אבות הציונות: זלמן לבונטין על כלכלה והתיישבות

זלמן דוד לבונטין (1940-1865) היה חסיד ובנקאי זעיר במזרח אירופה, שהפך למנהיג ציוני והוביל קבוצת חלוצים לייסד את ראשון לציון. לאחר מכן חזר לאירופה, שימש כיועץ להרצל, הקים בנק שהפך לימים לבנק לאומי, וניהל את הבנק הציוני. ב-1903 שב לבונטין לראשון לציון, והמשיך את פועלו הציוני עד מותו.

המאמר להלן, "ההתיישבות בארץ ישראל: אמצעיה ושיטותיה", לקוח מחוברת שנתפרסמה בשנת 1925, הודפס כפרק כ"ו בחלק ג' של  ספרו של לבונטין לארץ אבותינו, ומופיע כנספח א' בחיבורו של דן גלעדי, חזרה ל"ארץ אבותינו", בהוצאת המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי. במאמר דן לבונטין בהשלכות הקשות של ההתיישבות הסוציאליסטית, שבאה במקום שיטה של יוזמה חופשית.

א. ההתיישבות בארץ ישראל: אמצעיה ושיטותיה

ההתיישבות בארצנו – הרבה שאלות כרוכות בה, ועל כולן מדברים אצלנו בקונגרסים ובאספות ארצות הגולה ובארצנו, בעתונים ובספרים. אולם על שאלה אחת אין מדברים כלל, והיא: מה הם הכספים, שבהם עושים ישוב ובונים ארץ – באמצעים קפיטליסטיים או פילנטרופיים. מתווכחים אצלנו הרבה על הרחבת הסוכנות או צמצומה, מדברים בעד ונגד, וכל הוויכוחים מסובבים על ציר אחד, – כמה כספים ינדבו חברי הסוכנות הנרחבת, או יביאו בדרך נדבה מהקהל הרחב, אבל אינם נוגעים כלל בשאלה עצמה, אם אפשר לבנות את הבית הלאומי בנדבות, או אולי נחוצים לזה אמצעים קפיטליסטיים. לפי דעתי חשובה היא מאוד השאלה – מה הם האמצעים שבהם אפשר להביא ישוב יהודי רחב לארצנו, – ורוצה אנכי להביע דעתי בעניין זה, אולי יבואו גם אחרים, ידונו על שאלה זו, ועל-ידי כך יתבררו ויתלבנו הדברים.

בנוהג שבעולם, כשמדינה אחת רוצה לנצל את האמצעים הכלכליים של מדינה אחרת או להרחיב השפעתה המדינית – היא מייסדת בנקים עם קרנות גדולות, חברות להרחבת רשת מסילות הברזל, בניין חופים, חרושת המעשה וכדומה. ובפרט כשבאים ליישב ארץ בלתי-נושבת או ארץ שמצבה הכלכלי נמוך – כפי שיודעים אנחנו מדברי ימי המאות האחרונות – מנהלים התיישבות קפיטליסטית: מייסדים חברה להתיישבות, היא חוקרת את הארץ, את יבולה ואת עושרהשאפשר לנצל ועל-פי תוצאות החקירה היא מכוונת עבודתה. החברה מתייסדת עם קרן גדולה על בסיס מסחרי – אבל את הרווחים מגבילים, מפני שבכל התיישבות רחבה בארץ לא-נושבת, יש בה ענין מדיני. אילו נוסדה חברה כזו להרחבת היישוב בארצנו, הנה על-פי החקירות המוקדמות שישנן אצלנו, היה אפשר, למשל, לייבש את החולה מצפונה של מי מרום וביצות אחרות, כדי לסדר שמה נטיעות צמר גפן, קנה סוכר, קציר הפפירוס לתעשיית הנייר, טבק וכיוצא בזה. כל אלו הלא הם חומרים הדורשים עיבוד, והתוצאות היו בוודאי ייסוד בתי-חרושת לסוכר, נייר לסיגריות וכדומה. חברה עשירה היתה יכולה לנצל את מי ים-המלח, חמי טבריה, לעסוק בשתילת יערות, הספקת חשמל, לבנות טרמויים, בתי-מלון לישיבת הקיץ (על הכרמל ואצל צפת), ולישיבת החורף (בטבריה ויריחו). לסדר מכירת תפוחי-זהב על יסודות חזקים, להרחיב את המסחר, לסדר בנקים איפותיקאים [בנקים למשכנתאות], קואופרטיביים וכדומה.

לפי טבע הדברים הנה לא כל המפעלים היו מצליחים; עסקים אחדים בוודאי שהיו מביאים הפסד או מתמוטטים. אבל חברה עשירה שבסיס לכל מעשיה היא מטרה מדינית, לא הייתה נרתעת מפני ההפסדים, והייתה מנהלת שאר עסקיה, שהיו נותנים רווחים כנהוג (החברה בריטיש סאוט-אפריקה), (שרטרד) קומפני, למשל, – כפי שנראה מחשבונה של שנת 1923, – השקיעה בעסקיה 6,397,000 לירות ולא נתנה דוווינדה במשך 34 שנה.

ובמקומות שיש מוסדות כספיים חזקים, קרדיטים מסחריים רחבים וקרדיט איפותיקאי, שם יש גם כר נרחב לאנשים פרטיים עם אמצעים מצומצמים. כל העבודות הנזכרות היו דורשות הרבה ידיים ולא הייתה אז לא שאלת חוסר עבודה ולא שאלת העליה; העליה היתה מתגברת והישוב היה מתרחב. צריך עוד להוסיף כי יש רוב כמותי, ויש רוב איכותי; על-ידי עבודת החברה הזאת היה הרוב האיכותי ניכר בארץ בשיעור גדול, והוא היה משפיע על התנועה הערבית וגם על הפוליטיקה האנגלית; על התנועה הערבית, מפני שזו דרך הערבים לכבד את העשירים, ושנית, – חברה כזו יכלה לקנות את לבב העומדים בראש התנועה הזו, על-ידי שיתופם בעבודה וכדומה. והאנגלים, – הלא ידוע הדבר כי גם הם מכבדים את העשירים, ובפרט אותם מהם הבונים ועוסקים ביישובה של הארץ, שהם משגיחים או שומרים עליה.

ב.

יסוד חברה בעלת אמצעים חזקים ליישוב איזו ארץ, כאמור, איננו חיזיון חדש אלא דברים שכבר קרו ויאתיו במדינות שונות, ויחד עם יסוד חברה זו, היה אפשר לסדר אגודה שתתעסק בייסוד בתי-ספר, אוניברסיטה, הרחבת הספרות, ושאר מוסדות שישמרו על היסוד הלאומי אשר בתחיית ארצנו. אבל אין מזל לישראל! ההסתדרות הציונית מצאה לנחוץ לסדר כל עבודת בניין הארץ על נדבות.

רעיון שיבת ציון שנתעורר לפני אילו מאות שנה נוסד על נדבות הידועות בשם "חלוקה". ובימינו לפני ארבעים שנה, קיבצו החובבים [חובבי ציון] גם כן נדבות בשם "תמיכה ליישוב הארץ", ותאחז בדרך זו גם ההסתדרות הציונית ותייסד קרן הכנה, קרן גאולה, קרן היסוד, וכל זה על בסיס הקבצנות.

קיבוץ אמצעים קפיטליסטיים, כידוע, אינו דורש הוצאות מיוחדות, גדולות. עשרה חמישה-עשר איש בעלי-הון מתאספים ומייסדים חברה באמצעיהם הם ובכספי המוסדות הכספיים הקרובים להם. אבל קיבוץ נדבות דורש הוצאות רבות, הכרזות צעקניות ופנים שוחקות למפלגות שונות, וכך נכנסה ההסתדרות בכל התנאים שנתונה בהם החלוקה. היא שולחת "שדרים" לכל המדינות לשם קיבוץ נדבות ומוציאה חלק ניכר מהם להוצאות; "שדרי" החלוקה נוהגים לבזות, או לכל הפחות, לבטל ערך מעשי הישוב החדש, – לא מפני הכרתם שאינו מביא תועלת, אלא מפני שהעסק דורש כך, – התחרות. גם שלוחי ההסתדרות, כידוע, מבטלים את ערך האיניציטיבה [היוזמה] הפרטית, ואת המושבות הקיימות שנתייסדו טרם שבאה ההסתדרות. מנהלי מוסדות החסד בירושלים, מראים לכל איש שיש המטבע בכיסו, ומהללים את מוסדותיהם. וכך משפילים עצמם גם פקידי ההסתדרות לנסוע עם כל עסקן ידוע הבא אל הארץ, להראות לו את הקבוצות והחוות. מוסדות החלוקה חיים לא על כסף הנכנס להם, או על תקציב ברור, אלא על-סמך הנדבות, שתבואנה להם בעתיד, ומזכים גם את המלווים או את המוכרים בריבית קצוצה, או ברווחים גבוהים;וגם ההסתדרות שלנו, כידוע, נמצאת תמיד במצב כזה. עסקני החלוקה יראים מפני ביקורת של אנשים שפלים לבל יזיקו "לקיבוץ נדבות" וסותמים את הפיות "בלא יחרץ" וגם ההסתדרות עושה כזאת באופנים שונים, בהארת פנים או בהגדלת התמיכה למפלגה זו או אחרת.

ג.

ואילו הייתה היכולת לבנות בדרך זו את ביתנו הלאומי, אפשר היה אולי להסכים לזה. אז היינו אומרים כי כל הדרכים כשרים לעם מוכה ומעונה כעמנו, המחפש דרך החיים;היה אז אולי מקום לאמרות המרחפות באוויר-עולמנו; "לא הכסף יענה היישוב, אלא העם", "מהעם ובשביל העם", וכדומה, אמרות שאין בהן רוח-חיים. אבל המצב הוא אחר והתוצאות אחרות לגמרי;כולנו יודעים כי היו אנשים אחדים שרצו לקבל קונצסיה [היתר] לניצול ים-המלח ולא השיגו חפצם מפני חוסר כסף, אחדים השתדלו בדבר רשיון לניצול חמי טבריה וגם כן בלא תוצאות מפני חוסר כסף. היו עסקנים שחפצו לייסד חברה לאחריות, חברה לנטיעות יערות וכו', ולא השיגו מטרתם גם כן מטעם זה. יש אפשרות לייסד מלונים ולמשוך תיירים לעונת הקיץ ולעונת החורף, ודבר זה היה יכול לתת לחם לאלפים ורבבות מעמנו – ואין כסף.

חדל הבניין בשנה שעברה, מפני שאי-אפשר להשיג הלוואה אפותיקאית, מאין אפשרות למכור את האובליגציות של הבנק האפותיקאי, ומשום שלא בנו בתים לא היו קופצים על הקרקעות, אשר בידי האגודות שנוסדו לשם קניין ומכירת קרקעות. המורים והפקידים אינם מקבלים משכורתם בזמנם. החוות, המושבות והקבוצות אינן מקבלות מה שנחוץ להן ומה שמקבלים הרי זה בא באיחור זמן. וגם המוסדות היותר חשובים של הפועלים כגון "המשביר", "המשרד לעבודות ציבוריות", שהיו יכולים להביא ברכה מרובה במצב הכלכלי של ארצנו, כשם שמביאים מוסדות כאלו בארצות אחרות – גם המוסדות האלו קונים בשטרות, במחירים גבוהים ומוכרים בהקפה למוסדות הפועלים ביוקר גדול, וכל מעשיהם תוהו ובוהו ובלי חשבון. חוסר עבודה גורר אחריו התמרמרות בין הפועלים, ומתפשט הרעיון לשנות סדרי החיים בעולמנו הקטן – מלחמה נגד הקפיטל, שאיננו כלל אצלנו, מלחמה בעיר ובכפר נגד הבורגנים המתאבקים בעצמם עם חיים קשים וחלק גדול מהם לוחם בעצמו מלחמה כבדה להשיג פרוסת לחם; הצדק של "חלוקת עבודה" ומנהג "התור" מגדיל את מספר הרעבים, וההסתדרות שלנו יושבת ונושאת עיניה אל הדואר והתילגרף ומחכה מהם ללחם חוקה.

התיישבות כזו לא יכבדו הערבים ולא ירכשו לה כבוד גם האנגלים, שחיכו מעם היהודים עבודות רחבות וגדולות. וזאת היא הסיבה ליחס שכנינו אלינו, ולמצבנו המדיני ההולך ומשתנה מיום ליום לרעתנו מצד האנגלים. וזהו סוד גלוי: חשוב חשבו האנגלים, כי כל היהודים העשירים, או לכל הפחות חלק מהם ישתתפו בכספם בבניין ארצנו, על-פי אותה הסיסמה הנהוגה בעולם הגדול. אבל מכיוון שראו כי היהודים מאספים נדבות ליישב בהם אנשים בלא אמצעים, והישוב הוא עניין של מפלגה אחת המחזקת את האלימנט השמאלי, – החלו לזלזל גם בהתחייבויותיהם שקבלו עליהם על-פי המנדט.

כך הוא מצב ההווה. ולעתיד? העתיד הוא ברור ושקוף למי שאינו רוצה לרמות את עצמו. סוף סוף ימעטו גם הכספים שההסתדרות מאספת כעת, אפילו אם לא יפסק המקור הקבצני הזה לגמרי. החלוצים שלנו יצליחו אולי לתקן קהילה קטנה על אדני הסוציאליות או הקומוניזם. קשה אמנם מאד להנהיג תיקון כזה בארצות אחרות, במקום שיש כח אחר המתנגד לכך, הלא הוא כח הקפיטל, אבל בארצנו הענייה, שכח הקפיטל המתנגד אין בה, יוכל להיות כי הדבר יצליח, ויוכל להיות כי הקהילה הקטנה הזאת תחיה בתנאים טובים. אבל תקוותנו מה תהא עליה? מה תהיה תקוות עמנו המורדף והנענה זה אלפיים שנה, המחכה להתיישבות רחבה בארצנו, – התיישבות הדורשת אמצעים כספיים גדולים? מה תהיה תקוותנו זאת, אם גם נאחר את השעה ההסטורית, אם בינתיים תכבה קרן השמש שזרחה על הרי ציון?

יתנו נא תשובה על שאלה זו היודעים פתרון לה.

ד.

ויש בינינו היודעים ומכירים, כי הארצות העומדות על מדרגה כלכלית נמוכה, עולות למדרגה גבוהה רק על-ידי קפיטלים הנכנסים מארצות עשירות;רואים המה שכנתנו מצרים, שהתפתחה במשך ארבעים שנה האחרונות על-ידי קפיטלים שבאו מחוץ, וכן מדינות אחרות –כל זאת יודעים המה, אלא שמלמדים זכות על ההנהלה הציונית לאמור, –מפני שחברה בעלת כספים לא באה לסדר עבודת ההתיישבות, לא הייתה להסתדרות דרך אחרת, אלא לקבץ נדבות.אבל לדעתם של מלמדי זכות אלה, אין כל סמך.

בשנות 1920-1917 היתה אפשרות לסדר מוסד כספי שיוכל לנהל עבודת ההתיישבות על יסודות בריאים ובאופנים רחבים. עוד בשנת 1917 תיכף אחרי הכרזת בלפור, הגשתי הצעה מפורטת להנהלה הציונית, שעלתה על שולחן הישיבה של העסקנים אז במשרד הפוליטי אשר היה בפיקדילי, והצעתי לפניהם להשתמש במקרה ההיסטורי הזה, – ההכרזה, – ולעשות תעמולה למכירת האקציות של היק"ב [קרן קולוניאלית יהודית] והאפ"ק [אנגלו פלשתיין קומפני] עד לסכום שני מיליון לירות. בכסף הזה, – אמרתי בהצעתי, – אפשר יהיה לסדר בארצנו לבד מעסקי בנק רגילים, גם הרחבת עבודת האדמה, נטיעות, חרושת המעשה, עבודות ציבוריות שונות (כאלו שהזכרתי למעלה) על-ידי הבנק ישר או על-ידי חברות שונות, שיתייסדו תחת הביקורת שלו ולהרחיב התיישבות גדולה על בסיס בריא – וההסתדרות לא קיבלה הצעתי.

בסוף שנת 1919 סידרה ההסתדרות ועדה מיוחדת, שנכנסו אליה: הרברט סמואל, פרנק גולדסמיט, יוהן מיינרד קיינעס, פאול לינדרברג, יוליוס סימון, והארטלי ווייטערם, והטילה עליה לעבד תכנית להמוסדים הכספיים שלנו לבניין הארץ. הוועדה הזאת הגישה הרצאתה ב-6 לחודש ינואר 1920, שתוכנה הייתה גם כן להגדיל קרני הבנקים שלנו, לסדר עניינים ישוביים שונים, הכל כמו שהיה מפורט בהרצאתי – וההסתדרות דחתה גם אותה.

בשנת 1921, הגיש ברנדיס תזכיר להסתדרות, עורר אותה לעבודה מהירה ותכופה, גם כן על-ידי הגדלת קרן היק"ב והאפ"ק על-ידי מכירת המניות של המוסדים האלה, לסדר עבודות יישוביות שהתאימו עם ההצעות הנזכרות וגם הצעתו לא נתקבלה.

ובמקום לחזק קרן מוסדותינו הכספיים, שכבר הראו לדעת בעבודתם לפני המלחמה, כי אפשר לנהל התיישבות בריאה ולשמור על הקרן – בחרה ההסתדרות לנהל תעמולה לשם קיבוץ נדבות ההולכות ומתמזמזות, ותייסד קרן ההכנה ואחרי-כן קרן היסוד. אחרי התייסדות קרן היסוד והתעמולה הגדולה, שעשתה ההסתדרות לקרן זו, עברה האפשרות לאסוף כספים על-ידי תעמולה רחבה בין העם בשביל היק"ב והאפ"ק, אבל אפשר היה עוד להגדיל קרן האפ"ק על-ידי השתתפות בעלי כספים יהודים. ואפשרות זו הייתה עוד גם בשנת 1924 בהשתדלות אחד הדירקטורים של האפ"ק, אלא שבעלי כסף אלה העמידו תנאים, כי בהנהלת הבנק צריך להיות הרוב מאלה שיכניסו רוב כספים לקרן המוסד, ומפני תנאי זה דחתה ההסתדרות את בעלי כסף אלה, באומרה, כי איננה מאמינה שהיהודים האלה יסדרו התיישבות לאומית. אבל גם בזה הייתה שגיאה גדולה, לפי דעתי. ראשית, היהודים האלה החזיקו בנדבותיהם את החלק היותר גדול של עם ישראל ברוסיה, ארץ ישראל וארצות אחרות, במשך עשר שנות המלחמה, יהודים כאלה ראויים המה כי נאמין להם עבודה חמרית בארץ, כי עבודתם תהיה בשביל העם היהודי. ומלבד זאת יכלה ההסתדרות להחזיק את התעמולה הלאומית והחינוך בידה. ושנית – סוג יהודים אלה הבין את ערכן הגדול של התוצאות הפוליטיות שהשיגה ההסתדרות שלנו בשביל עמנו, ועוד יותר מזה: היו ביניהם כאלה שהשתדלו לפני הממשלה האנגלית בעת המלחמה, שהיא מצידה השפיעה על ממשלות ההסכמה שיכירו בזכויות ההסטוריות של עם ישראל בארץ ישראל, ויהודים אלה חפצו להשתתף בהבנקים שלנו, לא לשם עסקים גרידא, אלא גם לשם התיישבות עמנו בארצנו.

אבל, מפני שההסתדרות דחתה הצעתם והלכה לקבץ נדבות, לא יכלו העסקנים האלה ללכת ולאסוף כספים בשביל יוזמה קפיטליסטית; בשעה שההסתדרות תובעת כספים בשביל התיישבות על יסוד קבצנות, אי-אפשר לאנשים אלה לבוא לבעלי כסף באמריקה, ולאמר להם: "אתם נתתם לקרן היסוד, אבל נתינה זו היא נתינת נדבה, תנו לנו גם כן בשביל ארץ ישראל, ואנחנו נסדר התיישבות קפיטליסטית". … ובזה חסמה ההסתדרות את הדרך לפני אלה, שיכלו לייסד מוסד קפיטליסטי, שהיה יכול לכלכל את הישוב היהודי על בסיס בריא.