שמונה אבחנות ימניות על חיי היחיד והקבוצה

דמוקרטיה, חופש, שגשוג, צדק, זהות, חומר ושוֹנוּת • בשבוע שעבר התקיים כנס השמאל העצום בתל אביב • אלון מזרחי החליט שהימין פשוט לא יכול להישאר בלי תגובה הולמת • אז הוא יצר כנס ימין של איש אחד • להלן התמליל המלא של הכנס היחידני הראשון מסוגו בעולם

דמוקרטיה היא מכשיר שבאמצעותו קבוצת אנשים יכולה לנהל את ענייניה בדרך שמעניקה לכל אחד מהם סיכוי שווה להשפיע על בחירות הקבוצה. תחרות חופשית בשוק הרעיונות (המבוטאת בעקרונות חופש הדיבור וההתארגנות) מבטיחה שאף אחד מחברי הקבוצה לא ייהנה מיתרון לא הוגן על פני חבריו מחד, ומאידך משמשת כשסתום דרכו יכולות לעבור אמונות ודעות מרשות היחיד של כל אחד מחברי הקבוצה אל המרחב הציבורי המשותף להם, שם הן עומדות למבחן העליון – אמונם של שאר החברים.

הגמול העליון בדמוקרטיה הוא אמונם של רוב חברי הקבוצה; היעדרו של אמון כזה הוא ביטוי מובהק באותה מידה לאמונותיו ודעותיו של רוב הציבור. לכן כל החלטה חשובה בחיי הקבוצה חייבת לקבל את אמון רוב חבריה.

יש באליטה התרבותית שחיה בינינו מי שמנסים ללמד שהדרך הנכונה לתרגל דמוקרטיה היא שבין העם לבחירותיו תהיה שכבה קטנה של בעלי פריבילגיות שתהווה מנגנון סינון ושיכוך בין דעתו של העם, שהיא בלתי מהימנה לטענתם, למדיניות שלטונית, שגיבושה היא בעיניהם הדבר היחיד לשאוף אליו.

אלה המנסים ללמד צורה נכה כזו של דמוקרטיה שוכחים ומשכיחים שמי שרצו למנוע מהעם את חלקו הראוי ביצירת המדיניות השלטונית תמיד הגדירו את הדברים באותו אופן: המוני העם הם ברברים; יש צורך לעדן ולמתן את השקפותיהם. בזמנים קודמים האנשים האלה נהגו לחשוב על עצמם כאצולה, כנציגי-אלוהים, כדיקטטורים נאורים. היום הם חושבים על עצמם כפילוסופים של המשפט והדמוקרטיה וכנציגי אסכולה נעלה של מוסר.

אבל בדמוקרטיה אמיתית לפילוסוף המשפטי ולתגרן בשוק קול שווה. זאת מכיוון שדמוקרטיה לא עוסקת בפילוסופיה משפטית אלא בחיי הכל, ולכן לכולם חייבת להיות מידה שווה של השפעה בה. העמדת שכבה של מסננים ומתווכים בין הקבוצה לבחירותיה, נשגבים בעיניי עצמם ככל שיהיו, היא למעשה ביטול הדמוקרטיה. קבוצה שבה הדרך היחידה להשפיע על המדיניות שלה היא להיות שופט עליון או פקיד ציבור גבוה איננה דמוקרטיה אלא פסאדה שלטונית מנוונת ומסויידת-עורקים.

חופש עושה אנשים טובים ונדיבים. איסורים ושליטה עושים אותם רעים וחשדניים. לסמוך על מישהו פירושו להאמין שהוא כנראה יעשה טוב. לא לסמוך על מישהו פירושו להאמין שהוא לא יעשה טוב. אווירה שבה מסתכלים על היחיד כבעל יכולות, אוטונומי וחופשי מעודדת צמיחה של יחידים שחושבים על עצמם באותה צורה; אווירה שבה מקצצים ומגבילים את החופש של היחיד מתוך תפיסה שהוא מסוכן תעודד צמיחה של יחידים שאי אפשר לסמוך עליהם. המספר הבלתי נתפס של חוקים שאנחנו מוקפים בהם מבטא אי אמון בנו וברעיון של אדם חופשי בכלל. פקיד בבנק שיכול לבחור רק אחת משלוש פעולות שמסך המחשב שמולו מרשה לו (אבל לא את הפעולה האנושית הפשוטה והמתבקשת שאתה צריך) הוא אדם שהבנק לא סומך על שיקול דעתו. תודעתו אט אט תצטמצם לכדי שלוש הפעולות האלה ולא יותר. אווירה שבה המדינה בוחרת עבורך מה תהיה רשימת האפשרויות עבורך כשאתה קונה, נוהג, מטייל, טס, עובד – סופה שתהפוך את כלל האזרחים בחברה לפקידים כאלה.

מדינה לא יוצרת שגשוג. מדינה היא מנגנון ניזון, לא מנגנון מזין. זה נכון לכלכלה כשם שזה נכון לתרבות. בני אדם מוכרים, קונים, כותבים, מצלמים, זזים. מדינות ממסות, מגבילות, מתמרנות, מעכבות, ממגננות. בני אדם חושבים ופועלים במהירות ובחיוניות; מדינות חושבות לאט ופועלות בגמלוניות של פיל שיכור. לכן הדעת מחייבת שעל מנת לתרום לשגשוג על המדינה לצמצם למינימום את מעורבותה ונוכחותה בנתיבו של הכוח היוצר היחיד בעולם: האדם היחיד.

הדרך הבטוחה להשחית מישהו היא לומר לו שהוא צודק תמיד. התרבות של זמננו אינה עוסקת במשהו פרגמטי כמו טיעונים, אלא בדברים מופשטים כמו קבוצות זהות ותחושות. והיא מנסה לעשות זיהוי מוחלט בין חולשה לצדק. עשה מה שתעשה – אם אתה שייך לקבוצה שנתפסת כחלשה אתה צודק. אם אתה "כבוש", אישה, הומו, ילד, אדם כהה עור, עובד – אתה צודק מראש. חולשה היא צדק.

אבל האמת היא שאין שום יחסי זהות בין כוח או היעדרו לצדק: יש מי שמשתייכים לקבוצות שנתפסות (למעשה: משווקות) כחלשות ונוהגים ברוע או בשחיתות גדולה; יש מי שיש בידם שפע אמצעים והם בצבע שנחשב "חזק" והם נוהגים במתינות ועדינות וצדק. יש פועלים שקרנים ועצלים כמו שיש מעסיקים נצלניים וערלי לב: יש נשים פושעות ויש גברים שלא יפגעו בזבוב. דברים יש לשפוט לפי העניין. התרבות הזו של צדדים שלא מעוניינת להתעכב על פרטים ספציפיים אלא די לה בכותרת ("נכה הושאר מחוץ למסעדה", כאילו שנכה לא יכול להיות גס רוח או מגזימן) ראויה לרפי שכל ורגשנים, ולא פלא שהאספסוף האינטרנטי נוהה אחריה: אספסוף הוא תמיד רגשן ורפה שכל.

מעבר לזה שתרבות כזאת היא מקום שבו אדם חושב ירגיש בודד מאוד, היא גם משחיתה באופן עמוק את החלשים המקצועיים שיודעים שלעולם לא יזכו לביקורת, בדיוק כמו ילד פלא בעיניי אביו ואמו שהכל מותר לו והוא ממרר את חיי סובביו. אם אנחנו רוצים חברה רציונלית שיש בה סיכוי לצדק, אנחנו צריכים לזכור שאף אחד לא חסין בפני ביקורת נוקבת, ובוודאי שאף אחד לא צריך לחיות בתחושה שהוא תמיד צודק.

מורשת ומסגרת גדולה מהאני חיוניות ליצירת זהות. המשפחה, הלאום, הזהות המינית חיוניים ליצירת זהות. בוודאי שאי אפשר ליצור זהות רק על סמך לבוש או טעם מוזיקלי, ובוודאי שטועים מרה אלה שחושבים שאפשר ליצור בסיס משותף לזהות רק על סמך שייכות למשפחת האדם. אף אחד לא מרגיש מיוחד בגלל שהוא לא סלע או ענן, אלא בגלל שכאדם הוא שייך לקבוצה מסויימת המובחנת בהתנהגויות ובמסורות השמורות לה. יתרה על זאת, טשטוש מאפיניי  הלאום, המשפחה, המסורת התרבותית-דתית (השתיים קשורות ללא הפרד) או המין (במובן של גבר או אישה) על ידי חתירה מתמדת תחת היסודות האלה הוא האשם הראשון במעלה בתחושה של כאוס זהותי שאזרח מדינת המערב של תחילת המאה ה 21 חש: חמישים שנה שהאליטות התרבותיות שלנו מספרות לנו שאין בנו שום דבר מיוחד לעומת מישהו אחר.

לשום דבר חומרי אין מהות משל עצמו. מהותם של דברים חומריים מוקנית להם על ידי היחס המוסרי שמישהו ייחד להם. נכס שנקנה בחריצות ועבודה קשה שווה מאה נכסים שנקנו במרמה. הישג חומרי אינו מיוחל בגלל מהותו האובייקטיבית (כי אין לו כזו), אלא משום שהוא מהווה אישור לכך שהמשיג אותו התנהל בתבונה. ובדומה לדרך שבה מתן תחושה למישהו שהוא צודק בגלל שהוא חלש משחיתה את החלש על ידי תגמול והזנת חולשתו ואת החברה על ידי פגימת הסטנדרטים שלה לצדק, מתן הישג חומרי למישהו כי צריך להיות לו ולא כי הוא עמל בשביל זה (ע"ע "סוציאליזם") תורם להשחתה של המקבל שלומד שהחברה ויתרה עליו כאדם יצרני מצד אחד, ושל החברה על ידי הפיכת התגמול על חוסר הישג לזהה לתגמול על הישג, היינו עיוות רעיון ההישג החיובי בחברה.

ניתוק הזיקה שבין עבודה וחריצות (שהן מושגים מוסריים, לא כלכליים) להישג חומרי משמעו הפיכת העולם למערום חסר ייחוד של חומר בלבד.

הכרה בשונות ובפגם איננה שנאה. בתרבות שלנו השתרשה המוסכמה חובקת העולם שאין טוב ורע (מעבר לחזק וחלש), אלא יש רק כל אחד ומה שהוא והכל שווה ערך וכולם אותו דבר וקשת גדולה שדובוני איכפת לי עומדים לקפוץ ממנה מקיפה את העולם כולו.

הגישה הזאת א) מטופשת ו ב) הרסנית. היא מטופשת בגלל שבכל מקום ובכל גוף בעל בחירה יש חלקים טובים וחלקים רעים, מנפשו של היחיד ועד מועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות. בני אדם הם חיה מורכבת שיש בה דחפים רבים וסותרים וההתבוננות הביקורתית בזולת, או בתרבות שונה, או בארץ שונה, היא בלתי נמנעת. הלא גם הרב תרבותיים ביותר בעולם סבורים שמי שאינם דוגלים ברב תרבותיות הם רעים; באיזו זכות הם מבקשים לשלול ממי שאינם רב תרבותיים את הביקורת שלו?

והגישה הזאת הרסנית כי היא משמשת להשתקה של השיח הטבעי והבריא בחברה. וכמו שאמרנו קודם, אנשים חופשיים נעשים טובים ונדיבים, ואנשים שמוטלות עליהם מגבלות ממגבלות שונות נוטים לצמצם את עצמם וכוחותיהם כך שיתאימו לסביבה המסרסת שלהם.

חברה שאין בה דיון חופשי ובריא על כל דבר היא חברה שלא יכולה להיות דמוקרטית, וההשתקה של הדיון תמיד באה ממי שישיגו לעצמם כוח פוליטי על ידי כך.

מעבר לכך, אם הפגמים הקשים והבולטים של החברה המוסלמית או האפריקאית (או של האליטה התרבותית-תקשורתית-משפטית המושחתת שלנו) ברורים לי – והם חייבים להיות ברורים – אין זה אומר שאני שונא את הערבי או את האפריקאי או את בית המשפט העליון. זה אומר שאני לא מוותר על זכותי וחובתי כיצור תבוני להבחין מוסרית.

*     *     *

אם מבקשים לדעת מה לא בסדר או מה לא עובד בתרבות שלנו, שמונה האבחנות האלה יכולות לתת קריאת כיוון: שכחנו שבדמוקרטיה אין מעמד של מיוחסים, שחופש מעודד נדיבות ומחשבה ומגבלות מעודדות הסתגרות וטפשות, שמדינה היא לא פתרון ליצירת שגשוג רוחני או כלכלי, שאף אחד לא צודק תמיד, שאין זהות אלא במסגרת קבוצה מובחנת ומודעת, שלדברים חומריים אין ערך בפני עצמם ושהכרה בשונות ואפילו בפגם איננה שנאה.