מיליון דירות בייבי: כישלון הדיור הציבורי בשבדיה

כמו כל המצאה של השמאל הישראלי, גם את הדיור הציבורי כבר ניסו באירופה, ובגדול • מיליון דירות להשכרה נבנו בשבדיה במהלך שנות ה-60, במה שהפך לאחד מכישלונות התכנון העירוני הבולטים ביותר של המאה ה-20 • הכישלון היה כה צורב, עד כי אחת ההצעות לשיקום ממליצה להרוס 156 שכונות ולתכננן מחדש • רגע לפני שהמחוקק הישראלי חוזר (שוב) על טעויות של אחרים

הממשלה אישרה לאחרונה הקמה של חברה ממשלתית חדשה שתתמקד בבניית 150 אלף דירות להשכרה תוך עשור. מעכשיו יתחילו כספי משלם המיסים להישפך. הקמת החברה תתחיל במלחמה על הג'וֹבים החשובים: מנכ"ל, סמנכ"ל, חשב, צוות הקמה, משרדים, ארוחות, סיורים לימודיים בחו"ל. מדי שנה יגדלו עלויות המנהלה של החברה בטור גיאומטרי, וכל זאת עוד לפני שנראה את הדירה ראשונה שתיבנה ביוזמת החברה הממשלתית החדשה.

להשערה "פרועה" זו יש על מה לסמוך. האם פרויקט נתב"ג 2000 הסתיים בשנת 2000? רוני מילוא, ראש עיריית תל אביב הנשכח, הניח אבן-פינה לרכבת התחתית כבר בשנת 1995. עכשיו מדברים על סיום ב-2020, ובעיקר מדברים. גם חברה ממשלתית "חדשה" אחרת, הפעם להקמת השוק הסיטונאי בצומת מסובים, שרפה מיליוני שקלים על "הוצאות הנהלה וכלליות" במשך כ-3 שנים והצמיחה קוצים ודרדרים. אין שוק סיטונאי חדש והחברה נסגרה. כבר התבשרנו שוועדי-העובדים של רשות מקרקעי ישראל ועובדי משרד השיכון מחרימים את חברת-הדיור החדשה וינסו לטרפד את הקמתה – הרי לעובדים הוותיקים יש "זכויות".

טוב לפוליטיקאים, רע לציבור

יש להניח שלבסוף יהיו גם דירות ממשלתיות להשכרה. כמה? מתי? איפה יבנו? קשה לנבא. כמה הן יעלו למשלם המיסים? את זה קל יותר לנבא: הרבה מאד. אין פרויקט ממשלתי שעלותו לא מוכפלת ומשולשת לעומת "ההערכות המוקדמות". כדי לממן את הדירות הממשלתיות, משהו אחר חייב להתייקר, אולי הקוטג'. הדרך לאשר כל פרויקט ממשלתי עוברת תמיד דרך הצגת רבע הכוס המלאה: "150 אלף דירות תוך 10 שנים", בלי לדבר על מחירים או סיכונים, חלילה.

למה התקבלה ההחלטה על הקמת חברה ממשלתית בעידן של הפרטות? כי "הבאג הדמוקרטי" מחייב זאת. תכנית "טובה" לפוליטיקאים היא תוכנית שלא צריך לריב עבורה עם בעלי אינטרסים וקבוצות לחץ, אלא להפך: יש ג'ובים חדשים, יש "ועדה ציבורית" לאייש. ויש גם ארגון קבלנים מרוצה – תמיד עדיף לעבוד עבור בוס ציבורי אחד מאשר לבנות עבור 150 אלף לקוחות פרטיים מעצבנים. תוכנית טובה לפוליטיקאים צריכה להיות שאפתנית, אבל הצלחתה (או כישלונה) צריכים להיות בלתי-מדידים בטווח הקרוב. עשר שנים זה רחוק מספיק, עמוק "בעתיד" הפוליטי – לפחות 3 מערכות בחירות מעכשיו. כך "פתרו" לפיד ונתניהו את הבעיה, וסימנו "וי" גדול ברשימת המטלות: "מעכשיו, אל תבלבלו לנו יותר את המוח עם בעיית הדיור – עשינו 'משהו' – דירות לא צומחות על עצים, חכו עשר שנים".

יבוא היום שמישהו יחשב כמה עלו דירות לפיד-נתניהו וכמה עולות הדירות הריקות שנבנו במקומות "לא נכונים", ישקלל את הבלאי המהיר כרכוש ציבורי, יוסיף את עלות מנגנון הניהול השוטף הבזבזני, את העלות המשפטית והכלכלית של הטיפול בשחיתות הבלתי-נמנעת. לא נופתע אם יסתבר שעלותן האמתית גבוהה פי כמה, וכי במחיר של 30 אלף הדירות להשכרה שייבנו על ידי הממשלה (כי הרי לא יבנו 150,000) ניתן היה לקנות בשוק החופשי 100,000 דירות. לגזור ולשמור.

מיליון דירות להשכרה בשבדיה בשנות ה-60

נתניהו ולפיד לא המציאו דבר: השבדים כבר עשו את זה, ובגדול. בתחילת שנות ה-60 הכריזה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ששלטה בשבדיה על תכנית לבניית מיליון דירות תוך 10 שנים. הם עמדו ביעד ובנו קצת יותר ממיליון דירות חדשות (1,006,000).

אוכלוסיית שבדיה מנתה ב-1965 כ-7.7 מיליון נפש, בערך כמו אוכלוסיית ישראל היום. רק כך אפשר להבין את גודל הטירוף השבדי. מיליון דירות "שיכון", רובן בנות 3 חדרים בכ-75 מ"ר, נבנו כדירות בנות-השגה עבור מעמד הביניים השבדי. מיטב המוחות הממשלתיים שקדו על תכנון הפרויקט: ארכיטקטים, מהנדסים וגם סוציולוגים. תשתיות מגוונות נבנו לאחר ניתוח מסודר של הצרכים: בתי-ספר, גינות ציבוריות, כנסיות, ספריות, בתי-חולים, אפילו מכבסות. בנייני הדירות תוכננו כך שמרחקן מתחנת תחבורה ציבורית לא יעלה על 500 מטר. הממשלה רצתה "לעודד" הליכה ורכיבה על אופניים.

רק דבר אחד לא נלקח בחשבון, גורם חשוב שהמוח הסוציאליסטי מתכחש לו: אנשים מצביעים על העדפותיהם באמצעות השקל שבכיסם (או הקורונה השבדית במקרה זה) ויזמים פרטיים חופשיים מספקים את רצון ההמונים ובונים דירות בהתאם להעדפות הציבור השונות והמשתנות. מיטב המוחות הממשלתיים, גם אם ישכרו את צמרת האדריכלים ומתכנני הערים בשבדיה – לא יכולים לנחש ולתכנן לפי העדפות אישיות של מיליוני צרכנים. אין תחליף למשפחה שמכתתת רגליה כדי לבחור בין עשרות דירות שונות האחת מהשנייה, שמאות יזמים וקבלנים שונים מתאמצים לבנותן.

יזם צריך קונים מרוצים כדי להרוויח, אחרת הלקוחות ינדדו למתחרה. פקיד מדינה לא צריך קליינטים כדי להמשיך לקבל משכורת ופנסיה. הפקידים של נתניהו-לפיד לא מוכשרים יותר מהשבדים, לא דייקניים יותר, לא ישרים יותר. פקידי החברה הממשלתית החדשה לא עולים על השבדים ב"הנדסה חברתית", עיצוב או תכנון פונקציונלי. להזכירכם: וולוו, איקאה, H&M, סקייפ, אלקטרולוקס ועוד רבים – נולדו וצמחו בשבדיה.

בתחילת שנות ה-70 החלה הצמיחה של הכלכלה השבדית להאט (ייתכן שלפרויקט השאפתני היה חלק בכך), נוצרו עודפי דירות ו"השיכונים" החדשים הוזלו. למרות התכנון המדוקדק, השבדים העדיפו לגור באזורים הוותיקים ואילו השיכונים אוכלסו מהר מאוד על-ידי מעוטי הכנסה ומהגרים. סטטיסטיקה רשמית מ-2012 מעלה שכמעט 90% מהאוכלוסייה בגטאות אלה הם מהגרים או ילדי מהגרים. השבדים מתווכחים כבר שנים אם להרוס או לשפץ את תוצאות "מיליון הדירות". את הרעיון המקורי ביותר הציע השר "לענייני אינטגרציה" בממשלת שבדיה (משרד ממשלתי שחסר בישראל…), שממליץ להרוס 156 שכונות ולתכננן מחדש.

למתכננים לא היו כוונות זדון, הם האמינו באמת ובתמים ביכולתו של התכנון המרכזי "לפתור בעיות". אך הם לא העלו בדעתם את חוק התוצאות הבלתי-מכוונות, שאחת מהן תאר היטב בלוגר שבדי: "שבדיה היא אחת מהמדינות היותר מופרדות-גזעית בעולם … בפרברים הללו קשה להבחין בראש בלונדיני … אזורי פשע שאפילו המשטרה חוששת להיכנס אליהם".

האם השבדים פתרו את "בעיית הדיור" בשבדיה?

השבדים אמנם בנו מיליון דירות חדשות בעשר שנים, אבל מצב הדיור בשבדיה רק הולך ומחמיר. רוב הדירות המושכרות בשבדיה הן בבעלות ציבורית ולא בבעלות בעלי-בית פרטיים "חמדנים" (חלום ורוד נוסף של הלובי החברתי בישראל). בסקר שנערך בין 600 חברות שיכון מסתבר שהתורים לדיור בשכירות מתארכים בכל שבדיה. זמן ההמתנה הממוצע בשטוקהולם עומד על מעל ל-8 שנים, ואפילו בערים נידחות בצפון הרחוק ממתינים 6 שנים בתור להשכרת דירה. השבדי הממוצע מאשים, איך לא, את הממשלה שלא בונה די דירות להשכרה.

כתבה אחרת מתארת 400,000 שבדים שרשומים ברשימות המתנה לדיור רק בשטוקהולם, ומי שרוצה לגור במרכז העיר צריך להמתין 15–17 שנים. אלא שלמרות הביקוש העצום נבנו בשטוקהולם בשנה האחרונה רק 1,700 דירות.

זוהי התוצאה הישירה של "הסדרת שוק ההשכרה" על-ידי הממשלה: יזמים ואזרחים שבדים נרתעים מהשקעה בדירות להשכרה בגלל הרגולציה הממשלתית הכבדה על דירות להשכרה, פיקוח ממשלתי הדוק על שכר הדירה, והגנה "מושלמת" על שוכרי הדירות (אי-אפשר למעשה להיפטר מדייר, שרשאי להשכיר לאחרים בהשכרת משנה ולהרוויח על חשבון בעל-הבית). התוצאה – שוכרי הדירות מאד מוגנים, אבל אין איפה לגור.

האם הלובי הסוציאליסטי בישראל שדוחף בשקדנות "להסדיר" את שוק ההשכרה, לוקח זאת בחשבון? ודאי שלא. הרי כשמדובר על "צדק חברתי" אין מקום לעובדות. יש כבר הצעות חוק שילכו ויוסיפו עמודים עם השנים. אין לנו ספק שזה יקרה, הרי את שוק הספרים כבר "הסדירו".

מחירי הדירות יכולים להתחיל לרדת כבר מחר בבוקר אם ממשלת ישראל תחדל מלשבש את שוק המקרקעין באמצעות חוק התכנון והבנייה הנוכחי; אם יבוטל האיסור על בנייה לגובה במרכזי הערים, אם יבוטל האיסור לבנות בתים על "קרקע חקלאית" ביישובים כפריים; אם היתר בנייה יינתן תוך שבועיים. המחירים ירדו אז אפילו אם הממשלה תתמהמה בפועל במכירת הקרקעות שבחזקתה. המחירים ירדו מחר בבוקר, כי השוק יבין כבר עכשיו שעידן "המחסור" בדירות נגמר.

מוטי היינריך הוא עורך אתר "קו ישר".