ברית מתבקשת: הסעודים מאותתים לישראל

מגמה מעניינת ניכרת בשבועות האחרונים מעל דפי העיתון הערבי החשוב אל-שרק אל-אווסט. בהפרש קצר מאוד אחד מהשני, התפרסו בעיתון הלונדוני, הנתון תחת שליטה סעודית, מספר מאמרים, ובהם עמדות מפתיעות כלפי ישראל וכלפי הסכסוך הערבי-ישראלי. המאמרים דנים בזויות שונות של הסכסוך, אך חולקים דמיון רב בגישה.

כאן המקום להדגיש כי דבר ידוע הוא שאין בנמצא תקשורת ערבית עצמאית. בנוסף ידוע שאל-שרק אל-אווסט, ובמידה מועטה יותר גם עיתון אל-חיאת, מבטאים את ההשקפה המדינית של בית המלוכה הסעודי. אי לכך, ניתן לקבוע בוודאות שגם אם העמדות המובעות במאמרים אלה אינן הכתבה ישירה של בית המלוכה, הרי שהן נכתבו ופורסמו בהסכמתה וללא סתירה עם מדיניות החוץ שלה.

הכרה בישראל כמדינה יהודית – למה לא?

בכר עווידה הוא פובליציסט פלסטיני המתגורר בלונדון. עווידה כותב קבוע עבור השרק אל-אווסט ומתבטא אודות נושאים רבים. הוא דבק במתינות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והביקורת שלו על ההנהגה הפלסטינית אותנטית, ולא רק בגלל האינטרסים הסעודיים. כך למשל בעבר, לרגל יום מותו של ערפאת, הוא כתב מאמר נגד המורשת של אבו-עמאר.

עתה, במאמר מרחיק לכת שכותרתו "הכרה פלסטינית ב'יהדות' ישראל – למה לא?", קרא עווידה, לא פחות, להכיר בישראל כמדינה יהודית:

נניח, לשם הוויכוח, שמתקיימת הכרה פלסטינית רשמית בישראל כמדינה יהודית. ובכן מה יקרה אחר-כך? מה יקרה ביום הבא? האם תפרוץ מהומה בעולם הערבי, ואחריו המוסלמי? או גרוע מזה, האם תפרוץ 'אם המלחמות' וכדור הארץ יישרף לאחר שתשוגרנה פצצות אטום בין מחסני דימונה למקומות המסתור בפקיסטאן?

המהומה המדינית שתפרוץ בעולם הערבי והמדיני, אם אכן תפרוץ כזו, בתגובה להכרה פלסטינית רשמית באחת ההמצאות של שליטי ישראל הקיצונים, כלומר 'ישראל כמדינה יהודית', לא תחרוג מעבר לפעילות מילולית והפגנות שתמלאנה את הרחובות, וגרונות ניחרים מהצעקות.

לדברי עווידה, הכרה בישראל כמדינה יהודית דווקא תיטיב עם עמדתם של הפלסטינים במסגרת המשא-ומתן. לשיטתו, מאז הקמת מדינת ישראל ועד לתקופתו של בנימין נתניהו ("המתעתע"), סמכה ישראל על כך שסרוב פלסטיני "יציל אותה ממבוכה מול מדינות העולם". עווידה טוען כי ישראל הפיקה תועלת רבה מהסרבנות הפלסטינית והחשש שלהם להתמודד עם אתגרים.

הפובלציסט מבטל את הטענה כי הכרה במדינת ישראל "תפתח את הדלת בפני גירוש הפלסטינים של ישראל לירדן", ומסביר כי אינו מבין מדוע ישנו חשש כה גדול משינוי:

הרי אש"ף כבר הכיר רשמית במדינת ישראל בגבולות שלפני 67'. מכאן שאם הצד הפלסטיני יסכים לדרישה ישראלית, ובכך יציג בעצם את הצד הדורש (הישראלים) בצורה שלילית ,החלטה כזו הרי לא תשנה את מה שנתפס כפלסטין, כלומר את המסגרת הטריטוריאלית, אשר בה יחיו בשלום כל המאמינים בדתות המונותיאיסטיות.

באופן ברור, הכותב חייב לשמור על מינון קבוע של ביקורת נגד ישראל כדי שהנושא יזכה לתשומת לב בקרב הקהל הערבי. ועדיין, מדובר כאן בתמיכה ברורה ברעיון להכיר בישראל כמדינה יהודית, בלי קשר למוטיבציה אמיתית של הצד הפלסטיני. הדבר ניכר גם מייאושו של הכותב מההנהגה הפלסטינית, החוששת, לדבריו, מתגובות ערביות ומוסלמיות שלמעשה לא קיימות ו"אינה מסוגלת להתמודד עם ההנהגה הישראלית המתעתעת".

האחריות לכישלון – גם על הפלסטינים

ואם כבר הגענו לביקורת על ההנהגה הפלסטינית, אי אפשר היה להתעלם מהביקורת העזה שהטיחה בה גם כותבת אחרת באל-שרק אל-אווסט, הודא אל-חוסייני. אל-חוסייני, עיתונאית ופרשנית רצינית, מתמחה בנושאי איראן ואירופה, ולה, כפי הנראה, גם קשרים בממסד הביון הסעודי.

בפתיח מאמר בו היא מנתחת את פעילותו של מזכיר המדינה האמריקני במסגרת המשא-ומתן, היא תוהה מדוע העולם והפלסטינים שותקים נוכח זוועת הרעב במחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוכ שבסוריה ("לא נשמעה מחאה או דרישה להסיר את המצור מצד הרשות הפלסטינית או חמאס"). הבכירים הפלסטינים, עוקצת אל-חוסייני, עסוקים בבעיות גדולות וסבורים שבעיית אל-ירמוך תיפטר עם מימוש זכות השיבה.

באשר למשא-ומתן, מציינת אל-חוסייני כי את ההצהרות של עריקאת ב-2009, בהן הוא הודה שישראל הציעה בעבר למסור לפלסטינים 100% מהשטחים וקבע שעמדתה של ישראל תמיד נחלשת. מי אם כן לא מעוניין בהסדר? שואלת העיתונאית, והרי רוב הישראלים מוכנים לפתרון של שתי מדינות לדבריה.

או אז היא תוקפת את הסרבנות של ההנהגה הפלסטינית, ומטילה עליה אחריות למצב:

מה שמתרחש עתה באזור אחרי 'האביב הערבי' מפריך את הטענה שהיציבות במזרח-התיכון עוברת דרך הפתרון של הבעיה הפלסטינית. אין לבעיה הזאת קדימות, ויש מי שסבור שהמצב בסוריה הרבה יותר חמור וחשוב ממצב הפלסטינים.

בעיית הפלסטינים היא המנהיגים שלהם, שאינם מוכנים לשום פתרון. מאז החלטת החלוקה של האו"ם לא הייתה נכונות ערבית להסכים למה שנדרש כדי להמשיך משא-ומתן. במהלך הסכם אוסלו היה נדמה שערפאת הסכים לחלוקה כלשהי ולפתרון שתי המדינות, אלא שהוא נשאר מהפכן, מה השפיע לרעה על בניית מדינה בגדה ובעזה…

וישראל? אל-חוסייני מציינת שבניגוד גמור לעמדת הערבים, ההנהגה הציונית הסכימה אפילו למתווה של תוכנית פיל. לדבריה, בן גוריון "סירב לסרב לתוכנית פיל", וכמו כן הוא וחיים וייצמן לא פחדו מהגבולות הצרים ביותר שהוצעו במסגרת המתווה למובלעת יהודית.

לבסוף, חוסייני מצטטת בכיר מערבי שגם החווה את דעתו על ההנהגה הפלסטינית:

הפלסטינים זקוקים למנהיגים שחיים את חיי עמם ואת סבלותיו ומעוניינים להצילו בדרך כלשהי. עכשיו לעומת זאת אנחנו רואים את אחד ממנהיגיהם שמקפיד לשחק שח כל יום בארבע אחרי הצהריים.

התוכנית של ליברמן? רעיון שווה בדיקה

אז אחרי הכרה במדינה יהודית וביקורת חריפה על ההנהגה הפלסטינית, נמצאה גם קריאה מעניינת מצד עבד אל-רחמן אל ראשד, פובלציסט ולשעבר העורך הראשי של אל-שרק אל-אווסט. אל-ראשד, כיום מנכ"ל ערוץ אל-ערבייה, המתחרה של תחנת אל-ג'זירה הקטארית, נוקט זה שנים עמדות מתונות ביותר ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתנגד תקיף לאלימות ולג'יהאדיזם.

לאחרונה נראה כי הוא אף אימץ למעשה את התוכנית המדינית לחילופי שטחים של ליברמן:

הניחו בצד את התנאים והסירובים. התוכן חשוב מהכותרות… פתרון המדינה הפלסטינית שאותו מנסה שר החוץ האמריקני קרי לקדם… קרוב לוודאי שיכשל. ועם זאת אני סבור שמדובר בעיצוב הפתרון הסופי, אשר ימומש עוד עשר שנים, או יותר, כאשר יגיע הרגע הנכון.

הרעיון מבוסס על חילופי שטחים ותושבים כאחד. כלומר, מה יקרה אם הפלסטינים יוכלו להיפטר מההתנחלויות והמתנחלים היהודים בגדה המערבית הכבושה, והישראלים מערים וכפרים המיושבים על-ידי פלסטינים מ-48'. אז תקומנה שתי מדינות עצמאיות, עם גבולות חדשים, לאחר חילופי ערים וכפרים צפופים של שני הצדדים.

מדובר ברעיון, אשר אם ייושם בצורה צודקת, הוא יהיה עדיף על פרוייקט אוסלו הקבור. אולם השטן טמון בפרטים, כלומר רוב 'הפלסטינים של ישראל', אינם מתגוררים באזורים הקרובים לגבולות הגדה ועזה, ומכאן מימוש חילופי האוכלוסין יגרור עקירה של למעלה ממיליון בני אדם מבתיהם ואדמותיהם.

רעיון העברת "פלסטינים המתגוררים בישראל" למדינה פלסטינית, מסביר אל-ראשד במאמרו, תועיל למדינה פלסטינים כשתקום, מכיוון שהם "משכילים יותר".

אל-ראשד לא תולה תקוות בכך שפתרון זה יתממש בזמן הקרוב, הן בשל סירוב הצד הישראלי והן בשל חוסר היכולת של הצד הפלסטיני לגרוף תמיכה של הציבור במהלך. עם זאת, הוא טוען, "במשך שנים רבות ישראל חשבה שמדינה פלסטינית הינה רעיון עקר, וכי הקהילה הבינ"ל מבזבזת את זמנה. זאת משום שאין בכוונתה לקבל רעיון זה".

הפתרון האידיאלי מבחינת ישראל היה הקמת מימשל פלסטיני עירוני מוגבל תחת שליטה ישראלית, מצב הקיים עתה. זמן רב חשבו שיגיע יום, או יפרוץ משבר כלשהו, אשר ידחוף את מיליוני הפלסטינים אל מחוץ לגדה המערבית, כלומר לירדן, אשר נחשבה במשך זמן רב למדינה האלטרנטיבית.

חמישים שנים עברו על הרעיון הכושל הזה של ישראל. נראה שיש עתה שינוי פרדיגמה, אפילו בקרב היהודים הקיצונים, על-פיו לא ניתן להיפטר משלושה מיליון פלסטינים בגדה ועזה, משום שעדיין יוותרו עם מיליון פלסטינים, ובצורה זו הפלסטינים יישארו במקומם, וישראל לא תהיה מדינה יהודית.

על כן, הוא חותם, "התקווה לשלטון על כל פלסטין ללא פלסטינים, עבור היהודים הישראלים, נגוזה. מדובר בחלום שלא ניתן להגשימו. זוהי הסיבה שהחלו לחשוב על אלטרנטיבות אחרות, כלומר חלוקה של פלסטין ההיסטורית, ולא הכרה בגדה ובעזה בלבד".

סוד התמיכה בישראל: התנ"ך

האחרון בסדרת המאמרים הוא זה של הפובליציסט העיראקי ח'אלד קשטיני, גם הוא בעל טור קבוע בעיתון אל-שרק אל-אוסט. קשטיני הוא סופר עיראקי וכתיבתו מצטיינת בדרך כלל בהומור ואירוניה. הוא אפילו כתב ספר בנושא ההומור הפוליטי בתרבות הערבית. הפעם קשטיני שם לו למטרה להסביר לקהל הקוראים של העיתון את סוד התמיכה של המערב בציונות ובישראל.

במאמרו הוא מתאר כיצד הפך התנ"ך, או "הברית הישנה", לחלק ממורשת הנצרות המערבית. בכתובים אלה מדובר "בהיסטוריה של היהודים בפלסטין בזיקתם אליה. סיפורי הנביאים ושירותם מהווים חלק חשוב של התרבות המערבית ושל הספרות, האמנות והמוזיקה שלה". מאמר זה בולט בגישתו הנייטרלית עד חיובית כלפי הנושא, בניגוד להתייחסות שאר כלי התקשורת להיסטוריה היהודית ולתנ"ך כ"המצאה".

בתור דוגמה, קשטיני מביא את האופרה של ורדי, 'נבוקו', שהיוותה השראה לתנועה הלאומית האיטלקית. במרכז העלילה של האופרה עומד העם היהודי בגלות בבל וכסופיו לשיבה לארץ המובטחת. כן היצירה של ורדי הפכה לאחת מתוך מאות יצירות פאר שסללו דרך לתנועה הציונית".

ברית אסטרטגית של אינטרסים משותפים

כאמור, אין תקשורת ערבית שאינה משרתת גורם מסויים, ולכן זה ממש בלתי-אפשרי שארבעה בעלי טור בעיתון ערבי מוביל יביעו דעות כה חריגות באותו נושא בצורה מקרית. קשה להתעלם מהתחושה שמתקבלת למקרא המאמרים: קיים כאן איתות או מסר סעודי ברור לישראל ולמערב.

את הפאזל אפשר לנסות להשלים באמצעות ההתבוננות באינטרסים הסעודיים באזור: הסעודים רואים באיראן, אולי דווקא בזו של רוחאני, ובמהלכי הפיוס של אובמה, איום קיומי, וזה בכלל לא משנה האם אכן הדבר כך. סעודיה מאוימת על-ידי איראן גם בסוריה ובלבנון, שם היא תופסת צד במלחמת פרוקסי נגד חיזבאללה ובשאר (שניהם זרועות של איראן). אין דבר מעליב יותר מבחינת הסעודים מאשר לראות את אסד יושב לצד שר החוץ האיראני זריף ומודיע שהאסלאם הווהאבי (של סעודיה) הוא סכנה לאנושות.

איום קיומי נוסף עבור הסעודים (והסיבה לכך מצריכה מאמר בפני עצמו) הוא האסלאם הפוליטי בנוסח 'האחים המוסלמים'. זו הסיבה שהם כנראה תרמו הרבה, תרתי משמע, להפלת המשטר של מורסי ולהמלכתו הקרבה ובאה של סיסי.

איך שלא נביט בזה, כל הגורמים שהסעודים רואים בהם איום מהווים גם איום על ישראל, וכך מתגבשת הצטלבות אינטרסים. ההצטלבות הזאת חזקה במיוחד, דווקא מפני שיש כאן כמה אינטרסים בסיסיים ולא הסוגיה האיראנית בלבד. זהו מצב חדש ואין ביטחון, כמובן, שהוא ישרוד עוד שנים רבות, אבל בינתיים על מקבלי החלטות לפעול על-פי האינטרסים החיוניים המידיים. האבחנה הזאת תקפה כמובן לגבי ערב הסעודית, המפעילה מדיניות חוץ של ריאל-פוליטיק, במובן העמוק של המושג.

אמנם הממלכה הווהאבית לא הפכה לציונית: היא עקבית וברורה בהתאם לאינטרס העל שהוא הישרדות בית המלוכה. אך בתור שכזאת, הממלכה הסעודית אינה (כפי שמעולם גם לא הייתה) מדינה רדיקלית. והנה לפנינו, מספר עיתונאים בכירים, גם הם רחוקים מרדיקליות, מביעים עמדות שתומכות באופן נחרץ בשלום בין העמים ורחוקות מהדמוניזציה רגילה של ישראל בדעת קהל ערבית.

כדאי לגורמים המתאימים בישראל, לכל הפחות לשמוע ולקלוט את המסר העולה מבין השורות.