מצעד האוולת: השר לפיד שוב מתערב בשוק

השר לפיד כנראה שכח את השיעור שלמדנו מנפילת הקומוניזם: לא מורידים מחירים באופן מלאכותי על-ידי צו ממשלתי. הדרך היחידה לגרום לעלייה באיכות ולירידה במחיר, היא הגברת התחרות • כאשר מכסי המגן על שמנת מתוקה עדיין מגיעים ל-162%, קשה להבין את הצעדים האחרונים של שר האוצר • פופוליזם, כבר אמרנו?

ברוב פאר, גאון והדר, הכריזו שרי החקלאות והאוצר של מדינת ישראל על הפחתת המחיר של מוצרי חלב הנמצאים זה מכבר תחת פיקוח ממשלתי, ועל הוספת גבינה לבנה ושמנת מתוקה לסל המוצרים המפוקחים. מחיר השמנת המתוקה והגבינה יונחת מעתה מגבוה, וכעת הוא יוזל מלאכותית ב-20%.

כמו מהלכים מביכים אחרים של השר לפיד (הגדלת הגירעון, העלאת מס חברות, כניעה לוועדי העובדים), גם כאן מדובר בעוד ניסיון פופוליסטי לפתור מצוקה אחת על-ידי גרימה של אחרת, במקום לבצע טיפול שורש יסודי.

טירוף המחירים במשק החלב הישראלי עלה לכותרות ב"מחאת הקוטג'", בקיץ 2011, שבעקבותיה החליטה ממשלת ישראל באוקטובר 2012, לאמץ את הרפורמה במשק החלב הידועה כ"מתווה לוקר". לפי התכנית שלוקר גיבש, יסולקו ממשק החלב היצרנים הקטנים, והמדינה תסייע בהגדלת הריכוזיות לצורך השגת "יתרון לגודל" של יצרני החלב. בזמנו נכתב במידה גם על רפורמה זו.

מחפשים את הפתרון מתחת לפנס

היסטורית, נגעיו של משק החלב התפתחו כחלק מהחשיבה הסוציאליסטית-ציונית, לפיה יש להגן על התוצרת החקלאית המקומית ולשאוף להתנהלות אוטרקית במוצרי יסוד. כדי למנוע תחרות בין יצרנים בחו"ל לרפתנים הישראלים, מתוך רצון להגן על האחרונים, מטילה ממשלת ישראל מכסי ייבוא דרקוניים על מוצרי חלב. כך, היבואנים והאזרחים נאלצים לוותר על מוצרי החלב מחו"ל, ונאלצים להסתפק בתוצרת המקומית היקרה.

המס על שמנת מתוקה מחו"ל, למשל, עשוי להגיע עד 162%, והמס על גבינה לבנה מתוצרת זרה עלול להגיע עד 90%. בשוק כזה, שבו המדינה חוסמת תחרות באופן בוטה, נוצר אוליגופול השולט על מחירי המוצרים – שמאמירים באופן טבעי תחת שליטתו. אז, כמובן, נחלצים אבירי הממשלה לעזרת האזרחים, ומורידים את המחירים באופן מלאכותי.

אז במקום לבטל את מכסי המגן הקיימים על שמנת מתוקה וגבינה לבנה, השר לפיד הולך למקום הקל – הורדת מחירים כפויה.

איך מתבצעת הורדת מחירים מלאכותית?

הורדת מחירים ממשלתית מתבצעת באמצעות פיקוח חיצוני על מחירי מוצרים, שנחשבים בעיני פקיד\פוליטיקאי זה או אחר כ"מוצרי יסוד". כך, משק החלב הישראלי מתנהל למעשה באופן שמזכיר את ברית-המועצות הקומוניסטית: גוף ממשלתי המכונה 'מועצת החלב הלאומית', קובע לכל בעל רפת פרטית מכסת חלב שאותה עליו לייצר ושממנה אסור לו לחרוג, קובע את מחיר החלב לצרכנים באמתלת 'פיקוח על מוצרי יסוד', וקובע ליצרן את הרווח שלו.

המועצה מגדירה לכלל היצרנים 'מחיר מטרה', שהוא חישוב של עלויות ייצור החלב הממוצעות: עלות המזון לפרות, עלות מוצרי בריאות, אחזקת רפת וכדומה, בתוספת אחוז מסוים שהמדינה מייעדת לרווחי היצרן. זהו למעשה התשלום שמקבל בעל הרפת עבור כל ליטר חלב שהוא מייצר. לא נעים לומר, אך ההתנהלות הזו מזכירה מעט את מערכון הגשש החיוור: "אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום … אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר".

התערבות ממשלתית כמו התערבות ממשלתית, אינה מתמודדת עם לב הבעיה אלא רק מניחה פלסטר שיוצר בעיות חדשות. במצב שנוצר כיום במשק החלב, אין לשום גוף סיבה להתייעל על-ידי הוזלת מוצרים והגדלת איכותם; הרי בסופו של דבר, המדינה קובעת לו את הכמויות ואת הרווחים השוליים, בהתאם לתשומות שעליו להשקיע בייצור החלב.

בשוק חופשי לעומת זאת, אם מחיר הגבייה הוא שישה שקלים, למשל, וחלבן אחד מצליח להפחית את תשומות ייצור הגבינה – הוא ייהנה מעליה בעמודת הרווח האישי שלו. כך, יווצר לו ולמתחריו תמריץ להתייעל, שבסופו של דבר יגרור הורדת מחירים ועלייה באיכות.

אולם, כאשר המדינה קובעת כמה עליך לייצר וכמה להרוויח, המוטיבציה להתייעל נעלמת. גם אם יצליח החלבן להפחית את תשומות ייצור הגבינה שלו, המדינה תפחית את מחיר המטרה וממילא הרווח שלו יישאר על כנו. התמריץ להתייעל אפוא, מתמוסס לחלוטין.

כך הגענו למציאות המקוממת, שבה מוצרי החלב בישראל יקרים ב-30%-40% לעומת מדינות אירופה הקרובות.

מחירים יורדים, לא מורידים אותם

אגב, כחלק ממתווה לוקר הורד מחיר המטרה לסף רווח שאילץ רפתנים קטנים לסגור את הרפתות; דורסנות הממשלה בפיקוח על משק החלב, עלתה אפוא לאנשים בפרנסתם.

כך או כך, כיוון שאת המחירים מורידים באופן מלאכותי ויזום – והם אינם יורדים מעצמם על-ידי פתיחת השוק לתחרות – הרמה שלהם עדיין תשאר גבוהה בכעשרים אחוזים מעל המחירים באירופה.

למרבה הצער, הצעד החשוב ביותר במתווה לוקר לא מיושם. על-פי המתווה, מכסי המגן על שמנת מתוקה צריכים לרדת בשלב זה לרמה של 40%, כרבע מהמצב הנוכחי; כך גם עם הגבינה הלבנה. אם כן, הכל ידוע וברור לכולם – הבעיה, ופתרונה. ובכל זאת, במקום ליישם בהקדם את מתווה לוקר, החליטו שר האוצר ושר החקלאות להמשיך להתערב במשק, ולהגדיל את השטחים שאוחז בהם חוסר היעילות. אם עד היום רק חלק ממוצרי החלב סבלו אנושות מהפיקוח והרגולציה הממשלתית, כעת יצטרפו אליה גם השמנת והגבינה.

פיקוח על מחירים אינו תחליף לשוק חופשי, והיצרנים ימצאו דרכים יצירתיות לעקוף אותו ולהשית עלויות על הצרכנים או על העובדים. בדרך כלל, היצרנים פשוט יחסכו עלויות על-ידי הורדת איכות המוצר. הממשלה יכולה להכריח את היצרנים למכור בזול, אך היא לא יכולה להכריח אותם לייצר מוצר איכותי. הפתרון היה ונשאר אחד – הפחתת מכסי המגן.

עד שלפיד ושמיר לא יגלו עמידה איתנה מול הלובי החקלאי שתובע את מכסי המגן, הם רק משחקים ב"נדמה לי".