אם אי אפשר לסיים את הסכסוך, אז ננסה לנהל אותו בזהירות, בחכמה ובמינימום קורבנות ונזקים.
אתם שם למעלה, בקבינט, בממשלה ובחדרי המשא ומתן, עצרו! אל תמהרו, סעו לאט, החיפזון מהשטן.
לעולם אין לנו מושג מה תהינה התוצאות של מעשינו. אף פעם התוצאה לא תתאים לכוונה ולתכנית. אתם רוצים להצחיק את אלוהים? ספרו לו על התכניות שלכם…
בחודש מאי 1958 השיק מנהיג סין מאו-דזה-דונג את "הקפיצה הגדולה קדימה", תכנית כלכלית מפורטת ומפוארת שנועדה לעשות את סין, תוך שנים ספורות למעצמה תעשייתית. בשנת 1961 הסתיים הניסיון והמנהיגים אמרו: "סליחה, טעות". הניסיון נגמר באסון שעלה בחייהם של למעלה משלושים מיליוני סינים.
כיבוש עיראק לפני כעשור הביא תוצאות אחרות לגמרי מהתוצאות אותן חזו ותכננו בוש ומתכנני הפנטגון ומחלקת המדינה.
גם מי שתכנן את פינוי גוש קטיף, לא חזה את השתלטות החמס על הרצועה, וגם לא את הטילים לבאר שבע ואשדוד.
לא פעם יודעים שהמהלך המתוכנן הוא מוטעה, אך נוקטים בו כי לא מכירים הצעה אחרת ומקבלים החלטה שתביא לאסון. אך ההיפך הוא הנכון: אם לא ניתן לספח את יהודה ושומרון וגם אין עם מי לעשות שלום, מוטב לא למהר, לנקוט בקצת צניעות ולא לקבל "החלטות היסטוריות".
אדמונד ברק כתב על מנהיגי המהפכה הצרפתית:
אינני יכול להבין כיצד יכלו בני אדם להגיע לנקודת יוהרה שכזו, שראו בארצם גיליון חלק שעליו הם חופשיים לשרבט כל אשר יעלה על רוחם.
ברוח זו, מומלץ לוותר על החלטות גורליות וללכת בצעדים קטנים. אחרי כל צעד, להמתין, לבחון את התוצאה, לתקן את השגיאות ורק אז להחליט על עוד צעד קטן.
כך גם המליץ קרל פופר שהציע "תכנון קמעונאי" והזהיר מפני תכנון מהסוף להתחלה. לא להתחיל את התכנון מהמטרה האידיאלית המרחפת בעתיד הרחוק והבלתי ידוע, אלא מהמציאות הקונקרטית והמוכרת.
השביל שיצרו ההולכים במשך מאות שנים נכון יותר מהדרך שתכננו המהנדסים; השפה העברית לא הומצאה על ידי האקדמיה, אלא צמחה באלפי שנות דיבור; אגם החולה "תוכנן" במשך מיליוני שנים טוב יותר ממתכנני יבוש החולה שכבר אמרו "סליחה, טעות". כפי שכתב פרידריך האייק: "אנחנו לא המצאנו את השיטה הכלכלית שלנו, לשם כך איננו מספיק אינטליגנטים".
כל בעלי החיים וגם בני האדם נוצרו לאט ועל-ידי מוטציות זעירות. מוטציות גדולות יוצרות מפלצות וגורמות מוות.
במצבים נדירים מאד, אין ברירה ויש הכרח לקחת סיכון נורא, "להמר על כל הקופה", לעשות מהפכה, או "צעד היסטורי" ולקוות לטוב. לא זה המצב בסכסוך בנינו לבין אויבינו.
כאשר אין לנו עדיין הצעה טובה, כדאי "לא לקפוץ". אם אי אפשר לסיים את הסכסוך, אז ננסה לנהל אותו בזהירות, בחכמה ובמינימום קורבנות ונזקים.
עוד משהו
"הלנצח תאכל חרב?", שאל אבנר בן נר את יואב בן צרויה. (שמואל ב' פרק ב'). אם היינו שם, ליד הבריכה בגבעון והיה לנו הידע ההיסטורי שיש לנו היום, היינו יכולים להשיב: אולי לא לנצח אבל לפחות בשלושת אלפי השנים הבאות החרב לא תחדל מלאכול…
מסכים עם כל מילה.