של משפחות מהמעמד הבינוני והגבוה שעוברות לגור בפריפריה. התופעה מקיפה משפחות וצעירים שעוברים להרחבות הקהילתיות במושבים ובקיבוצים, ליישובים הקהילתיים ולמושבות בפריפריה. אחרי תהליכי ההפרטה חזרו גם הקיבוצים להיות מוקדי משיכה.
מספר גורמים מביאים את האוכלוסיות החדשה לפריפריה: איכות החיים בערים הגדולות בירידה עקב בעיות של זיהום אוויר, פקקי תנועה, חוסר ביטחון אישי וכדומה; השאיפה לבית צמוד קרקע עם גינה שלא ניתנת למימוש בעיר; הרצון לחיים בקהילה איכותית ולפעילות חברתית; התקשורת המתקדמת, המאפשרת לאנשים רבים לעבוד מהבית, או לפתוח עסק פרטי רחוק מהמרכז ואפילו מחו"ל.
רק מיעוט מוותר על כל מה שהעיר הגדולה יכולה להציע ועובר לפריפריה. אולם זה מיעוט של אלפי משפחות איכותיות, המקדמות את הפריפריה להיות אזור יוקרתי ומבוקש, כפי שהייתה בעבר. אם היו המושבים והקיבוצים מוכנים לקלוט יותר, המספרים היו יכולים להיות גדולים בהרבה.

תפקיד הממשלה

המשפחות המגיעות לפריפריה לא זקוקות לעזרה ממשלתית, וממילא משפחות הנזקקות לעזרה כזו מקומן במרכז ולא בפריפריה. על הממשלה לבצע רק את התשתיות, בעיקר תחבורה ותקשורת.
וכמו בכל מקום, תרומתה העיקרית של הממשלה היא לא להפריע. הגורמים המפריעים הם 'רשות מקרקעי ישראל', ועדות התכנון המרכזיות והאזוריות ועוד רגולציות רבות מכל הסוגים והמינים.
ללא "פיזור אוכלוסיה" וללא תכנון ממשלתי וסובסידיות, תהיה הפריפריה אזור מבוקש עד שיהיה צורך להגביל את מספר העוברים אליו ולהימנע מהקמת ישובים חדשים, כדי לשמור על שמורות הטבע והשטחים הפתוחים האחרונים בישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *