האם עיקרון קדושת החיים אכן גובר באופן אבסולוטי על זכותו של אדם גוסס וסובל שלא לקבל טיפול?
אחד הייתרונות בעבודה היומיומית שלי הוא האפשרות לפגוש סוגים שונים של אנשים, וביניהם גם רבים מאוכלוסיית גיל הזהב. אני אוהב לשוחח איתם, ובעיקר להקשיב; זאת מאחר ולמדתי כי פעמים רבות גם משפט פשוט, לכאורה, של אדם קשיש, טומן בחובו הרבה ניסיון, שמחה וכאב.
נושא שעולה שוב ושוב בשיחות הללו הוא המוות והפחד; לא הפחד מהמוות, אלא הפחד ממסע ארוך ומלא סבל לקראת אותו רגע בלתי-נמנע.
אנשים קשישים איתם שוחחתי הסבירו לי כי כבר השלימו עם המוות כעובדה, והם מעוניינים ללכת לקראתו בשלווה ובמודעות מלאה. בגילוי לב הם מספרים לי כי במידה והם יגיעו למצב בו הם יאבדו את הכושר השכלי שלהם, באופן כזה שיהפכו רק לצל של עצמם, או שההליכה לקראת המוות תהיה מלווה בסבל, הם מקווים שיוכלו לסיים את חייהם בצורה מכובדת. פעם אחר פעם עולה באוזני תקוותם להיות אלו שיקבעו האם להאריך את חייהם. חלקם אפילו מעוניינים לקבוע באופן פעיל מתי לסיימם.
דילמה כבדת משקל
עד לא מזמן אכן הייתה זו תקווה בלבד. על-פי החוק הישראלי אי-טיפול בחולה מבוגר שאינו מעוניין להאריך חייו נחשב לפשע, שהיה יכול להוביל להאשמת הרופא או המטפל ברשלנות ואפילו הריגה. עמותות שונות, כמו למשל עמותת 'לילך', פעלו על-מנת לאפשר לאוכלוסייה המבוגרת לדרוש לא להאריך את חייה במקרה של מוות וודאי ומתוך מטרה למנוע סבל מיותר, אך מלבד פעילות הסברתית, לא נחלו עמותות אלו הצלחה רבה.
מצב זה השתנה רק בשנת 2005 כאשר חוקק חוק החולה הנוטה למות, חוק שנכנס לתוקף בשנת 2006. החוק מגדיר אדם הנוטה למות כאדם שגם אם יקבל טיפול רפואי, תוחלת חייו לא תעלה על שישה חודשים. הגדרה זו נועדה להתמודד עם הדילמה הקשה – מתי לאפשר לא להאריך את חייו של אדם, אך היא מעוררת שאלות אתיות נוספת ביחס לגבולות: ומה עם אדם שתוחלת חייו הצפויה היא שבעה חודשים? ושמונה חודשים? האם צריך להאריך את חייו של אדם, למרות שביקש מפורשות לא לעשות זאת?
הגישה הכללית בארץ היא להעדיף את עקרון קדושת החיים על-פני זכות הפרט למות כרצונו. בשנת 2012 הגישה ההסתדרות הרפואית בישראל חוות דעת לבית המשפט, שם היא ציינה כי עקרון קדושת החיים הוא עקרון-על ברפואה ובמשפט הישראלי; עקרון שבא לידי ביטוי גם בחוק החולה הנוטה למות. עמדה דומה הביע ד"ר רם ישי, יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל לשעבר ומייסד החברה הישראלית לאתיקה רפואית, בפס"ד שפר, שם הוא ביטא את הדילמה הקשה בפניה ניצב הרופא:
הביטוי 'למות בכבוד' הוא תרתי דסתרי מפני שהמוות הוא העוולה האנושית הקיצונית. מלים רבות כגון אלה מחפות לעתים על תפיסות עולם קשוחות יותר… איני בדיוק תומך בהארכת החיים בעולם הזה אך אני מאוד ממליץ לא להחליט בשרירות לב לשים להם קץ.
ד"ר ישי – כמו רופאים רבים וטובים אחרים – מתקשה עם רעיון סיום חיי חולה, ואפילו בצורה פאסיבית. ודי ברור למה: רופאים רוצים להציל חיים.
אי אפשר גם להתעלם מהחשש, שעולה לא פעם בדיונים מן הסוג הזה, כי חוק החולה הנוטה למות הופך את סיום חייו של חולה לפעולה קלה ושרירותית מדי. ועדיין, איני יכול שלא להזכר בדבריה של אחת הלקוחות החביבות שלי, בת ה-83, שדיברה על הפחד שלה לחיות כגוש בשר חסר מודעות. במקרה של קריסת מערכות שתפגע בכישורים המנטאליים שלה היא תעדיף למות, גם אם תוכל לחיות עוד שמונה או תשעה חודשים.
הפרט עדיין בעלים על גופו וחייו
חשוב להבהיר, כדי למנוע בלבול, כי בישראל המתת חסד עדיין אסורה על-פי חוק, ובית המשפט כבר פסק בנושא כי אין לבצע כל פעולה אקטיבית שתביא למותו של חולה. העושה כך צפוי לעמוד לדין בגין רצח. הדבר היחידי שהחוק הישראלי מתיר כיום הוא לא להאריך את חייו של אדם כנגד רצונו תחת התנאים המפורטים בחוק החולה הנוטה למות. במציאות של ימינו, אם אדם מבטא את רצונו לא להאריך את חייו באמצעים רפואיים אך תוחלת חייו הצפויה היא יותר משישה חודשים ייתכן וחייו יוארכו.
הדילמות אפוא קשות וברורות ויש להודות כי אין תשובה אחת, אך ברור שזו נקודה הדורשת התייחסות. מה חשוב לנו יותר: עקרון קדושת החיים או זכותו של הפרט לקבוע את האופן בו יסיים את חייו?
חיפשתי לסיים את המאמר הזה באמירה חד-משמעית, אך בניגוד להרגלי, במקרה הנוכחי הדבר קשה. אולם פטור בלא כלום אי-אפשר, ולכן אומר כי לדעתי התנאי לאי-הארכת חייו של אדם צריך להיות הגורם שבגללו הוא מעוניין שחייו לא יוארכו, ולא כמות הזמן שנותרה לו. אם אדם רוצה להימנע מסבל מיותר או ממצב בו הוא מבלה את חודשי חייו האחרונים מבלי שיש לו אפשרות לתקשר עם הסובבים אותו או לזהות אותם, צריך לאפשר לו לא להאריך את חייו, אפילו אם הרופאים צופים כי הוא יכול לחיות עוד שמונה חודשים או אפילו שנה. האם אין זו זכותו של אדם לכל הפחות למנוע שנה של סבל מחייו?
הופתעתי.
האם אין לאדם זכות לסרב לטיפול רפואי?
מצד אחד באמת יש משהו לא הגון כשכופים טיפול רפואי על אדם במצב כזה, מצד שני אין זה פשוט בכלל לקבוע מהו הרצון החופשי האמיתי של אותו אדם. לדעתי בחלק מהמצבים אדם הנמצא בכאבי תופת כאלו בחירתו של אדם למות, היא חופשית כמו הודאתו של נאשם בתקופת האינקוויציה על פשעים שדינם מוות.
אבל באופן כללי, אני נוטה להסכים שזכותו של אדם לבחור כיצד ואם יטפלו בו.
אני הרבה פחות מסכים עם "זכותו" של אדם לתת למישהו אחר להרוג אותו (לא הפסקת טיפול, אלא המתה פעילה).