פרגמטיזם ופתיחות, הגרסה הסעודית

שמרנות דתית קשוחה לא חייבת להיתרגם לאלימות ג'יהאדית, וכך גם פרגמטיות ומתינות אין פירושן סובלנות ו"זכויות אדם".

ליברלית? מתונה? כדי להבין כיצד מושגים כאלו מסתדרים עם שלטון שריעה ורמיסת זכויות עובדים זרים, נשים ואזרחים יש להכיר לעומק את המבנה של הממלכה הסעודית • רק אחרי שמבינים את מקומו של הממסד הדתי הסעודי ואת יחסי הגומלין שלו עם בית המלוכה, לצד ההסתייגות מג'יהאד ומטרור כמו גם סלידה מתנועת 'האחים המוסלמים', ניתן לצייר את התמונה המלאה והמורכבת המעצבת את מדיניות החוץ הסעודית 

לא נותנים לאסלאם לעמוד ביניהם; שר ההגנה הסעודי הנסיך סלמאן וסגן יו"ר המטות המשולבים האמריקניים, אדמירל אדמירל ויינפלד. צילום:  Secretary of Defense CC BY 2.0
לא נותנים לאסלאם לעמוד ביניהם; שר ההגנה הסעודי הנסיך סלמאן וסגן יו"ר המטות המשולבים האמריקניים, אדמירל אדמירל ויינפלד. צילום: Secretary of Defense CC BY 2.0

בתקופה האחרונה צפים ועולים, פעם אחר פעם, קולות של מתינות ופתיחות בגופי תקשורת רבים בבעלות סעודית. ניתן לומר כי תופעה זו כבר הצטברה לכדי מגמה של ממש. דוגמה אחת לדבר, אותה חשפנו במאמרנו האחרון ב'מידה', היא כיצד בטווח זמן קצר יחסית פורסמו מספר מאמרים בעיתון הדגל הסעודי אל-שרק אל-אווסט, המבטאים פתיחות יוצאת דופן כלפי ישראל. לצד קולות ליברליים ומתונים, ניתן למצוא בכלי תקשורת סעודיים שונים גם קו תקיף כלפי איראן ו'האחים המוסלמים', במיוחד בערוץ אל-ערביה.

מלבד ה"קריצות" באמצעות התקשורת לעבר ישראל והמערב, ניכר כי בתקופה האחרונה קיימת התמתנות גם בתחום מדיניות החוץ הסעודית. מגמות אלו מעוררות תהייה, בעיקר לאור תדמיתה של סעודיה כממלכה ווהאבית קיצונית. רבים תוהים בוודאי כיצד ניתן לכנות מדינה בעלת מוניטין מפוקפק, בלשון המעטה, בתחום מעמד האישה וזכויות האזרח כ"מתונה"? בשורות הבאות נבקש ליישב את הסוגיה ואף להסביר כיצד ייתכן שיתוף פעולה אסטרטגי בין ישראל והמערב לממלכה הסעודית.

חלוקת סמכויות ברורה בין הממסד הדתי לממלכה

כידוע, זכויות האזרח בסעודיה כלל אינן נשמרות: זכויותיהם של נשים ושל עובדים זרים נרמסות בסעודיה ברגל גסה; בממלכה פועלת משטרת הצניעות האימתנית ("מֻטאוועה") הכופה את קוד הלבוש האסלאמי; חוקי הממלכה מתנהלים על-פי השריעה, ומתקיימים בה גם הוצאות להורג ועריפות ראשים. גם העבדות, אגב, בוטלה בסעודיה באופן פורמלי רק בשנת 1962.

אולם, דווקא בכל הפרטים האלה נעוץ שורש ההבדל בין הממלכה לשאר מדינות ערב: הדיכוי בסעודיה מצומצם רק לכפיית נורמות של שמרנות דתית ואינו גולש לרדיפות, דיכויים פוליטיים ולרשות הפרט כלל. על-פי רוב, השלטונות מעדיפים קואופטציה על-פני דיכוי גס (למעט היחס לשיעים); מנגנוני ביטחון פנים בסעודיה היו חלשים למדי עד שנות ה-2000, ומעולם לא מילאו תפקיד הדומה לתפקיד שירותי ביטחון וביון במצרים, בעיראק או בסוריה; ואין בסעודיה מה שנקרא בערבית ״דַוולָת מֻח׳אבַּראת״ – קרי, שלטון שירותי הביטחון. אם אפשר להתבטא כך, הממלכה הסעודית מתפקדת כשבט משודרג המחזיק באמצעים מודרניים ובעושר הנפט, ולא כדיקטטורה מודרנית.

כדי להבין כיצד התעצבה המציאות הסעודית הזו יש להסביר תחילה את יחסי הגומלין ההדוקים בין הממסד הדתי לבין בית המלוכה, שבהם טמון סוד הישרדותה של הממלכה הסעודית למן שלהי המאה ה-18 עד עצם היום הזה.

סעודיה נוצרה כברית בין אנשי דת ווהאבּיים למשפחת אל-סעוד. הווהאביה היא דוקטרינה דתית שמרנית-קיצונית, שפותחה על-ידי מוחמד אבן עבד אל-ווהאב באמצע המאה ה-18, המשתייכת לאסכולה החנבלית – אחת מארבע האסכולות המשפטיות של האסלאם הסוני. כבר באותה תקופה התגבשו עקרונות יסוד, המתווים את דרכם של הווהאבים גם במאה ה-21. אחד מאותם עקרונות הוא ציות ל"וולי אל-אמְר", דהיינו שליט חוקי המיישם את השריעה. דבקות בעיקרון זה מסבירה את הלגיטימציה שמעניקים הווהאבים לבית המלוכה הסעודי.

אנשי הדת הווהאבים מתפקדים בפועל כ"מעניקי ישועה דתית" ומחזיקים במונופול על תפיסת האורתודוקסיה האסלאמית במדינה, באישור בית המלוכה הסעודי. בתמורה מעניק הממסד הדתי למשטר יד חופשית בכל הנוגע למדיניות החוץ והפנים, בצורת גיבוי דתי (פתוות וכד'). אין מדובר בהפרדת רשויות כי אם בסימביוזה, המאפשרת את הישרדות שני הכוחות במדינה זה לצד זה.

הממסד הדתי משתף פעולה עם השלטונות; הכעבה במהלך החאג'. צילום:  love_chunks851 CC BY-NC-ND 2.0
הממסד הדתי משתף פעולה עם השלטונות; הכעבה במהלך החאג'. צילום: love_chunks851 CC BY-NC-ND 2.0

ג'יהאד? לא בשבילנו

בכל הנוגע לג'יהאד ולתמיכה בטרור יש לדעת כי למרות התפיסה המקובלת, אין קשר סיבתי בין שמרנות דתית לאלימות ג'האדית. כך, למרות קיצוניותה הדתית, גם יחסה של הממלכה הסעודית לשימוש בטרור מורכב. אמנם, אחד מעקרונות היסוד הווהאבים הוא מלחמת חורמה נגד עבודה זרה וחידושים זרים באסלאם ("בִּדְעַה"). אולם אותה "עבודה זרה" או "כפירה" שיש להילחם נגדן, אינן דווקא הנצרות או היהדות, אלא דווקא תופעות של דת עממית, צופיות ושיעה שהיו נפוצות בחצי-האי ערב, כמו גם, למשל, עלייה לקברי קדושים או תפילות לאותם קדושים. כך למעשה, כל מוסלמי שאינו והאבי מוגדר ככופר שצריך להתאסלם מחדש כפי שהאימפריה העות'מאנית, הוכרזה במהלך המאה ה-19 כמדינה כופרת שיש להילחם בה. אולם ככל שהווהאבים השתלבו בשלטון, עיקרון תיאורטי זה הלך ודעך.

הפניה הראשונה והמשמעותית של סעודים לעבר הג'יהאד התרחשה ב-1979, כאשר ברית-המועצות פלשה לאפגניסטאן, עת התגייסו סעודים רבים למאבק נגד הצבא האדום. אולם, אין לראות בכך עדות למדיניות פרו-טרוריסטית סעודית. ההגנה על אפגניסטאן מפני "הכפירה האדומה" נתפסה כנושא המחייב היענות של כלל המוסלמים, מה גם שמדובר היה במאבק נגד כובש זר ולא בטרור: הזדהות עם התנגדות לכיבוש באפגניסטאן נרשמה גם במערב ולא הייתה רק עניין מוסלמי פנימי.

למרות שהמלחמה והשתתפותם של סעודים רבים בקרבות לא הפריעו במיוחד לשלטון, יחסם השתנה כאשר הם הבינו שהג'יהאד נגד "השליטים הכופרים" עשוי לאיים גם עליהם עצמם.

תהליך דומה מתרחש היום בהקשר של מלחמת האזרחים בסוריה. מצד אחד, ערב הסעודית מממנת את המורדים האסלאמיסטים הנלחמים באסד, שנוא נפשם. מצד שני, התמיכה הסעודית מצומצמת למימון בלבד, והם אינם מעורבים בפיקוד ובשליטה בקבוצות החמושות. יתרה מכך, בעיני רוב העולם הערבי המורדים בסוריה מנהלים מרד לגיטימי, בדומה למלחמה באפגניסטאן.

בנדר בן סולטאן. צילום: Kremlin.ru CC 3.0
בנדר בן סולטאן. צילום: Kremlin.ru CC 3.0

וכמו בתקופת הלחימה באפגניסטאן, גם היום הסעודים עצמם חוששים מטרור. ראש המודיעין הנסיך בנדר בן סלטאן כבר נערך לאפשרות התיאורטית שהג'יהאדיסטים יפנו את נשקם נגד ערב הסעודית. כדי להקדים תרופה למכה פורסם לפני זמן מה צו מלכותי האוסר השתתפות כלשהי בג'יהאד מחוץ לגבולות סעודיה ואפילו הזדהות עימו, כשהעובר עליו צפוי למאסר של לא פחות משלוש שנים. מטרת הצו היא למנוע את הישנות המצב בשנות ה-90, כאשר סעודים שנלחמו באפגניסטאן חזרו לסעודיה וניסו לערער את השקט בממלכה.

מימון המרד בסוריה דומה בהרבה בחינות לניתוב כספים לטרור הבינלאומי, נקודה שעולה שוב ושוב בהקשר הסעודי. למרות שבמשך שנות ה-90 העניקה הממלכה סכומים לאינדוקטרינציה ולצדקה תוך שהיא מעלימה עין מהעובדה שחלקם הגיעו לאל-קאעידה ולפעילות טרור, לא היה זה פיקוד ישיר או הכוונה ישירה של טרור. הבחנה זו חשובה, מאחר שבסופו של דבר לסעודים מעולם לא הייתה יכולת ממשית לפקד על ארגוני טרור או להכתיב להם מדיניות. במידה רבה נועדו צעדים אלו להרחיק את הטרור מלפגוע בממלכה, ולא להפעיל אותו כתפיסה אסטרטגית.

מדיניות הטרור של סעודיה פגעה לבסוף גם בממלכה עצמה. למרות השנים בהן התעלמו הסעודים מניתוב ההון לטרור, כאשר אל-קאעידה החל לבצע פיגועים נגד זרים בשטח המדינה, השתנה לבסוף גם היחס העקרוני. אמנם, הטרור הופנה נגד ה"זרים" ולא נגד בית המלוכה, אולם הוא נתפס כאיום על הממלכה, כך שסעודיה לא הייתה יכולה עוד לטעון כי אל-קאעידה זו בעיה אמריקנית ולא סעודית.

ההבדלים בין הווהאבים לאל-קאעידה אינם רק תיאורטיים: אל-קאעידה, בדומה ל'אחים המוסלמים', תומך בהפלת השלטון הסעודי כמו שאר המשטרים הערביים, והם דוגלים בתפיסה הרואה את הג'יהאד כחובה על כל מוסלמי באשר הוא. לעומת זאת, בתפיסה הווהאבית, כמו גם בזרמים המרכזיים באסלאם, הג'יהאד הוא מעשה מלחמה מדיני שרק שליט חוקי רשאי להכריז עליו, בתמיכת אנשי הדת. לכן, מסתייגים הסעודים מפעולות טרור וג'יהאד ספונטניות של לוחמים בודדים.

סעודיה ו'האחים המוסלמים': שורשי האיבה

למרות כשישה עשורים של שיתוף פעולה בין 'האחים המוסלמים' לבית המלוכה הסעודי, ניכרת לאחרונה הידרדרות חריפה ביחסים בין השניים. רדיפה פוליטית והתנגחויות פומביות הן רק חלק מהביטויים שלה. נקודת קריטית ביחסים נרשמה בשנת 2012, כאשר 'האחים המוסלמים' זכו בנשיאות במצרים. אולם ההידרדרות לא חלה בין-רגע: האיום הנשקף מ'האחים' רק התעצם עם 'האביב הערבי', כאשר הם הצליחו לעלות לשלטון במצרים ובתוניסיה.

בשנות ה-50 העניקו הסעודים מקלט ל'אחים', שסבלו מדיכוי קשה במצרים. היה בכך משום תגובת נגד סעודית לחתרנות של נאצר. 'האחים' השתלבו במערכת החינוך האסלאמית בסעודיה אבל לא בהייררכיה הווהאבית, קרי בממסד הדתי. המקומות הללו נותרו שמורים לעלית הווהאבית בלבד. כמובן שסעודיה תמיד עצמה עיניים בנוגע לחינוך לאלימות ואי-סובלנות, אבל כל זה היה במעין הסכם מסגרת בלתי-כתוב: האורחים עוסקים באסלאם, בתנאי שהם לא מתערבים בפוליטיקת פנים. עת 'האחים' הפרו את ההסכם או הפכו לאיום על המונופול הרעיוני של הווהאבים – הכל השתנה.

התפיסות הווהאביות התגבשו הרבה לפני שהאידאולוגיה של 'האחים המוסלמים' קרמה עור וגידים, וגם לפני מגעים כלשהם עם המערב. אי לכך, ניתן לומר שהווהאבים הם שמרנים קיצוניים פרה-מודרניים, בעוד ש'האחים המוסלמים' ופונדמנטליסטים מוסלמים אחרים מהווים תגובה דתית מסוימת למפגש עם מודרנה בדמות המערב.

כאמור הממלכה מיישמת את השריעה להלכה ולמעשה, ולכן הסעודים אינם זקוקים לתיאוריה נוסח 'האחים' על כיצד לבנות מדינה אסלאמית – הם הרי כבר מזמן השיגו מטרה זו. 'האחים' מתנגדים למוסד המלוכה בכלל, ודוגלים בחוקה ובבחירות, שני הדברים שעליהם נסיכי הממלכה ואנשי הדת לא ממש רוצים לשמוע. מכיוון שכך, למעשה הם תופסים את תנועת 'האחים המוסלמים' כמי שפוגעת במונופול שלהם על הפוליטיקה והדת.

הווהאבים, על אף שמרנותם, לא רואים שום סתירה בציות לשליט מוסלמי שאינו בדיוק מופת של יראת שמיים (ראה ערך מסעות שופינג במערב ומכוניות פאר) כל עוד הוא מיישם את השריעה. זהו עקרון עקבי ואין בו שום צביעות מבחינתם, בניגוד גמור ל'אחים' ולשאר הג'יהאדיסטים הרואים בכך צביעות הזועקת לשמיים.

דוגמה אחת מני רבות לביטוי מוחשי בגישות היא הפלישה העיראקית לכווית  ב-1990. המלך פאהד לא היסס לקרוא לצבא אמריקני להתבסס בסעודיה, בעוד אנשי ההלכה הוואהבים פרסמו פתווא המגבה אותם, בהתאם למנגנון שהסברנו לעיל. מהלך זה עורר את זעמם של של חסידי הג'יהאד ו'האחים', שתמכו באותו הזמן דווקא בסדאם חוסיין, מה שגם תרם להעמקת הקרע בינם לבין סעודים.

איפה כתוב בקוראן שאסור יגואר?; תצוגת מכוניות בבירת סעודיה, ריאד. צילום: jaguarmena CC BY 2.0
איפה כתוב בקוראן שאסור יגואר?; תצוגת מכוניות בבירת סעודיה, ריאד. צילום: jaguarmena CC BY 2.0

להכיל את המציאות המורכבת

ההתיחסות הנכונה לערב הסעודית מחייבת לא רק חשיבה מחוץ לקופסה, אלא הפנמה של מורכבות, המאפשרת לפרק את המציאות לגורמים ולהבין אותם כל אחד לחוד: כמו שהשמרנות הדתית הקשוחה לא מובילה בהכרח לאלימות ג'האדית ולא סותרת שיתוף פעולה ביטחוני עם כופרים, כך גם פרגמטיות ומתינות אין פירושן סובלנות וזכויות אדם. גם ההגדרות של "קיצוניות" ו"מתינות" הן לעתים קרובות מטעות, מכיוון שתחילה יש להגדיר מהו קיצוני וביחס למה. למשל, איראן אכן הרבה יותר פתוחה וליברלית מסעודיה, אולם המשטר האיראני מפעיל נגד ישראל טרור וסעודיה לא.

חשוב לא פחות גם לשים לב לכך שגם החברה הסעודית משתנה אם כי בקצב משלה: בתי קפה מסורתיים עם קפה ונרגילה הולכים ונעלמים בעוד נפתחים בערים הסעודיות יותר ויותר בתי קפה עם קפה אספרסו וקפוצ'ינו במקום קפה ערבי, עם מוזיקה מערבית ועם עיצוב מערבי. חדי העין יבחינו גם בהתרבות תופעות שמעולם לא היו קיימות בבתי קפה מסורתיים: אנשים המתבודדים עם ספל קפה ולפטופ.

לסיום, יש לציין כי אמנם קשה לראות באופק ברית ממשית בין סעודיה לישראל, אולם מצד שני יש לזכור כי לממלכה, כמו לשאר מדינות המפרץ, אין היסטוריה של סכסוכים ממשיים וטריטוריאליים עם ישראל. הסוגיה הפלסטינית הייתה, כמובן, ונותרה אבן נגף בכינון יחסים, אבל גם בעניין זה שומה לזכור שהיא לעולם אינה עומדת בפני עצמה, אלא נועדה לשרת היבט זה או אחר של מדיניות ואינטרסים הרבה יותר צרים, בדיוק כמו שהיה תמיד בכל מדינות ערב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *