מערכת החינוך פועלת על-פי "היגיון פס הייצור", ויוצרת תלמידים שבלוניים שאינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם.
החינוך, הכיתה, השיעור ובית-הספר עוצבו בתקופת המהפכה התעשייתית, לצרכי התעשייה ובשיטות תעשייתיות-צבאיות. בתי-הספר מבצעים סוציאליזציה לחברה הנכחדת של חיל הרגלים, בתי החרושת, פועלי היצור, המנהלים וההיררכיה הנוקשה, שכבר אינם קיימים בצבא המודרני ובתעשיות המתקדמות.
כך, לקול הצלצול זורמים מאות תלמידים לכיתות הממוקמות בבניין צפוף ומגודר, מתיישבים בשורות ישרות, מקשיבים בשקט למורה ומבצעים כולם ביחד תהליך למידה בקצב אחיד. מי שאינו מדייק בקצב וסוטה מהאחידות נענש. התלמידים יושבים בשורות; כל תלמיד רואה רק את המורה ולא את פניו של אף תלמיד אחר.
גם תפקידם של ההערכה והציונים לקוח מ"היגיון פס הייצור": התלמידים הם חומר גלם המעובד בקבוצות בפס ייצור הנקרא בית-ספר, על-פי שנת הייצור (שנת הלידה). בכל שלב עובדים הפועלים (המורים) על החומר (התלמידים), מלמדים אותו ומוסיפים לו ידע. בסוף כל שלב מתקיימת בקרת איכות (בחינה), שמטרתה לפלוט פריטים שלא עמדו בתקן, ולטפל בפועלים (המורים) האחראים למוצרים הפגומים.
השילוב של זמני מפגש קצרים ושל מספר תלמידים גדול, יחד עם מסורת של למידה פרונטאלית, יוצר מצב שבו המורה מתייחס לכיתה כאל היחידה הבסיסית, ולא לתלמידים הבודדים המצויים בה. לבסוף המורה נשבר ועובד עם קבוצת תלמידים ש"רוצים ללמוד", ואילו השאר נעזבים לנפשם. הילד צריך לשבת שעה על כיסא, ובסוף השעה יש עוד שעה ועוד שעה. אין הרבה מבוגרים שיכולים לעשות דברים כאלה. כדי להכניס ילדים שש שעות לבית הספר צריך לסמם אותם.
משפטים וביטויים כגון "להחזיק כיתה", "להספיק את החומר", "אם לא תקשיבו לא תדעו", מי שלא הבין שיקשיב", "הוא לא קולט כלום", היא תופשת מהר", הנאמרים בבית הספר, מקבלים לפתע משמעות אחרת. במציאות, רוב הידע שהתלמידים "לומדים" בבית הספר פשוט נשכח מהם זמן קצר לאחר סיום הלימודים, לעיתים שעות אחדות לאחר הבחינה.
אם הקניית הידע היא מטרתו העיקרית של בית הספר ורוב הידע נשכח, משהו פשוט לא עובד. הלימוד לקראת בחינות זו שיטת "בלע והקא". המבחן הכתוב, אמצעי ההערכה הנפוץ ביותר בבתי הספר, מוגבל בזמן, וההצלחה בו תלויה בעיקר בזיכרון טוב קצר מועד למידע עובדתי – לפחות עד סוף המבחן.
בית הספר מעדיף "כיסוי חומר" על-פני העמקה ושינון, על-פני חשיבה.
במהלך השיעורים התלמידים נתונים במצב רוח עסקי: "למדו אותנו את מה שצריך ואל תבזבזו את זמננו בשטויות". כאשר מורה מעמיק ברעיון כלשהו הקרוב לליבו, התלמידים מרסנים אותו. הם באו "ללמוד" – לסכם חומר במחברות לקראת הבחינות, לא להתפלסף. גם כאשר הם "יושבים בשקט" (עם הסמרטפון על הברכיים) התלמידים "מסננים" את המורים.
בכיתה מי שיודע (המורה) שואל את מי שאינו יודע. התשובה היא ניסיון לקלוע לתשובה המצויה בראשו של המורה. מה שנותר למורים הוא לגזור שאלות מתוך תשובות מוכנות מראש. מה שנותר לתלמידים הוא לקלוע לתשובות "הנכונות" של המורים ושל תוכנית הלימודים.
יתרה מכך, לשאלות של התלמידים יש תדמית מפוקפקת בבית הספר. שאלות של תלמיד מעידות על אי-הבנה, על בורות ואפילו על רצון להציק למורה ולשבש את מהלך השיעור. התלמיד השואל לא הקשיב, או נעדר מהשיעור, או לא הכין שיעורים ועליו "להשלים את החומר". התלמידים אינם צריכים להבין את הנושאים הנלמדים ואף לא לגלות בהם עניין.
בבית הספר מתחולל ניסיון של העברה פרונטאלית, וורבאלית, וחד-צדדית של ידע ומיומנויות מאלה המחזיקים בהם לאלה החסרים אותם. המערכת מביאה את התלמידים לשקידה ולשינון של חומרים משעממים ובלתי-רלוונטיים, באמצעות דיכוי וניסיון למשמעת נוקשה.
התודעה היא כמו מיכל שאפשר וצריך למלא אותו בידע.
המהפכה של טכנולוגיות המידע והתקשורת היא האירוע החשוב והדרמטי המעצב את עולמנו. החינוך ובתי הספר נשארו מאחור, מנותקים מהעולם החדש המוכר לילדים הרבה יותר מאשר למוריהם. התפוצצות הידע, ההתיישנות המהירה של הידע והנגישות לידע מערערים את הערך של כמות גדולה ומוגדרת של ידע אותו יש לדחוס לתלמידים.
גם ארגוני המורים מהווים מכשול ומעצור לשיפור כוח האדם בבתי הספר. "פונקצית המטרה" של בתי הספר היא המורים ולא התלמידים. המורים מתוגמלים על פי וותק ולא על-פי הישגים והקביעות משאירה במערכת, עד הפנסיה, מורים "שחוקים". אפילו שעות הלימוד וימי החופשות נקבעים על פי האינטרס של המורים. אזורי הרישום המחייבים מונעים תחרות ועושים את הילדים וההורים ל"שוק שבוי".
בית הספר אינו נותן לתלמידים חופש, ולכן אינו מאפשר להם לקבל אחריות. המסר הנקלט לילדים לכל חייהם: "ללמוד זה לא נעים". רבים הצליחו בחייהם רק אחרי שהתאוששו מהחינוך שקיבלו.
עוד משהו
תלמיד רע שוכח רגע לפני המבחן. תלמיד טוב שוכח רגע אחרי המבחן.
________
[הקטעים הם משל יורם הרפז, קן רובינסון, יעקב הכט וגם משלי]
אין לי מילים. כתבת את זה כפי שזה.
ועדיין זו השיטה הטובה ביותר מכל המוצעות כרגע.
כמובן שיש שינויים קטנים יחסית שצריך לעשות, אבל לא לשפוך את התינוק עם המים.
לא, זו השיטה הגרועה ביותר.
צריך להפריט את החינוך.
בפרט, אינני רוצה לממן חינוך לילדים של אדם אחר.
זוהי נגיעה חשובה אך חלקית בבעיות החינוך בישראל. אני הייתי מציב קודם כל את היכולת לנהל שיעור שלא ממש קיימת וחשוב הרבה יותר – לאפשר לימוד למי שרוצה ללמוד. הבינוניות היא היעד המוצהר של מערכת החינוך. שני קודשים לבינוניות: עזרה ל"חלשים" כדי שיהיו "זכאים לבגרות" זהו קודש אחד והטרוגניות זהו הקודש השני. כך יוצא שכל מי שרוצה ללמוד וגם מסוגל, בעיקר מבזבז את זמנו בבית הספר, מי שאינו מתאים למגמה עיונית מכלה מאמצים על תעודה שלא שווה הרבה ומי שבאמצע, מקיים את המגמה של הבינוניות הצונחת בהדרגה. כשהיעד הוא ההתנהלות עצמה והמדדים כל כך דלים ושבלוניים, אין להיות מופתע מהמראות שפוקדות את המבקר בכיתה ממוצעת בישראל.
הזלזול בלימוד מתבטא בקידוש המקצוע תוך הזנחת המורה. המורים אינם מעניינים, הם בבחינת סוכן מכירות לידע שהתלמיד מתבקש להגיש במבחן. מכאן מתוחם גם גבול הגזרה של המורה – כפי שכתב יהודה, הוא שם כדי להזין את התלמידים בחומר הנדרש, לא יותר ולא פחות. די לראות בריבוי המבחנים והמיעוט הקיצוני של עבודות כדי להבין את מהות הלימוד לפי המודל הקיים.
הרעיון שבית הספר מלמד ילדים לחיים מתפרק בגיל העשרה אך לפני כן אני סבור שנעשית עבודה טובה וחשובה. הווה אומר שהבעיה היא לא רק במערכת אלא גם בשינויים הפיזיולוגים נפשיים של גיל הטיפשעשרה. מעבר לכך מה הטעם בכתבה שרק מעבירה ביקורת מבלי להציע חלופות טובות יותר. כולנו מודעים לבעייתיות שבמערכת אבל אין פתרונות קסם.
מודה שלא קראתי את כל הכתבה, אך נראה לי שהיא על איך אפשר לתקן את החינוך בארץ.
זה לא מעניין במיוחד אנשי חופש.
בבית הספר של הילדים שלי אני אדאג שיהיו תנאים מתאימים. יותר נכון: השוק ידאג לכך, ואני אקבע איפה לשים את ילדיי וכספי.
חייבים להשתחרר מהמנטליות הקומוניסטית – יש להדגיש זאת בכל כתבה, לדעתי.