שוק חופשי עובד הכי טוב, האדם רציונלי, וצריך עוד הרבה תחרות בישראל. ראיון עם פרופ' אומן
על פרופ' ישראל אומן לא צריך להכביר מילים. מתמטיקאי ישראלי, זוכה פרס נובל, שהעלה לכותרות בארץ ובעולם את תורת המשחקים בכלכלה. אומן, שלא מתבייש להביע את דעותיו בקול – גם אם אינן תואמות את הלך הרוח של האקדמיה והתקשורת – ידוע בעמדותיו הימניות בנושאים פוליטיים וחברתיים.
פגשתי את הפרופ' במשרדו באוניברסיטה העברית, לשיחה קצרה על שוק חופשי, אקדמיה ורציונליות, מתובלת בתלמוד והרבה הומור. הראיון עם אומן הוא חוויה מרתקת. לא אוכל להעביר במילים את השתיקה הארוכה והמרשימה (4 דקות…) לפני שענה לשאלה הראשונה, ואת בת הצחוק שלוותה את כל הראיון.
האם יש בסיס תיאורטי לטענה שהחירות והשוק החופשי עדיפים לכלכלה על פני תכנון מרכזי?
בוודאי שכן. כל העניין התפתח מהתיאוריה של אדם סמית' על "היד הנעלמה" שמנהלת את השוק. זו אמירה נכונה מאוד, אבל לא קל להגדיר את זה במילים פשוטות. אני חושב שהדרך הטובה ביותר היא להסביר זאת באמצעות גמרא במסכת בבא-בתרא מהתלמוד הבבלי:
על הפסוק בתורה שמצווה את האדם: "לא יהיה לך בביתך אבן ואבן גדולה או קטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה או קטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך…", אומרת הגמרא כך:
"מלמד שמעמידין גרדומים למידות ואין מעמידין הגרדומים לשערים". גרדומים זה פקחים, והגמרא אומרת שהם אחראים על מידות השקילה ולא על שערי המחירים. כלומר, הפקחים צריכים להסתובב בשוק ולהשגיח שהמוכרים לא מרמים את הלקוחות בשקילת המוצרים, אבל אסור להם לקבוע את המחירים.
הרשב"ם בפירושו לגמרא הזו, מסביר למה בעצם לא להציב פיקוח על המחירים – כמו בכלכלה סוציאליסטית – שימנע מאנשים למכור ביוקר:
סברא הוא, שאינו צריך [זה הגיון פשוט, אין בכך צורך], שאם זה רוצה למכור ביוקר [מוכר א'], אותו הצריך למעות ייתן בזול [מוכר ב' שגם זקוק לכסף ימכור בזול], וילך הנותן אצלו [הקונה ילך אל המוכר השני] וימכור זה בזול על כרחו של הראשון.
אז זה הרשב"ם. למעשה, זו לא תובנה טריוויאלית שפשוט להבחין בה. צריך לחשוב על זה היטב כדי להגיע למסקנה שהשוק עושה בעצם רגולציה לעצמו. ואכן, הרמב"ם באמת פוסק ההיפך; הוא לא הבחין בזה.
כך אומר הרמב"ם בפרק ח' מהלכות גניבה:
חייבים בית-דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שיהיו מחזרים על החנויות ומצדיקים את המאזנים ואת המידות, ופוסקים את השערים. וכל מי שנמצא עימו משקל חסר או מידה חסרה או מאזנים מקולקלים, יש להם רשות להכותו כפי כוחו, ולקנסו כפי שיראה בי"ד לחזק הדבר. וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר, מכין אותו וכופים אותו ומוכר בשער השוק.
[צוחק] … קומוניסטים… הרמב"ם קומוניסט…; הרמב"ם היה בחור חכם, אין מה להגיד, אבל הוא לא ראה את זה. אז אין פלא ששתקתי קצת כששאלת את השאלה.
הרשב"ם (נפטר במאה ה-12) נולד מעט לפני הרמב"ם, ושש מאות שנה לפני אדם סמית', והוא הבין את הנקודה הזו. יכול להיות שהוא היה הראשון בין ההוגים שהתעניינו בדבר הזה והבינו אותו. תומס אקווינס לעומת זאת, מספר שנים אחר כך, מצטט את הרמב"ם ומדבר על "מחיר צודק" – אפילו שאין באמת דבר כזה. אם כן, העובדה שהרמב"ם עצמו – שהיה חכם מאוד – לא הבין את העניין הזה חשובה מאוד.
אז הביסוס התיאורטי הוא כמו שהרשב"ם אומר: השוק מוצא את המחירים בעצמו. אנשים קובעים את המחיר לפי היצע וביקוש בלי עזרה חיצונית; אף אדם לא יכול להכתיב להם מה יהיה הביקוש שלהם, וההיצע הוא פונקציה של הביקוש. ברגע שיש ביקוש גובר לאיזה מוצר, אז מתחילים לייצר אותו יותר. אם אוהבים חיטה יותר משעורה אז החקלאים יגדלו יותר חיטה, והכל כמובן מושפע מעלויות הייצור. העסק הוא הוא יותר מדי מסובך, הרבה יותר מדי מסובך לכל מערכת תכנונית מכדי שתוכל להתגבר עליו. השוק בעצמו עושה זאת טוב. למעשה, אחד המאמרים הראשונים שלי, לפני בערך 50 שנה, תרם משהו להבנה של העסק הזה.
מה שצריך כאן, אגב, הוא שיהיו הרבה צרכנים ויצרנים שיתחרו ביניהם; כלכלה גדולה. מוכרחים שתהיה תחרות אמיתית כדי שהעסק יעבוד. בלי תחרות, הלוגיקה של הרשב"ם לא עובדת. אם כל החנוונים בשוק הם בשליטה של אדם אחד אז זה לא יעבוד – צריך יותר מאחד ויותר משתיים. אדם סמית' הבין את זה, ואחריו באו עוד רבים.
אם היה אפשר לעשות את זה יותר טוב מאשר בתחרות, אז היתה נוצרת קבוצה אחרת באוכלוסיה שכבר היתה מוצאת את הדרך. אבל אין בנמצא קבוצה כזו… וזה לא רק עניין של ניסיון אמפירי, יש לכך כאמור בהחלט גם ביסוס תיאורטי.
האם בבסיס התחרות הזו לא עומדת אנוכיותו של האדם – משהו שלא כל-כך אוהבים לשמוע בארץ?
אין ספק שהקפיטליזם מבוסס על אנוכיות. אין שום ספק בזה. זה נכון. מי שרוצה לנסות לעצב מערכת שלא מבוססת על זה בבקשה… אבל הבעיה היא שאנשים אנוכיים, סך הכול הם שואפים להיטיב עם עצמם. אני לא בעד זה – זה דבר שהוא באמת לא איזה אידאל גדול לשאוף אליו. אבל מה אפשר לעשות שאנשים שואפים לטובת עצמם? אנחנו צריכים להבין את זה ולבנות מוסדות, מערכות, שלוקחות את זה בחשבון ומתמודדות עם זה, ובונות את הכי טוב שאפשר על בסיס ההנחה הזאת. ראינו מה שקורה במערכות סוציאליסטיות: גם אצלן אנשים עדיין אנוכיים, אבל מה שמשתנה הוא שזה שמתכנן את הכלכלה עבור כולם בונה לעצמו דאצ'ה (בית נופש לקיץ), והאזרח הקטן שלא מתכנן את הכלכלה צריך במשך עשרות שנים לגור עם כמה משפחות בדירה של שלושה חדרים… אנשים הם אנוכיים, בין אם זה יהיה לפי מערכת זו או לפי מערכת אחרת.
הכי טוב שאפשר לעשות זה ליצור "מגרש משחקים שטוח" שכולם יכולים לשחק בו בשווה, במקום שמישהו יתכנן כאילו לטובת כולם בלא הצלחה, כשלמעשה הוא מתכנן בסוף לטובת עצמו; ויש המונים כאלה. תראה, הייתי בוויטנאם ב-2006. לוויטנאם יש עדיין דגל אדום עם כוכב – מדינה קומוניסטית שבהחלט נשלטת באופן מרכזי ודיקטטורי. אבל בשלטון שם הבינו, באמצע שנות השמונים, שהאוכלוסיה פשוט גוועת מרעב. אז ביום אחד – נראה לי שזה היה הראשון לאוגוסט 1986 – הם עברו לכלכלת שוק. עכשיו זו מדינה פורחת וכולם מבסוטים. טוב, אני לא יודע אם כולם מבסוטים… אבל זו מדינה פורחת.
זה בהחלט עומד בלב הביסוס התיאורטי: העובדה שאנשים אנוכיים. האנוכיות היא מה שמניע את הגלגלים, מפני שאם אתה אומר לבן אדם "אתה צריך לעבוד בעבודה כזו וכזו" – או לפי הססמה הסוציאליסטית: מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד כפי צרכיו – אז הוא אומר: אני מצפצף, יש לי יכולת ואני יכול לעבוד, אבל אם לוקחים ממני לפי הצרכים של מישהו אחר אז אני לא אעבוד. מה תעשה לי? תשים אותי בכלא כי אני עובד מעט?
אז מה שדרוש כאן הוא תמריץ, בדיוק את האנוכיות הזאת שתניע את הגלגלים; כמה שאתה עובד יותר אתה צריך לקבל יותר. אם לוקחים ממך את העבודה שלך או את היכולת שלך ונותנים אותן למישהו אחר, למה לך לעבוד? אז יכול להיות שהאם תרזה כן תעבוד, אבל גם בזה אני מסופק… גם היא רוצה משהו לעשות. אם תאמר למישהו לעבוד באיזה קולחוז או קיבוץ – אז יכול להיות שהוא אידיאליסט, מהדור הראשון של החלוצים, אבל הדור השני כבר לא כזה. הקיבוץ זה הרי נושא שקרס. אנשים פשוט רוצים להתקדם, להיטיב עם עצמם, עם משפחותיהם, והמערך הסוציאליסטי שבו אומרים לכל אחד איפה לעבוד וכמה להרוויח לא ממריץ אנשים לעבוד. התמריץ חסר.
אז בני אדם הם אנוכיים, וזה ביסוס תיאורטי חשוב מאוד.
האם אתה קורא הגות כלכלית-פילוסופית-מדינית? איזה הוגה או כלכלן השפיע עליך במיוחד?
קנת ארו וז'ראר דה-ברה השפיעו עליי במיוחד. ארו הוא אחד הכלכלנים הענקים של המאה ה-20, והוא עדיין איתנו: בן 92 בערך, לגמרי צלול. אני מדבר איתו מדי פעם. הוא אחד הראשונים שקיבל פרס נובל בכלכלה, בעיקר על שני דברים: אחד זה הביסוס התיאורטי לכלכלת שוק שאנחנו עוסקים בו כעת, והשני זה המשפט המפורסם שלו על בחירות. נגיד זאת בצורה פשוטה: אין שיטה לערוך בחירות, נניח בחירות לכנסת, שהיא נקייה מבעיות פנימיות; בכל מערכת בחירות יהיו אבסורדים. זה המשפט שלו, ובניגוד לזירה הכלכלית של השוק החופשי, בזירה הפוליטית של בחירה חברתית אין דרך מושלמת לעשות בחירות.
אני נזכר שבמחלקה למתמטיקה של האוניברסיטה היו צריכים לבחור מועמד לאיזושהי משרה. היה דיון של שעתיים, ובסופו של דבר הגיע הזמן לערוך הצבעה. הדיקן ביקש ממני שאחליט איך בוחרים את המועמד, ואני אמרתי לי שאני אמנם מומחה לתורת המשחקים, אך לא בגזרה הזאת. הפניתי אותו למומחה אחר, פרופ' בצלאל פלג, שזה בדיוק התחום שלו. ואכן, פלג הציע דרך מסוימת ובחרו מועמד. חשוב לדעת שיש הרבה דרכים לבחור מועמד, נניח ראש ממשלה: אפשר לבחור במי שקיבל את מרב הקולות, אבל זה לא אידאלי. הרי יכול להיות שהרוב בעצם מתנגד לו, אם הוא קיבל, למשל, רק 40%. יש דרך אחרת לעשות שני סבבים, אבל גם היא איננה אידאלית.
בכל אופן, למחרת מגיע אליי יו"ר המחלקה למתמטיקה, חבר שלי, ואומר לי: ישראל, אתה ותורת המשחקים שלך זה על הפנים. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה שרוב המחלקה לא רק שמתנגדת למועמד שנבחר, אלא שיש מועמד אחר שרוב המחלקה מעדיפה על פניו. שאלתי אותו על מי הוא מדבר, והוא נקט בשם. השבתי לו שזה בסדר גמור, רק שיש מועמד אחר, שלישי, שרוב המחלקה היתה מעדיפה אותו על זה שנקטת בשמו כרגע, ובנוגע לאותו שלישי רוב המחלקה היתה מעדיפה על פניו את המועמד שנבחר כבר בפועל. ולא רק זה, יש גם משפט מתמטי – זה של ארו – שמראה כי תמיד יכול להיווצר מצב כזה ואין מה לעשות. ואז מה המתמטיקאי הגדול הזה אומר לי, אתה והמשפטים שלך… אז מלבד ביסוס תיאורטי לשוק החופשי, זה אחד משני הדברים העיקריים שארו הוכיח. כמובן, הוא עשה גם דברים גדולים אחרים.
הכלכלן השני שהשפיע עליי, ז'ראר דה-ברה, היה גם הוא זוכה נובל; הייתי מיודד מאוד גם איתו עד שנפטר לפני מספר שנים. ארו, אגב, הוא יהודי ודה-ברה לא. חוץ משני אלו, אדם אחר שהשפיע עליי זה הכהן הגדול של תורת המשחקים, לויד שפלי, שקיבל פרס נובל לפני שנה עבור עבודות שלו בתורת המשחקים – בפרט במה שנוגע לייצוב שווקים. זה אמנם נשמע פרדוקס אחרי כל מה שאמרנו, אבל לא מדובר בשווקים של מסחר אלא של תחומים אחרים כמו שידוכים, רפואה וכד'.
מדוע לדעתך האווירה בארץ כל כך אנטי-קפיטליסטית, בעוד שבמקומות אחרים הדיון הוא ענייני יחסית?
אני לא יודע אם המצב עד כדי כך גרוע. המציאות היא שהאוניברסיטאות בארץ נותנות את הטון בכל הנושאים החברתיים, ובכללם כלכלה. אנשים מתחנכים באוניברסיטאות, ואכן יש בהן רוח שמאלית כבר הרבה שנים – אך לא בבתי הספר לכלכלה. האוניברסיטה העברית, הראשונה בארץ, נוסדה על-ידי מאגנס, שהיה שמאלי באופן מובהק. הוא היה חבר בברית שלום, שזה ה'שלום עכשיו' של שנות ה-20 והשלושים – והם נותנים את הטון. בן-גוריון צפצף על זה, ואמר שילמדו הם מה שילמדו, ואנחנו נעשה מה שנעשה. אבל הוא טעה, מפני שהסטודנטים שלהם מושפעים מהם, וזו התורה שהם לומדים ומכירים. אלה הקטנים גדולים יהיו. בהרצאות שלי, אני תמיד לצריך לזכור שהסטודנט האנונימי שיושב מולי ייכנס בבוא היום למערך של אלה שמובילים את המדינה. בן-גוריון לא הבין את זה.
בכל אופן, היום אמנם שולטים בכיפה אלה שהתחנכו על-ידי תלמידיו של מאגנס – בהיסטוריה, במדע המדינה, בסוציולוגיה, ובמדיניות ציבורית – אבל לא בכלכלה. הסוגיות של פוליטיקה, ארץ ישראל, הערבים וכד' נמצאות בידיים של השמאל, אך נותני הטון בכלכלה מודעים היטב ליתרונות השוק החופשי ולצורך להמריץ בני אדם לעבוד. אני לא אחד מהם אגב, אני שייך למתמטיקה… הגישה הכללית היא של כלכלת שוק, באקדמיה וגם במידה גדולה במשרדי הממשלה ובתקשורת הכלכלית. זה אמנם נכון שיש לך אנשים שצועקים "צדק חברתי", שזה שם רודף לסוציאליזם, אבל הם לא באים ממחלקות הכלכלה באוניברסיטאות, ובסופו של דבר הם גם לא כל כך משפיעים, לדעתי. למרות הדיבורים על כך, הכלכלה בארץ היא די בריאה בשורה התחתונה. זה לא אומר שלא צריך לקחת בחשבון כשלי שוק ושלא צריך לדאוג לחלשים, אבל כלכלת השוק היא הנחת הבסיס.
אמנם, יש בארץ בעיה. אני מודה. אבל היא לא נגרמת על-ידי תיאוריה סוציאליסטית או צעקות של צדק חברתי. הבעיה היא שהארץ פשוט קטנה, כמה מיליונים בלבד; יש מספר קטן יחסית של בנקים, חברות מזון וכד'. אמרנו קודם שתנאי הכרחי לתחרות הוא שיהיו הרבה שחקנים, וזה לא לגמרי קיים בארץ. אכן, התחרות בארץ הייתה יכולה להשתפר מאוד. אולי זו התשובה לשאלה שלך – ארצות-הברית היא גדולה, והשוק שלה הוא גדול עם הרבה שחקנים בכל התחומים. ואם יש שם רק שלושה יצרני מכוניות, אז הם לא מתביישים ומייבאים מכוניות. כוחות השוק פועלים בארצות-הברית יותר טוב, מפני שיותר קל ליצור שם תחרות.
אולי בארץ הסיבה למיעוט השחקנים היא לאו דווקא בגלל שהשוק קטן מדי – יש מספיק מקום לכולם – אלא בגלל שחוסמים ומקשים על הכניסה שלהם.
זה גם יכול להיות נכון. אני זוכר שהלכתי לקונצרט ב-י.מ.ק.א, ופגשתי שם מישהו. הוא אמר לי פרופ' אומן, אני המנהל של המחלקה להגבלים עסקיים בארץ, והנה הקולגה שלי משבדיה; אז אמרתי לו שלום, ערב טוב, למה אתה לא עושה את העבודה שלך…? כמובן שלא התכוונתי לגמרי ברצינות, אבל הוא מצדו נורא התבאס. אחר כך חשבתי לעצמי למה אמרתי את זה… בכל אופן, הוא שאל אותי למה אני חושב שהוא לא עושה את העבודה, ואני עניתי לו שיש כאן בארץ יותר מדי הגבלים עסקיים. אתה צריך לשבור אותם, לא לשמור עליהם. הנושא הזה חשוב מאוד, וזה בכיוון שאתה אומר.
אם רוצים אלה שצועקים "צדק חברתי צדק חברתי" ברווחה אמיתית, הם היו צריכים לדאוג לכך שישברו את ההגבלים העסקיים. אני אומר שרגולציה חשובה לשני דברים: האחד הוא יושר. פשוט יושר. כמו שראינו למעלה – "מעמידין את הגרדומים על המידות", שזו רגולציה ליושר. והשני הוא תחרות. צריך בצורה פעילה להעמיד גרדומים לתחרות, שתהיה תחרות כמו בארה"ב. חוץ מאלו לא צריך שום רגולציה אחרת – לא צריך להגיד למישהו איזה שער ריבית לתת, או איזה משכורות לתת למנהלים, או במה להשקיע.
לסיום, יש בעשרות השנים האחרונות הרבה מחקרים על כך שהאדם הוא שחקן לא רציונלי. כלומר, שהוא מקבל החלטות באופן לא מיטבי. אני יודע שעמדתך נמצאת בקוטב השני…
זה נכון שיש הרבה עדויות לכך שבסיטואציות מסוימות אנשים מתנהגים בצורה לא רציונלית, במובן הכלכלי של להיטיב עם עצמך. ב-2002 קיבלו שני אנשים פרס נובל בכלכלה, אחד היה דני כהנמן מפרינסטון, ואחד היה ורנון סמית' מאוניברסיטת אריזונה. על מה הם קיבלו? כהנמן הוכיח שבני אדם מתנהגים בצורה לא רציונלית, וסמית' הוכיח שבני אדם מתנהגים בצורה רציונלית לפי חוקי הכלכלה… איך שני אנשים קיבלו פרס נובל על שהוכיחו דברים הפוכים? ובכן, הם לא קיבלו פרס נובל על המסקנות אלא על המתודולוגיה. במקום להתבונן על מה שקורה בעולם, הם ערכו ניסויים. כהנמן שאל אנשים מה היית עושה במצב כזה וכזה, וסמית' לקח אנשים ונתן להם כסף, כדי ליצור מעין שוק מלאכותי. המתודה היתה ניסויית, ניסויי מעבדה בכלכלה. על זה הם קיבלו פרס, למרות המסקנות הסותרות.
בסדר, אז אפשר להבין את הוועדה. אבל מה לגבי המסקנות? כהנמן, יחד עם טברסקי שנפטר בשנות ה-90, כתבו עוד בשנות ה-70 שאנשים מסתמכים בהחלטותיהם על יוריסטקות – על כללי אצבע. הם לא מחשבים בכל מקרה ומקרה מה הכי טוב להם, אלא משתמשים ביוריסטיקות. כללי האצבע הללו בדרך כלל – כך הם כתבו בעצמם – פועלים טוב. אמנם, לפעמים הם מובילים לשגיאות סיסטמתיות. על כך צריך לשאול: מתי הם מובילים לשגיאות ומתי לא? והתשובה היא שהשגיאות נעשות במצבים לא שכיחים, כשאדם נקלע למצב שהוא לא רגיל לו. במצב חריג כזה, כלל האצבע אכן לא עובד טוב. הוא בנוי לעבוד רק במצבים הרגילים.
מאיפה באים כללי האצבע הללו? יכול להיות שמהאבולוציה, מהגנטיקה, אבל יותר סביר שהם מתפתחים בתהליך למידה. האדם פוגש במצבים השכיחים, ואז הוא מפתח בהתאם כלל אצבע, או לומד אותו ממישהו אחר. כך, האדם מפעיל כללי אצבע שטובים לו בהתבסס על המקרים השכיחים. לעומת זאת, המקרים הלא שכיחים הם לא שכיחים, אז מה אכפת לך…
ניקח למשל את היוריסטיקה שהוכיחו כהנמן וטברסקי, בלי להיכנס יותר מדי לפרטי ההוכחה, לפיה אדם אוהב יותר את מה שכבר ברשותו, תחת ידיו, מאשר את מה שעדיין אין לו והוא צריך לרכוש. היוריסטיקה הזו היא לכאורה לא רציונלית, שכן מה שברשותך הוא לרוב פחות טוב מהדבר שאתה עתיד לרכוש תחתיו. ובכל זאת, בניגוד למסקנה של כהנמן-טברסקי, אפשר להסביר מדוע זה כן רציונלי: על אף שלפעמים חפץ אחר טוב יותר, אדם רגיל למה שיש לו זה מכבר ומכיר אותו, וזה יתרון; אם יש לך מכונית ששייכת לך כבר הרבה שנים, אתה מודע היטב ליתרונותיה וחסרונותיה. כאשר בבת אחת תקנה מכונית ממישהו אחר, אתה תסבול מחוסר ידיעה וודאות. זו יוריסטיקה רציונלית שפועלת טוב במקרים השכיחים. זה שאנשים לא תמיד מחשבים את צעדיהם זה נכון; לעתים רחוקות הם מחשבים. אבל הם כן מוצאים סימנים לדברים שטובים להם.
המקרים הלא שכיחים משדרגים את היוריסטיקה?
אני לא טוען את זה. לב העניין הוא שאם זה לא שכיח אז מה אכפת לך? שוב, אין שום מחלוקת על זה שהיוריסטיקות פועלות טוב בדרך כלל, ורק לפעמים יש סטיות סיסטמתיות מהרציונליות בגללן. כהנמן פרסם לא מזמן ספר, 'לחשוב מהר לחשוב לאט', רב מכר. מה הוא טוען בספר? שאם אתה חושב לאט אתה מגיע למסקנה הנכונה, ואם אתה חושב מהר אז אתה מפעיל יוריסטיקה ללא ניתוח – שעלולה להוביל לתוצאה לא רצויה. מלבד העניין שמדובר במקרים חריגים בלבד, לפעמים חלק מהניסויים או הסקרים הללו הם מלאכותיים בהחלט, ולא בטוח שניתן להסתמך עליהם.
בסיכומו של דבר, אין למעשה ויכוח. כהנמן פשוט שם את הדגש ומחפש את הבלתי שכיח, אבל המשחק של היוריסטיקות הוא רציונלי וכולם מסכימים על כך.
ראיון מעניין ביותר ומאיר עיניים, אם כי בנושא "הרמב"ם קומניסט" עדיין בהלכות יובל, שאותן הוא ניסח, זכור לי, שהאדמה חוזרת לבעלה המקורי, ואותה הוא מעבד על פי רצונו, זה לא נשמע לי כמו קומוניזם… אלא הרבה יותר לכיוון אחר, שבו לממשל אין מונופל על הקרן ("האדמה") במקרה זה, כך שייתכן שמשתקפת עמדה (הלכתית) מורכבת בדעת הרמב"ם.