ארבעים וחמש שנה להלאמת הטלוויזיה החינוכית

היום לפני 45 שנה עברה הטלוויזיה הלימודית מידיה של קרן רוטשילד לממשלת ישראל • מאז, נהנו אזרחי ישראל מתכניות בינוניות, מפיקוח על התכנים ומקרוב ל-20 שנה של צפייה כפויה בשחור-לבן • כיצד הוקמה הטלוויזיה החינוכית? מי היזם שהחזיר לאזרחים את שידורי הצבע? ומי הודה בתחילת הדרך כי "אם היא לא מובילה לשיפור ההוראה, אין לה זכות קיום"

לפני כחודשיים פתחתי את תיבת הדואר, ובין ערימות הדואר הפרסומי, פליירים של יהודים למען ישו והזמנה לבדיקה סיינטולוגית, מצאתי מעטפה בינונית מטעם אגף הגבייה של רשות השידור. מיד צנח ליבי לתחתונים: "הם סוף סוף הגיעו אליי", חשבתי לעצמי. על המעטפה הופיעה חגיגה של שדרני-הנצח של רשות השידור – יעל דן, רזי ברקאי וכל החברים הוותיקים, בלוויית הסלוגן חביב "השירות הציבורי – שלך ובשבילך!". כמובן שנרגעתי. בפנים חיכה לי ספח גבייה ומכתב שמודיע כי לרגל ראש השנה מבצע מיוחד: "שלם עכשיו ותהיה פטור מקנסות ומכפלי תשלומים!". כמעט שפצחתי בריקוד בו במקום, אך החלטתי לשמור על כבודי, ובמקום העדפתי לתחוב את המעטפה חזרה למעמקי התיבה בתקווה שלא תמצא את דרכה שוב לאוויר העולם.

אבל עזבו את תולדות תיבת הדואר שלי, בואו נדבר רגע על מפעל חשוב בתולדות ישראל שהחל את דרכו ב- 1966 כיוזמה פרטית של קרן רוטשילד, ועבר בדיוק היום לפני 45 שנה (23.12.1968) לידיה של הממשלה. אכן סיבה למסיבה.

"אם היא לא מובילה לשיפור ההוראה, אין לה זכות קיום"

ב-24 למרץ 1966 פתחה "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" את שידוריה והייתה לערוץ הטלוויזיה הראשון במדינת ישראל. בשידור הראשון הודיעו גיבורי הפרויקט הניסיוני לציבור כי הערוץ החדשני, שקם בעקבות הקשיים התקציבים של מערכת החינוך והמחסור במורים, יהווה כלי חינוכי חדשני שיקל על תפקידו של המורה ויעשיר את חינוכם של התלמידים. כאשר הסנונית הראשונה הייתה לימודי מתמטיקה וטבע לכיתות ז' ו-ט'. כלומר, המטרה הייתה מאוד ממוקדת: להסריט שיעורים טלוויזיוניים שישמשו תלמידים כחלק מתכנית הלימודים שלהם בבתי הספר (ספציפית דובר על 32 בתי-ספר באזור רמלה לוד). בסוף תקופת הניסוי, כאשר הערוץ החליף ידיים, הורחבה פעילותו והיא הקיפה למעלה מ-400 בתי-ספר ברחבי הארץ, בכיתות ו' עד י'. בשלב זה כבר הצטרפה לה הטלוויזיה הכללית שהחלה לשדר באותו האפיק בשנת 1968.

על מנת להדגיש עד כמה הטלוויזיה הלימודית שונה מטלוויזיה רגילה, הגדיל מנהל ההפקה לחתום את שידור הבכורה במילים הבאות: "אחרי הכל זו טלוויזיה לימודית, ואם היא לא מובילה לשיפור ההוראה, אין לה זכות קיום".

כעבור 30 שנה הטלוויזיה החינוכית (בשמה החדש) עוד עמנו. ולא רק שהיא עמנו, היא עברה מיתוג מחדש לאחרונה, ועומדת להציג לוח חדש גדוש בתוכן ובטאלנטים בעלות של 42 מיליון ש"ח, שבעיקרו מיועד לילדים אך מכיל גם תכניות מעשירות למבוגרים. ראשי הטלוויזיה החינוכית מתגאים בכך שהם יכולים להעלות תוכן "איכותי", "מעשיר" וכמובן: "חינוכי", בגלל שהם לא צריכים להתחשב בשיקולי רייטינג. אך השנה היא לא 1967, וכיום יש לנו שידורי כבלים, לוויין, ערוצים מסחריים ותוכן אינסופי באינטרנט.

כל עוד הערוץ פעל על פי המנדט הצר שניתן לו כשהחל את שידוריו, להוות עזר למורה בכיתה, עוד דובר על דבר מה מדיד, שבדומה למערכת החינוך כולה ניתן להעריכו באמצעים שונים. אבל מה זה "איכותי", או "חינוכי"? ומי קובע את תכנם? האם אין אלו מושגים סובייקטיביים בעליל, התלויים בערכים המצויים בלעדית בתחומו של הפרט? מדוע שמועצת רשות השידור, משרד החינוך או כל פקיד אחר ידע להגדיר עבורי מהו איכותי ומהו חינוכי?

השוויון וה"מחיקון"

השידור הציבורי נאבק על חייו ומנסה לפנות לרגשות שלנו, לנוסטלגיה. לאותם ימים שבהם קומיסרים לענייני תרבות מטעם מפא"י החליטו בכובד ראש האם העם בוגר דיו לצפות בשידורי טלוויזיה. וזה כלל לא היה מובן מאליו: רק ב-1966 הרשו אותם גבירים לטלוויזיה "חינוכית" להתחיל לפעול. וכשהופיעו מקלטי הצבע בשוק הישראלי בתחילת שנות ה-70, הקומיסרים נבהלו והורו להתקין מכשיר הקרוי "מחיקון" שמחק את אות הצבע מהשידורים, כך שגם אדם שרכש במיטב כספו טלוויזיה צבעונית, לא יוכל חלילה ליהנות ממנה. שהרי טלוויזיה צבעונית היא סמל סטטוס, ואנחנו הרי לא רוצים לתרום להרחבת הפערים בחברה, לא?

אך הגזירה לא עברה בשקט, ומהנדס אלקטרוניקה צעיר בשם מולי אדן, לימים נשיא אינטל ישראל, הוציא לשוק פיתוח לא-חוקי בשם "אנטי-מחיקון": התקן יקר וקשה מאוד לתחזוקה ולכוונון, שביטל את פעולת המחיקון ואפשר לקלוט שידורי צבע. על אף המחיר הגבוה והקושי הטכני בהפעלתו היה האנטי-מחיקון פופולארי למדי, והוכיח בפעם המי יודע כמה את גבולות התכנון המרכזי ויכולות הכפייה של השלטון.

זה לקח עוד קצת זמן, ובשנת 1981, 7 שנים לאחר שאזרחי מצרים וירדן נהנו משידורי צבע מלאים, בוטל סוף סוף המחיקון, והחל תהליך של מעבר לצבע שסופו הגיע רק בשנת 1989.

נוסטלגיה כפויה

כיום, 45 שנים אחרי, קברניטי הערוץ ממשיכים לגלות חולשה אל-מול רצונות הציבור, שמתעקש משום מה להבין איפה לעזאזל הולכים  למיליארד ש"ח בשנה מכספי המיסים שלו. הפעם הם יודעים שכפייה לא תעזור, אז אין להם אלא לפנות לקמפיין יקר (על חשבוננו כמובן) המנסה לשלהב אותנו עם נוסטלגיה עכורה לימים בהם הערוץ היחיד היה ערוץ 1, ראינו קישקשתא והבית של פיסטוק (כי זה מה שהממשלה הרשתה לנו), ואכלנו במבה וביסלי (כי המשק היה סגור לייבוא), וישראל הייתה חזקה ואהודה במערב (כי לא היה כיבוש). הם ישתמשו במילים טעונות רגשית, כמו בקמפיין הנוכחי של חברת החשמל, בו מוצגים עובדיהם כגיבורים שסיכנו את חייהם בסופה הנוראית להביא לתושבי הפריפריה את פלא החשמל, ולא סתם כאנשי מקצוע שמקבלים שכר על עבודתם.

אסור לנו לקבל את המניפולציות הרגשיות האלה. הממשלה חונקת יוזמה חופשית, פועלת בתחומים החנוקים בשלומיאליות יוצאת דופן, ולבסוף עוד מעיזה לבוא אלינו בסוף היום וללחוש לנו: "בזכות מי יש לך לכם טלוויזיה? בזכותנו"; "בזכות מי יש לכם חשמל? בזכותנו". ובכן: לא תודה.

אני באופן אישי, אשמח אם הממשלה תסיר את דאגתה ממני ברוב (אם לא בכל) תחומי חיי. אגרת הטלוויזיה יכולה להיות התחלה טובה.