על תחרות וייבוא זרים: הספורט כמשל

במשך עשרות שנים, הוטלו מגבלות נוקשות על ייבוא זרים לליגת הכדורסל הישראלית • רק כאשר שערי הליגה נפתחו לשחקנים מן החוץ, הישגי הקבוצות הישראליות זינקו, עד גמר גביע אירופה • ועדיין, 'החוק הרוסי' שמחייב מאמנים להעניק דקות משחק לישראלים, פוגע בתמריץ שלהם להצטיין ולהתחרות בזרים • סיפורו של הכדורסל הישראלי מזווית מעניינת במיוחד

קוראי 'מידה' האדוקים כבר יודעים: תחרות היא ערך מרכזי בתפיסה הליברלית; התחרות מעודדת אחריות אישית, מתמרצת את המתחרים למצות את יכולותיהם, ומובילה למצוינות. למעשה, היא המנוע של ההתפתחות האנושית.

מבחינה מסוימת, נייר הלקמוס של התחרות הוא הספורט לענפיו השונים, שבו השאיפה למצוינות ולמיצוי עצמי פורחת ומשגשגת. במקום שבו אפילו הספורט איננו תחרותי, בגלל רגולציות ועיוותי מס, קשה להאמין שהכלכלה מתנהלת בצורה משוחררת.

ימי הזוהר של הספורט הישראלי

הדיון במצבו העגום של הספורט הישראלי ותיק כימיה של המדינה עצמה, ובכל בית קפה או חומוסייה נטחן כבר הנושא עד דק. העובדות ידועות: נבחרת ישראל בכדורגל מתהדרת בהעפלה חד-פעמית, מזהרת בבדידותה, לאליפות העולם; אי שם בשנת 1970. (לא נעים לומר, אבל אפילו הכבוד הזה הושג כאשר מדינת ישראל השתייכה לקונפדרציה של אסיה, היבשת החלשה בעולם בכדורגל).

בכדורסל לעומת זאת, המצב מעט יותר טוב – עם מקום שני באליפות של שנת 1979. אולם, גם בענף זה התערבות חיצונית פוגעת בתחרות, וממילא ביכולת ובהישגים. השוק החופשי, מסתבר, חיוני גם לכדורסל.

מכבי תל-אביב כובשת את אירופה

במשך רוב שנות המדינה, הוטלו הגבלות נוקשות על ייבוא שחקנים זרים לקבוצות ישראליות, באמתלה של הגנה על הכדורסלן הישראלי. הדאגה לשחקן הילידי נתפסת אמנם כדבר פטריוטי, אך היא פגעה באיכות הקבוצות ובהנאת האוהדים, וגרמה לליגה הישראלית לדשדש במקום. רק כאשר הוגמשו ההגבלות על יבוא שחקנים זרים, בחלוף השנים, השתפרו פלאים יכולותיהן והישגיהן של הקבוצות הישראליות בזירה האירופית. כמו בכלכלה כך בספורט: פתיחת שערי הייבוא הזניקה את ביצועי המשק.

אולם, ההגבלה מעולם לא נעלמה לחלוטין. עד שנת 1979 התנהלה ליגת הכדורסל הישראלית כמשק אוטרקי, שאינו יכול לייבא שחקנים זרים כלל. ב-1979 הותר לקבוצות להחתים שחקן זר אחד, וב-1984, לאחר מאבק עיקש בין מרכז 'מכבי' למרכז 'הפועל', הוחלט להתיר הבאת שני שחקנים זרים. לא לחינם זכורות שנים אלו כתור הזהב של קבוצת הדגל הישראלית, מכבי תל-אביב, שניצלה את פתיחת השוק לזרים איכותיים והגיעה להישגים מרשימים: לצד זכייה אחת בגביע אירופה, רשמה הקבוצה ארבע השתתפויות המשחקי הגמר.

הגל השני של הרחבת מספר הזרים החל ב-1999, אז הוחלט להתיר החתמת שני שחקנים זרים וגם שחקן בוסמן אחד (חוק בוסמן שינה לחלוטין את שוק השחקנים העולמי; לענייננו מדובר בשחקן בעל אזרחות אירופית) – והגיע לשיאו ב-2001, עם הרחבת המכסה לשחקן בוסמן נוסף. בסך-הכל, קבוצה יכולה הייתה להחתים שני שחקני בוסמן ושני שחקנים זרים.

הגל השני הוביל אף הוא להישגים משמעותיים של הקבוצות הישראליות באירופה. מכבי תל-אביב, בין השנים 2001-2008, זכתה שלוש פעמים בגביע אירופה, פעמיים במקום השני ופעם נוספת הגיעה למעמד חצי הגמר. לצדה, העפילה הפועל ירושלים בפעם הראשונה בתולדותיה לחצי גמר גביע ספורטה, בשנת 2002, ואף זכתה בגביע יול"ב ב-2004. בשורה התחתונה, עם כל גל של פתיחת הליגה לזרים, גרפו הקבוצות הישראליות תארים בליגות הבינלאומיות.

אחוז מס נמוך לשחקנים זרים

מלבד פתיחת הסכר לייבוא זרים, עודדה הממשלה את העסקתם באמצעות הטבות נוספות.

עבור שחקני כדורסל, שלרוב נהנים משכר גבוה מאוד, יש חשיבות גדולה לאחוז המס הנגבה ממדרגת השכר הגבוהה ביותר. בישראל, נקבע כי אחוז המס השולי במדרגת המס הגבוהה, עבור שחקנים זרים, יעמוד על כמעט מחצית מהאחוז הנגבה משחקנים ישראלים: 25% מס לשחקן זר, לעומת 46% לשחקן ישראלי. המשמעות היא הוזלה דרמטית בעלויות ההעסקה של שחקנים זרים. בנוסף, מדינות רבות חתמו ביניהן על אמנת מס. כך לדוגמה, אזרחים אמריקנים המוגדרים כ"בדרנים ציבוריים", פטורים לגמרי ממס, אם שכרם מגיע עד 12,000$ לחודש. על-פי פסיקת בית המשפט מדצמבר האחרון, פרשנות המושג "בדרנים ציבוריים" כוללת גם ספורטאים.

אחוז המס הנמוך לזרים בישראל ובאירופה, יצר שתי תופעות לוואי. האחת: שחקנים ישראלים החלו לצאת מהארץ ולהתפזר בליגות אחרות ברחבי אירופה. כאשר בצרפת אחוז המס לשחקנים עומד על 12%, בטורקיה 22%, ובאיטליה, גרמניה וספרד על 25%, העדיפו ליאור אליהו, יותם הלפרין, טל בורשטיין, אפיק ניסים, רביב לימונד ועוד ועוד, לנדוד למדינות אירופה ולהגדיל את שכר הנטו שלהם. השנייה, התחרות בין הזרים לישראלים בליגה נשחקה למינימום – אפילו אם שחקן זר לא סיפק את הסחורה, הוא לא איבד את מקומו בהרכב לשחקן ישראלי עדיף. הקבוצות העדיפו להביא שחקן זר אחר תחתיו, ולהמשיך לחסוך בעלויות. עם הזמן, הרגישו השחקנים הישראלים שהיתרון הכלכלי של הזרים פוגע בדקות המשחק שלהם, וכך נולד לו "החוק הרוסי".

מרוסיה באהבה

"החוק הרוסי" יובא מהליגה הרוסית (שמטבע הדברים אינה מצטיינת בתחרותיות), למרות שהרוסים זנחו אותו מזמן. על-פי החוק, שהוחל מעונת 2006-2007, חייבות הקבוצות להעמיד על הפרקט לפחות שני שחקנים ישראלים בכל רגע נתון, כדי להבטיח "דקות משחק ישראליות".

למרבה המבוכה, עד 2006 היו הקבוצות חייבות אמנם לשלם לשחקנים ישראלים כדי ש"יחממו את הספסל" – כיוון שלא יכלו להביא יותר שחקנים זרים – אך לשחקנים נותרה מוטיבציה להוכיח שהם טובים יותר מהזרים, ולקבל דקות משחק. אולם, החל בשנת 2006 עם החלת החוק הרוסי, גם תמריץ זה איבד מכוחו. השחקנים הישראלים החלו ליהנות ממציאות מנוונת, שבה הקבוצות לא רק חייבות לשלם להם, אלא גם לתת להם לשחק. וכך, חוקי המשחק השתנו באחת: מאמנים החלו לבצע חילופים רבים תוך כדי משחק רק כדי לעמוד בחוק הרוסי, כמות הדקות של השחקנים הישראלים עלתה באופן מלאכותי, והתחרות בליגה שוב נפגעה. כאשר דקות המשחק מובטחות מראש, התמריץ להצטיין מאבד מכוחו.

ייתכן שהשפעות החוק החדש הגיעו מהר מהצפוי; יותר מאשר בליגה הפנימית, יכולותיהם של השחקנים הישראלים מתבטאות בהישגי הנבחרת הלאומית – שבה רק אזרחים ישראלים מייצגים את המדינה, בלא שייהנו מהערך המוסף שמקנים הזרים לקבוצתם. מכל מקום, לאחר שני טורנירים שבהם לא הצליחה ישראל להעפיל למוקדמות אליפות אירופה, חזרה הנבחרת למפה בשנת 1993 והגיע למקום החמישה עשר. מאז ועד שנת 2007, שנה לאחר יישום החוק, העפילה נבחרת ישראל לכל אליפויות אירופה וזכתה במקומות 7-10 המכובדים למדי.

החוק הרוסי, כזכור, נכנס לתוקפו בעונת 2006-2007. בשנת 2009, רק שלוש שנים מאז החלתו, התדרדרה ישראל למקום החמישה עשר. לאחר מכן, ב-2011, התקדמה למקום ה-13, ובאליפות אירופה האחרונה, 2013, שוב התדרדרה ישראל עד למקום ה-21.

החוק הרוסי אם כן, לא הצליח במשימתו לחזק את הישראלים בליגה. ייתכן אף שהוא החליש אותם, כפי שבא לידי ביטוי ביכולתה של נבחרת ישראל. הנתונים הללו עדיין לא הדליקו נורה אדומה בקרב מנהלי הליגה, שהותירו את החוק הרוסי על כנו לצד האפשרות להעסיק חמישה זרים (אמנם, מינהלת הליגה מתגמלת כספית קבוצות שרושמות רק ארבעה שחקנים זרים).

אותו הדבר, אבל הפוך

ארגון השחקנים הישראלים לא הסתפק בחוק הרוסי, ועתר לבית המשפט בבקשה לבטל את הטבות המס לשחקנים הזרים בטענה שהדבר פוגע בתחרות. לדבריו, לא ייתכן שמדינת ישראל תסבסד לקבוצות העסקת שחקנים זרים על פני ישראלים.

אכן, צודקים השחקנים הישראלים בטענתם; הזרים נהנים מיתרון מובנה שפוגע בתחרותיות. יש רק לקחת בחשבון שהטבות המס הן אלו שמושכות אותם ארצה, וייתכן שעם ביטול ההטבות הזרים יפסיקו להגיע ולהעשיר את הליגה הישראלית. הפתרון האמיתי איננו נעוץ בביטול ההטבות, אלא בהענקתן גם לשחקנים הישראלים, שיצליחו בעזרתן להתחרות בזרים. אולם, מהלך כזה יעורר בעיה אחרת של אפליה בין אזרחי ישראל במשטר המס (מה שמוביל לפתרון האולטימטיבי: הורדת המס לכלל האזרחים…);

תחרות מבוססת על שוויון הזדמנויות הוגן בחסות חוק שווה לכולם. כדי שתיווצר תחרות אמיתית, יש להפסיק את מכסי המגן – החוק הרוסי והגבלת הזרים – ולתת לתחרות להפעיל את השוק. זאת כמובן, מלבד קביעת שיעור מס אחיד ונמוך.

רק כך ייתכן שנראה בארצנו הקטנטונת כדורסל איכותי, מגוון זרים ונבחרת לאומית משגשגת.