הטקטיקות של השמאל איתנו כבר זמן רב, ובכל זאת הימין מסרב להפנים מול מה ומי הוא עומד. משום כך, בחוסר-מודעות קטסטרופלי, הימין מאמץ את שיטות השמאל גם כשהוא אוחז בהגה בשלטון.
סכסוך ופילוג, מהפכה מתמדת, והגדלה אינסופית של מנגנוני המדינה: איך עושה השמאל לימין בית-ספר בפוליטיקה, וכמה חוסר-מודעות יש לימין, שמעתיק את שיטות השמאל גם כשהוא אוחז בהגה השלטון, ומוביל לתבוסתו שלו.
יש מעט מאוד נושאים שבהם שוררת תמימות דעים בין הימין לשמאל הפוליטיים. הימין מאמין בקפיטליזם ומעט מעורבות ממשלתית, השמאל בסוציאליזם ומעורבות ממשלתית רבה. הימין מאמין במדינה שהיא ביתה המובחן של קבוצה אתנית-תרבותית אחת והשמאל מאמין במדינה על-לאומית שמעודדת הגירה חופשית. הימין מאמין במשטר שבו אזרחי המדינה הם האדונים העליונים ועל-פיהם יישק דבר, והשמאל מאמין בחוק בינלאומי ובמוסדות גדולים יותר ממדינה אחת ובעלי חוקים תקפים וחשובים יותר משלה. הימין מאמין במשפחה המסורתית והשמאל בשלל אלטרנטיבות.
עם כל ההבדלים החשובים האלה ואחרים, ישנו נושא אחד שבו יש הסכמה נדירה בין ימין לשמאל: השמאל טוב בפוליטיקה בכמה רמות מהימין. התאוריה הפוליטית של השמאל משוכללת ומפורטת בהרבה משל הימין, החשיבה הפוליטית שלו אינסטינקטיבית ומהירה יותר, והוא טוב הרבה יותר בזיהוי ורתימת תופעות תרבותיות לצרכיו. העיתונאים שלו משפיעים יותר, מכוני המחקר שלו מקושרים יותר, הנוכחות שלו בפקולטות הרלבנטיות לממשל ותקשורת עליונה לאין ערוך על זו של הימין. זה המקום לומר שאני לא מדבר כאן רק על ימין ושמאל ישראליים, אלא על הימין והשמאל כתופעות תרבותיות בכל המערב. הזירה הפוליטית בישראל מתאימה במידה רבה למודל שאשרטט כאן, אבל לישראל הנסיבות המיוחדות שלה שעושות אותה סיפור קצת אחר. ועדיין – המודל מתאים מאוד גם לוויכוח הפוליטי המקומי.
רק כדי לסבר את האוזן בדוגמא שממחישה היטב את האיטיות וקושי התפיסה של הימין ביחס לשמאל, אפשר להסתכל איך בכל העולם המערבי השמאל הבין כבר לפני חמישים שנה או יותר שמרכז הכובד הפוליטי כבר איננו נמצא בבתי-הנבחרים אלא בתקשורת, במערכת המשפט, באקדמיה, בפקידות הגבוהה ובתנועות וארגונים חוץ-פרלמנטריים. ההבנה הזו של השמאל, שהקדימה את ההבנה המקבילה של הימין בעשורים שלמים, יצרה עבורו פער אדיר בתרבות המערב ואפשרה לו לקדם את האג'נדה שלו גם כשהוא לא היה בשלטון – שזו נקודת המפתח (כשהוא כן בשלטון כל הארגונים האלה משמשים כמכפיל כוח רב עוצמה).
שופט ממונה לכל חייו ברוב הדמוקרטיות; פקידים מכהנים במקומם עד הפנסיה; עיתונאים אינם עומדים לבחירה ואינם מודחים; מרצים באקדמיה הם מחוץ לטווח הנגיעה של כל משטר דמוקרטי. כשהשמאל הפנים את כל זה, הימין היה רחוק מלהבין את התמונה ותפס את המאבקים שנוהלו – זכויות האזרח, וייטנאם, זכויות האישה, סיום הקולוניאליזם, מדיניות רווחה, חוקי עבודה, הגירה – כנפרדים ונקודתיים. האיחור הטראגי הזה בהבנה אולי כבר בלתי-ניתן לתיקון בחלק מהמערב, ויכול להיות שהוא יעלה בקיומה של ארצות-הברית כיחידה מדינית שלמה ומתפקדת, ואולי גם בסוף עגום למדינות נוספות במערב.
השילוב הזה של הצבת אנשים נאמנים לשיטה במקומות בלתי-נבחרים ומתגמלים מאוד, הידוק האחיזה על המקומות בהם נוצרת התרבות וגרימת התמכרות של האוכלוסיה להטבות ופיקוח ממשלתיים, הם תמהיל קטלני לכל חברה, וקשה מאוד להיגמל ממנו. אם מוסיפים על כך שיעורי ילודה הולכים וצונחים והגירה בקנה-מידה גדול של אנשים מתרבות זרה שאינם מבקשים ואינם מעוניינים להתערות – התחזית אינה אופטימית כלל וכלל.
לנחיתות הפוליטית של הימין ולעובדה שהוא הפך מחנה פחות מושך ומשפיע ברמת התפיסה הציבורית ישנם מרכיבים וגורמים רבים, היסטוריים וסוציאליים, ואי-אפשר לגעת בכולם במאמר אחד. עבורנו, כמי ששואפים לא לתת לישראל להידרדר במורד הבלתי-נמנע שהוא שליטה שמאלנית, הייתי רוצה להדגיש כאן פן אחד שהימין לוקה בו באופן מכאיב ושהבנה טובה יותר שלו תיתן לימין סיכוי טוב בהרבה לבנות את עצמו כאלטרנטיבה תרבותית טובה וראויה. הפן הזה הוא תפיסה אסטרטגית, כוללת, של מה שהשמאל עושה ומדוע הוא עושה זאת. מהם הרכיבים הבסיסיים ביותר שאיתם עובד השמאל, מהן הטעויות שהימין עושה ועוזרות לשמאל במאבקו, ומה הימין יכול לעשות כדי לנצח.
שלושה רכיבים מרכזיים יש במודוס אופרנדי השמאלני שמאפשרים לו לעשות את הדברים החשובים ביותר לכל מחנה פוליטי: גיוס נפשות חדשות, הלהטת הרוח ושליטה על סדר היום. שלושת הרכיבים האלה הם: א. סכסוך ופילוג ב. מהפיכה נצחית ג. הגדלה מתמדת של מנגנוני המדינה.
סכסוך ופילוג
גברים נגד נשים. שחורים נגד לבנים. עשירים נגד עניים. עצמאים נגד שכירים. עירוניים נגד כפריים. פקידים נגד כולם. אין זה מקרה שהשמאל אימץ ומאמץ לעצמו כל מאבק ומטרה בחברה לתיקון כל עוול שהוא, דמיוני או אמתי: זה גם לא חיפוש מתמיד אחר הרמוניה חברתית טובה יותר, כפי שאסביר מייד. הסכסוך המיידי בין חלקים שונים בחברה הוא לחם חוקו של השמאל: הסכסוך הזה מאפשר לו להיות הן מייצג החלשים, הן בעל הכוח (בשם תיקון העוול), והן מי שקובע את סדר היום התרבותי-תקשורתי. הסכסוך והאי-שקט החברתי הם הקרקע הפורייה ביותר לקידום פוליטי של השמאלנות – שהוא למעשה קידום פוליטי של שמאלנים, כפי שאסביר בפיסקה על הגדלת מתמדת של מנגנוני המדינה.
מדוע אין זה הדחף האצילי להרמוניה חברתית שמנחה את השמאל בדבררו, כביכול, עוולות? ההסבר פשוט מאוד. אדם שמחפש צדק אינו עוסק באופן אובססיבי באשמה. הוא מבקש שיתוקן העוול שנגרם לו: שיוחזר לו כבודו או רכושו שנלקח ממנו שלא-בצדק. מי שעסוק באופן אובססיבי באשמה, ולשמאל אובססיה בלתי-נלאית עם אשמה שחוזרת ומודגשת בכל חזיתות ההסברה שלו, לא מבקש לתקן עוול אלא להעמיק את תחושת חוסר-האמון בין קורבן העוול לבין מי שכביכול גרם לו. לכן שמאלנים עוסקים בלי-סוף באשמת ישראל או בדיכוי גברי או בפשעי הקולוניאליזם – הרבה יותר ממה שהם עוסקים בעוול עצמו או בדרכים לפתרונו.
סכסוך מתמשך בין חלקי החברה השונים, כשכל פעם הזרקור מושם על סט אחר של מדכא/מדוכא, הוא לא דבר שהשמאל עושה במקרה או נקלע אליו, אלא דבר שהוא יוזם באופן אסטרטגי. היתרון עבור השמאל במעורבות כה רבה בסכסוכים חברתיים נעוץ בכך שהוא תמיד מגלם איזה צד של צדק-על, מה שמאפשר להעלים עין מהטקטיקות הנבזיות שבהן הוא נוקט, למשל מונופול מוחלט על מינוי שופטים, בעלות על נכסים בהיקפים אדירים, התבצרות במתחמים סגורים לכל זר. השיטה של הפרד ומשול מוכרת עוד מאז ימי האימפריה הרומית וסביר להניח שאף לפניה. בתחומי תרבותיים ופוליטיים השמאל שכלל שיטה זו לכלל אומנות בדוקה ומוכחת.
מהפיכה נצחית
תשאלו שמאלן מהו המצב החברתי האידיאלי עבורו, זה שכשיתממש הוא יפסיק לצעוק על אי-צדק, עוולות ודיכוי, ותקבלו תשובה של: או גן-עדן עלי-אדמות או לעולם לא. וגם כאן, אין זה מקרה שהשמאל הציב לעצמו אוטופיה כמטרה פוליטית לשאוף אליה (ולדרוס כשוללי אושר מהאנושות את מי שלא מתיישרים מייד על-פי החדשנית שבגחמותיו). בישראל אולי נותנים את סקנדינביה כדוגמא לצדק סוציאלי מופתי, אבל בשבדיה פעילים חברתיים טוענים בתוקף שהמדינה גזענית, מפלה, מדירה, וכולי.
ביצירת אווירה מתמדת של מהפיכה השמאל משיג שתי מטרות: הוא משאיר את התומכים שלו באקסטזה כל הזמן – הם הרי לא נלחמים על הישגים פוליטי אלא על סוג של ניצחון משיחי שיביא את ההיסטוריה לקיצה ויפתח עידן חדש בדברי ימי האדם. וכל פעם ששמאלני רץ לתפקיד כלשהו או מנהל מאבק פוליטי, עומד להיפתח עמוד חדש בדברי ימי האדם: הם תמיד מדברים בשם הזמן ובשם הקץ, כאילו המגמות של אלה ברורות להם מהבית. תפיסות כאלה, האופייניות יותר לדתות מאשר לתנועות פוליטיות, מאפשרות לגייס את ההמונים התמימים לטובת עוד ועוד מצעדים, תרומות, מטרות, קמפיינים – הכל בשם הכל-טוב הנצחי שמחכה מעבר לפינה.
בונוס פוליטי נוסף שמעניקה מהפיכה נצחית היא בתרומתה לאי-שקט החברתי, שכן מהפיכה, להבדיל מהתגוששות פוליטית אחת מני רבות, היא מאבק טוטאלי שמצריך התגייסות רגשית גבוהה ופעמים רבות נתפסת כמטרה המצדיקה כל אמצעי. כי לשלול מאנשים פרסים או לשלוח אותם לגולאג בגלל שאתה רוצה לסתום ליריבים שלך את הפה זה דבר אחד, אבל אם אתה עושה את זה בשם מהפיכה גדולה זה כבר דבר אחר.
הגדלה מתמדת של מנגנוני המדינה
החלק הזה של דוקטרינת השמאל הוא הקריטי ביותר, ולמרבה הצער גם המפוספס ביותר אצל הציבור הרחב בכלל ואצל מי שחושבים על עצמם כימין בפרט. אבל לפני שנסתכל על השיטה עצמה, בואו נשאל לרגע את עצמנו מי באמת שולט במדינה דמוקרטית. ואם שואלים את השאלה הזאת ועונים בכנות אז התשובה היא: פקידים. יותר מכל שר, מפכ"ל, פרקליט ראשי, לפקידים יש כוח ומשמעות עצומה בחיי האזרח. פקידי חינוך יקבעו מה ילדיך ילמדו; פקידי מס יקבעו איך יתנהלו איתך כשיחשבו שיש חריגה בטפסים שלך; פקידים בבנק ישראל יקבעו כמה הכסף שלך יהיה שווה; פקידים בעירייה יקבעו אלו שירותים תקבל.
צמרת בנק ישראל, משרד החוץ והפנים, הפרקליטויות השונות, אנשי מכס ומע"מ, היושבים בלשכות, רבים מהם אנונימיים לחלוטין – הם בעלי השפעה אדירה על חיי האזרח בשתי דרכים חשובות: הראשונה ישירה, על-ידי קביעת אינסוף עובדות בחייו, השנייה – חשובה לא פחות למאבק פוליטי – הם עוזרים למחנה הפוליטי שהם משתייכים אליו לקדם את מטרותיו ולהכשיר את הלבבות, ארגונית ואידיאולוגית, אצל האנשים העובדים איתם ועבורם, לקראת עוד כוח ושליטה. פקידי הוראה גבוהים מארגנים מורים, פקידי משפט גבוהים מארגנים פרקליטים, פקידי כלכלה גבוהים מארגנים את עובדי שוק ההון הממלכתי.
ואם ישנו קו אחד משותף, ברור ועקבי, לכל מאבקי השמאל הוא זה: הפתרון לכל משבר עבור השמאלן הוא הוספה של פקידים וחוקים. יש בעיה של עוני? נקים רשות למלחמה בעוני ונשים שם חברים שלנו שיסייעו לנו בקידום סכסוך ותודעת מהפיכה תמידית, כך שכשנטען שיש בעיית גזענות הם יגייסו את עובדיהם וחבריהם להקמת רשות למלחמה בגזענות, ובה יכהנו אנשים שיעזרו לנו, בתורם, להקים רשות ליותר צדק שיפוטי שיעבדו בצמוד לאנשים שלנו שהכשרנו בתוכנית משפטנים כדי לקדם פלורליזם, שהם אנשים שלפני עידן שמנו במקומם בגוף לקידום הפריפריה.
בצורה הזו של הוספת עוד ועוד פקידים וגופים ורשויות וסוכנויות ואגפים, השמאל משיג שלוש מטרות אסטרטגיות חשובות: הראשונה היא שליטה בסדר-היום וקידום סדר-יומו הפוליטי, השנייה היא הגברת שליטת המדינה בחיי האזרחים ועל-ידי כך ניהול טוב יותר לקראת המהפיכה האוטופית שתבוא, והשלישית היא ניתוק הקשר שבין הבוחר למציאות (שכאמור מנוהלת בעיקר על-ידי פקידים בלתי נבחרים), שמביא לחוסר-אמון גובר והולך בדמוקרטיה, חוסר אמון שבתורו מקדם את התסיסה המיוחלת ומנוצל להגברת כוחה של המדינה – באמצעות המנגנונים בהם שולט ממילא השמאל. כך נוצר מעגל שטני של משבר > התערבות מדינתית > חוסר שקט > תחושת משבר > התערבות מדינתית > חוסר שקט וחוזר חלילה.
וכך השמאל גם נמצא בצד שיוזם ודוחף את המשברים החברתיים באמצעות עידוד בלתי-פוסק של תחושות אשמה, קיפוח ודיכוי, וגם קוצר את ההון הפוליטי מהם באמצעות הגדלת כוחו המאורגן במארג האינסופי של פקידים ובירוקרטים בשירות המדינה.
כשהמדינה מתחזקת האזרחים נעשים חלשים. כשהמדינה קובעת האזרחים לא. אזרחים חלשים הם אזרחים רגישים יותר לתעמולה ושטיפת מוח וסיפורי "גונבים ממך", ואזרחים ששקועים בתחושות שגונבים מהם נוטים לקרוא ליותר התערבות של המדינה, מה שמחליש אותם עוד יותר באמצעות ביצור נוסף של מנגנוניה.
וזה בית הספר שהשמאל עושה לימין כבר חמישים שנה בכל העולם המערבי: הוא מסכסך בין חלקי החברה, מעודד תחושת מהפיכה או סף מהפיכה-תמידית, ומגדיל באופן עקבי את כוחה הפקידותי והשרירותי של המדינה – שהוא בעצם כוחו, באמצעות אנשיו המוצבים לנצח בראש כל המנגנונים והוועדות.
איך יכול הימין לנצח?
הימין צריך, בראש ובראשונה, להבין מול מה הוא נלחם. להפנים שאווירת המהפיכה והמשבר היא לעולם לא-ספונטנית, אלא מאורגנת היטב, ושיש מי שעובדים בזה כל יום, כל השנה. לעורר משברים, ליצור תחושת סף מהפיכה (אם הימין בשלטון) או מהפיכה (אם השמאל בשלטון).
מעבר לזה, הימין צריך להפסיק, ממש מהר, עם אימוץ הז'רגון השמאלני ואוצר הפתרונות השמאלני. כי הימין לא ינצח על-ידי זה שהוא יחוקק אלף חוקים שבעזרתם הוא ינסה לשים אלף פקידים מטעמו: כל תוספת לכוחה של המדינה היא פגיעה בכוחו של היחיד, וכל פגיעה בכוחו של היחיד יוצרת אנשים נוחים יותר כחומר למהפיכה. אם זו וועדת פרסי אקו"ם או צמרת משרד החינוך, השמאל תמיד ייצג ותמיד ייצג את המנגנון. זהו כוחו הגדול אבל זהו גם מקור חולשתו – חולשה אשר הימין שאיננו מבין את המשחק אינו מנצל כלל.
במקום להילחם על השמאל בתוך המגרש שקבע בעצמו ולפי החוקים שקבע – מגרש וחוקים שמבטיחים לעולם ניצחון שמאלני – על הימין לשחק במגרש אחר ולפי חוקים אחרים. החוקים שצריך לקבוע הימין הם כאלה שיובילו ליותר חופש. מי שבשמו אמור הימין לדבר כדי להפוך לרלבנטי בזירת התרבות הוא תמיד האדם היחיד.
האדם היחיד איננו מושג פילוסופי. האדם היחיד בדמוקרטיה הוא קודם כל האדם הבוחר. ולדבר בשם האדם היחיד הוא לדחוף כל הזמן לכך שפחות ופחות מחייהם של אזרחי המדינה יוכתב על-ידי פקידים ויותר ויותר יעמוד לבחירתם והכרעתם הישירה. זה כולל הגירה, זהותה הלאומית של המדינה, סוג מערכת המיסוי, מימדי הצבא ואופיו, כן תקשורת ממשלתית או לא, סמכויות בית-המשפט לכופף ולבטל חוקים שנקבעו על-ידי נבחרי ציבור ועוד ועוד – כל אלה נושאים מהותיים ביותר שהיום לציבור הרחב אין שום דרך להשפיע עליהם.
בשם האדם היחיד ולמען האדם היחיד. כך יכול הימין לחזור ולהיות מושך ורלבנטי עבור חוגים רחבים בחברה הישראלית, אשר אינם מזדהים בהכרח עם גישה כוחנית כלפי הערבים או עם מפעל ההתנחלויות בשלמותו – שני רכיבים בתפיסת הימין שלמרבה הטרגדיה הפכו לכמעט בלעדיים אצלו , והפכו אותו לחסר-משמעות ואמירה בשלל תחומים של ממשל ותרבות.
חוסר האמירה והנוכחות של הימין בתחומי היצירה, המשפט, החינוך, הצבא, אופי השלטון, מבנה ההיררכיה הממשלתית, העבודה – כל אלה לא רק מקרינים החוצה בצורה של נחיתות אידיאולוגית ואינטלקטואלית, אלא משחיתים את הימין גופו על-ידי מניעת התפתחותה של אליטה תרבותית-חברתית-שלטונית ימנית. אליטה כזו אינה יכולה להיבנות ולהתבסס על תפיסה של ארץ ישראל השלמה לבדה, והתעקשות על התפיסה הזו כחזות הכול מובילה את הימין למחוזות מנוונים ובלתי-מושכים בתרבות הכללית.
לצד מדינה יהודית ותפיסה איתנה של חיבור בין ארץ ועם ישראל, שהם ציונות (וממילא אהודים על הרוב הגדול של היחידים החיים במדינה), הימין יכול לשמש, חייב לשמש, משקל נגד לנטייה של השמאל לפקידות ובירוקרטיה ולדחיפה המתמדת של השמאל למודל שלטוני שפחות ופחות ממנו מוכתב על-ידי בחירות האזרחים ויותר ויותר על-ידי פקידים שהושמו במקומם על-ידי מי שהימין האידיאולוגי תמיד תפס, ובמידה רבה של צדק, כאויביי חירות הפרט.
מאמר מבריק, אך מה לעשות כי בשמאל יש הרבה יותר אנשים מוכשרים בכל המקומות אותם ציינתם (בתקשורת וכו'?)… אה… ושכחתי, אפילו "מהדורת השבט", של "לאטמה", שהיתה סאטירה טובה וערוץ 1 נפנף אותה וגרם להתפרקותה.
..מפני שהימין לא משקיע כלל מאמץ בכיוון הזה. הם עדיין בונים התנחלויות על דיונת דעת קהל שבשליטת השמאל, ומסרבים להבין למה שוב ושוב מחריבים להם אותן.
מאמר נחמד, רק שהוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שמחנה השמאל בארץ הוא ממש לא שולט, הוא נפל לאלר רצח רבין ומאז לא התאושש. כמו כן הוא מתעלם לגמרי מכך שהשמאל האידיאולוג נוטה לרוב גם לתקוף את עצמו והרבה. הימין לעתים נדירות מאוד נוטה לעשות זאת.
והטענה שהשמאל השתלט בכוונה על עמדות מפתח באקדמיה או בתקשורת או במקומות אחרים היא מעבר למגוחכת, היא מקוממת. תחליף שמאלנים ביהודים ותנסה להזכר מאיפה זה נשמע לך מוכר.
חשבת שאולי אינטלקטואלים הם לרוב שמאלניים פשוט משום שהם משכילים יותר?
חשבת פעם, שאולי האינטלקטואלים הם לרוב שמאלנים, כי בתחומים האלה כבר שולטים שמאלנים, ולא נותנים לימין להתקרב? זה נקרא "אוליגרכים". כל ענף האומנות, למשל. מה יעשה ימני, שרוצה להתעסק באומנות? הרי אומנות זה עוד דרך לביטוי עצמי. ברגע שיראה שהוא לא כל כך משלהם, יזרקו אותו החוצה. כדי למנוע את זה, הימני יצטרך כל החיים לשחק אותה שמאלני. וזה מאוד קשה כשאתה אומן.
ניתוח יפה. מעניין לציין שיש התאמה בין מסקנות המאמר לצמצום מעורבות השלטון בחיי הפרט, לבין הגישה של ח"כ פייגלין לגבי מקומה של המדינה. מעניין שהוא מגיע למסקנות הללו דווקא מהגדרת הזהות היהודית של המדינה. בשבילו "יהדות שווה חירות". מינימום מעורבות של המדינה בענייני האדם הפרטי.
(לא בטוח שאני מבינה איך התגובות כאן עובדות) – אבל אני מגיבה ל-Gal5 ואומרת כי אני מצדדת בדבריה.
אלון מזרחי צודק בנקודה מאוד חשובה שפוליטיקה נעשית גם מחוץ לבית הנבחרים. הוא טועה לחשוב שרק השמאל מנסה להשפיע מתוך אירגונים , מוסדות ומוקדי כוח נוספים חוץ מבית הנבחרים.
גם לימין יש את: פקידי האוצר, בכירי הבנקאות, בעלי ההון ובישראל גם רשת שלמה של אנשי דת שמקבלים את משכורתם מתקציב הממשלה שמסייעים לו.
הדבר החשוב בעיני הוא להסיר את המסכות ולדבר על שיח של החלה והבנה שאין הסכמה על דברים רבים, מאשר לנסות לייצור איזה שהיא אובייקטיביות פוליטית וחינוך א-פוליטי שאף אחד לא קונה אותו.
פקידי האוצר אינם אנשי ימין, בכירי הבנקאות עושים לביתם, בעלי ההון הם ברובם המוחלט בכלל אנשי שמאל, והרשת השלמה של אנשי הדת שמקבלים משכורת מהמדינה? איך בדיוק הם יכולים להשפיע ימינה? כל התבטאות או פעולה לצד ימין אוטומטית מאויימת בפיטורים ובהפסקת תקציבים (ע"ע ביטול ישיבת ההסדר של הרב אליעזר מלמד שקרא לסרב פקודה, או הרב שמואל אליהו שאוים בפיטורים כי קרא לא להשכיר דירות לערבים).
שחר, אתה בכלל רואה את זה הפוך. התקצוב של המדינה לרבנים גורם להם להיות ממלכתיים ולא עצמאיים, ולהיות מושפעים משיקולי השלטון. בדיוק כפי שהרב משה גורן לדוגמא, כינס בית דין סודי, וביטל את ממזרותם של "אח ואחות". פחות או יותר בעיקר בגלל דרישתו של משה דיין. השמאל באותו הזמן הנהן בראשו בהסכמה והביע תקווה ש"הרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של החברה הנאורה והמתקדמת".
ניתוח יפה של אסטרטגיית השמאל, חבל שהמאמר הלך בסופו לכיוון של שמאל מדיני
שלומי ברור לך שהטענה שלך מביכה נכון? הרי השמאלנים מצליחים יותר מימנים רק במדעי הדשא, התוכל לשער מדוע?
רון, אני לומד בגבעת רם (הקמפוס של מדעי הטבע של האוניברסיטה העברית). עשו פה בחירות דמה, כחלק מהסיפור הזה-
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/249058
התוצאות פה היו זהות למדי לתוצאות הכלליות (כלומר רוב משמעותי למפלגות השמאל).
מאמר נפלא וחשוב. הלוואי ויגיע גם לעיניהם של מנהיגי הימין בכנסת הנוכחית (או לפחות בכנסת הבאה…). לוין, חוטובלי, אלקין, לנדאו, שמיר, בנט, אריאל, אורבך – אני מדבר בעיקר עליכם, שכן ליברמן ושפוטיו, ביבי ושאר בכירי הליכוד כבר מזמן אבודים, ופייגלין כבר מזמן במקום הנכון.
חידוש מרענן בהגדרת הבעיה-לגבי המוצע כפתרון, אין דברים ממשיים להאחז בהם: כיצד מתגברים על רשת הקורים שטווה השמאל בעמל כה רב, אשר מונעים כל קידום של כיפות סרוגות בצבא, או שופטים לתפקידי מפתח…היצמדות לזכויות הפרט ואימוץ קווי 67-ישברו את השליטה האזרחית הזו? מסכימה עם לב לבו של המאמר-הימין משתרך אחרי השמאל.השמאל קטן יותר, מאורגן יותר, יעיל יותר ותעמולן גדול יותר-השאלה החשובה היא, כיצד ניתן להפוך את היוצרות או לפחות להתחיל לנטרל את השפעתו ההרסנית.אל תשכח שהמחנה הלאומי מכורח ערכיו-שואף לאחדות והשמאל מכורח ערכיו שואף לפירוד ואין שם ליבו לשנאת חינם או מלחמת אחים-זה לדעתי מקור כוחו האמיתי.אנשים טועים לראות בכך אמונה בצדקת הדרך בעוד שלמעשה זה ניתוק ורדיקליות.
השמאל מנצח כי השמאל משחק מלוכלך, לדוגמא בתקשורת, מי שלא שמאל לא זוכה לקידום במקרה הטוב ובמקרה הרע פשוט מאבד את מקום עבודתו.
השמאל כופה את עצמו והימין לא.
משהו חשוב מאוד נשכח כאן. הבעיה שלנו (הימנים) היא שאנחנו עושים לשמאל הנחות שהם לא עושים לנו.
כשיש אירוע תג מחיר למשל, או כל אירוע ימני קיצוני אחר, לעולם לא תשמעו את מנהיגי השמאל מדברים כנגד נוער הגבעות,או פעילי כהנא למינהם. הם רואים את הכל כמכלול וידאגו לתקוף את ביבי ובנט ואת כל הימין, ואת כל המדיניות שלנו, ואת כל "הכיבוש". הם רוצים שהאזרח הפשוט יראה את הכל כמכלול כדי שבבחירות הבאות כשהאדם הפשוט והלא החלטי יחשוב על "ימין" הוא יחשוב על תג מחיר ומעישם קיצוניים. לא מאמינים לי? תראו את כל הפאנלים בכנס השמאל הישראלי שהיה לפני חודשיים ותראו בעצמכם. מבחינתם ימין זה ימין וכיבוש זה כיבוש והכל קשור להכל והם לא מוכנים שהאדם הפשוט יעשה את ההפרדה בין קיצוניים לשפויים. אבל אנחנו הימנים טועים כל פעם מחדש כשמגיח לעולם מקרה של שמאל קיצוני. בוז'י, שלי, וזהבה יושבים על זרי הדפנה בלי שאפילו מבקשים מהם רבע תגובה על המקרים האלו. אדם ורטה? במקום לתקוף את בוז'י וזהבה ואת כל השמאל שזה הפנים שלו אז כולם מתנפלים על אדם ורטה או רשת אורט. אחינועם ניני ופרס אקו"ם? אז מתנפלים על אקו"ם במקום על זהבה ובוז'י שיזיעו ויצטרכו לגנות! כאילו למי לעזעזאל אכפת מאקו"ם? וככה כל פעם אנחנו עושים לשמאל את ההנחה הזאתי של ההפרדה בין קיצוני לשפוי שהם לעולם לא עושים לנו! תראו את הסרט של רונן שובל מאם תרצו ביו-טיוב: "ההבדל בין השמאל השפוי לשמאל ההזוי".
והוא לא מבין כמה נזק הוא עושה עם ההפרדה הזאת!!!! אסור לנו לעשות את ההפרדה הזאת! הם לא עושים לנו את ההפרדה הזאת! כשיגיעו הבחירות הבאות אנחנו רוצים שאדם שישתעשע ברעיון של לבחור בשמאל צריך שיזכור את אדם ורטה ואחינועם ניני! הגיע הזמן שגם אנחנו נתייחס לשמאל כמכלול ולחבר את הקיצוניים שלהם למנהיגים שלהם בכנסת.
שלומי, בוא נבחן את טענותיך אמפירית. האם מאז רצח רבין באמת השמאל לא מימש את האידאולוגיה שלו?
1) האם מספר ההתנחלויות קטן או גדל? ביו"ש ממשלת ימין הכריזה על הקפאה רשמית (ומשהסתיימה, הקפאה שאינה רשמית), ועזה היא כעת יודן ריין, לשמחתו הרבה של השמאל. נוקאוט לשמאל.
2) האם הממשלה גדלה או קטנה מאז רצח רבין? תקציב המדינה ב1995: 269919303 ש"ח. ב2012: 417609858 ש"ח. עליה פעוטה של מעל 50%. שוב נוקאוט.
3) האם רעיון חלוקת הארץ במסגרת 2 מדינות ל2 עמים התחזק או נחלש? אם ב1995 היה למעשה רוב לימין שהתנגד, ורבין הצליח להעביר את הסכם אוסלו ב' על חודו של קול ממש (61 תומכים מול 59 מתנגדים) באמצעות מיצובישי לאלכס גולדפרב (שנבחר כחלק מ"צומת" – מפלגת ימין). הרי שהיום, כמעט ואין מתנגדים לשתי מדינות לשני עמים בכנסת. כל צמרת הימין (למעט בנט), ובראשם רה"מ, תומכים בפתרון 2 מדינות לשני עמים. השמאל ניצח כאן את הניצחון הגדול ביותר. הימין למעשה אינו אלטרנטיבה, אלא שמאל בעצמו.
וכמובן, כמו כל שמאלני טוב אתה חייב:
1) להדגיש שאתה חלש (הרי לפי השמאל, חלש = קורבן. ולכל קורבן יש מקרבן. ומכאן נובע שתמיד הצדק עם הקורבן).
2) ואיך אפשר בלי השוואה לשואה?
ההשוואה לשואה אינה פחות מסתימת פיות מנוולת. לא נעים לך להתמודד עם הטענה, אז אתה אוטומטית משתיק אותה באמצעות האאשמה של היריב כנאצי.
זה לא ילך לך.
אנשי השמאל לא משכילים יותר מהימין, לא אינטלגנטים יותר ולא בנויים מחומר גנטי משובח יותר. אין שום קשר בין השקפה פוליטית לגנטיקה. צא מזה. וכן, השמאל בהחלט השתלט בצורה מכוונת על מנגנוני השלטון. מה נראה לך שהקרן לישראל החדשה עושה עם התקציב האדיר שלה? האם מסלול להכשרת שופטים שמאלנים (http://nif.org.il/programs/law-program), לא נשמע לך כמו השתלטות מכוונת על מנגנוני השלטון?
יש רק את העניין הפעוט הזה של הימין שניצח כמעט בכל מערכת בחירות ב 20 שנה האחרונות. למעשה לפי המאמר הזה הימין לא יכול לנצח אף פעם בשום מערכת בחירות… אלא אם כן אתה מחשיב את מי שמכונה פה "ראש ממשלה" כאיש שמאל גם כן….
התבלבלת קצת בהגדרת ה"שמאל" וגם סתרת את עצמך בטענה שהשמאל הוא גם מהפכן אוטופי וגם מעוניין להרחיב את אחיזתה של המדינה. ממש מומחה לאנרכיזם אתה… הוספה של חוקים זה אולי שיטה של שמאל מרכזי, אבל השמאל באקדמיה שאתה מדבר עליו מציג קו שונה לחלוטין לרוב.
מה שתיארת הוא פסאודו-שמאל בעיקר, או סטריאוטיפ ימני של השמאל. אולי המאמר הבא יבער לך את העניינים: http://www.haokets.org/2014/02/23/%D7%90%D7%99%D7%96%D7%94%D7%95-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%98%D7%9D/
אין כאן סתירה. אתה פשוט לא הבנת את המאמר.
אין שמאל ללא כפייה מדינתית. גם המאמר שהבאת מהעוקץ רוצה המון כפייה. הוא רוצה להבטיח "חמלה לאחר". ואיך מבטיחים "חמלה לאחר" ללא חוק שיגדיר מפורטות מהי "חמלה", ויחייב אותך כמה "חמלה" עליך להעביר לאחר, ובכל כמה זמן? צריך פקידים שיבדקו האם כולם "חומלים" כראוי, צריך פקידי סעד שיעזרו לאלו שלא "חמלו" אותם מספיק, וצריך לקחת מיסים מכולם בשביל לממן את "החמלה" החסרה. בשביל המיסים החדשים צריך פקידים ופקחים נוספים, שיגבו אותם. צריך גם רשות שתרדוף אחרי כל מי שאיכשו הצליח להתחמק מלשלם "מיסי חמלה". וזוהי באמת רק ההתחלה…
השמאל לא סומך על בני אדם שילמדו ויתקדמו בעצמם. הוא רוצה את האוטופיה שלו, והוא רוצה אותה עכשיו ("שלום עכשיו"), ובכדי להשיג את האוטופיה, הוא לא יהסס להשתמש הכח. והכח הגדול ביותר נמצא אצל המדינה. וכשלא משיגים את האוטופיה (ואף פעם לא משיגים), צריך יותר כח. קרי, צריך מדינה חזקה וגדולה יותר.
תגידו, חבר'ה, לא נמאס לכם? מדינת הרווחה בישראל פשטה את הרגל, הימין בשלטון ועושה מה שבראש שלו כבר שנים (כולל להשתין על בג"צ בקשת מהמקפצה באי-כיבוד פסקי דין חלוטים, השתלטות על הועדה למינוי שופטים, התערבות אגרסיבית בבחירת ראש ביהמ"ש העליון וכו'), יש חצי מיליון אזרחים ישראלים שחיים מעבר לגבולות הקו הירוק, ועדיין אתם מבלבלים את המוח על "השמאל הזדוני ששולט במוקדי הכוח" בגלל איזה עשרים פרופסורים שההשפעה הפוליטית שלהם היא פחות מזניחה, וכמה עשרות עיתונאים שמיישרים קו כמו טירונים מול רס"ר משמעת נוקשה במיוחד בשנייה שצה"ל מחליט שהגיע הזמן לאיזה הפצצה טובה בעזה. ואגב, אני תמיד שמח לראות איך אין בעצם עוולות בעולם. זכויות האזרח, וייטנאם, זכויות האישה, סיום הקולוניאליזם, מדיניות רווחה, חוקי עבודה, הגירה ועוד, כולם מאבקים מדומים שהומצאו על ידי ה-"שמאל" (מעניין מי מתאם את כל זה, ועדת השמאל המרכזי? זקני ציון?) כדי לפלג את ה-"אזרחים החלשים" שמוחם נשטף ע"י סיפורי "גונבים ממך" (כמו למשל "השמאל גונב ממך את המדינה").
כמה שקרים ועיוותים בתגובה אחת. אתה לא מתבייש?
1) תקציב מדינת הרווחה בישראל גדל כל שנה בעקביות. נכון שלדעתך זה לא מספיק, אבל גם גזיליון דולר זה לא מספיק כשמחלקים אותם בחינם ומשחיתים את האזרחים.
2) הימין בשלטון, ובזמן הזה הוא לא שלט אפילו פעם אחת. התנתקות, הקפאה בנייה, הגדלת תקציבי המדינה – מה בדיוק הימין עשה, חוץ מלהיות קבלן הביצוע של השמאל? הממסד התקשורתי-אקדמי-משפטי סירס כל פעולה מינורית שהימין האימפוטנט ניסה לבצע.
3) בוועדת מינוי השופטים – יש זכות וטו לשופטים. שום השתלטות של הכנסת.
4) בג"ץ זה מי שמשתין על הכנסת – אין שום חוק בישראל שנותן לבג"ץ זכות לבטל חוק של הכנסת. אין שום מילה כתובה כזו. בג"ץ הוא דיקטטורה משפטית.
5) בכל מדינה דמוקרטית השופטים נבחרים ע"י הנבחרים או הבוחרים. רק בישראל ע"י שופטים. אין שום בעיה שהכנסת תתערב בבחירתו של ראש בג"ץ. כך היא אמורה.
6) איך העובדה שיש חצי מיליון מתנחלים סותרת את העובדה שהשמאל אוחז במוקדי הכח?
1) זו גניבת דעת, ההשקעה היחסית לאזרח (בתוך גבולות הקו הירוק) ומידת האחריות הציבורית כלפי האזרחים רק קטנה ב-30 השנים האחרונות. התקציבים גדלים נומינלית בגלל אינפלציה ובגלל גדילת האוכלוסיה. אבל אין ספק שהמדינה משחיתה את אזרחיה, למשל האזרחים יצחק תשובה, אילן בן דב, נוחי דנקנר ועוד שאר טיפוסים ממעלה ראשונה.
2) אני תוהה מתי תגיד שהימין בשלטון, אם לדידך עד כה הוא לא שלט (ולמעשה בכלל היה "קבלן ביצוע של השמאל"). ושוב הקשקוש על הממסד התקשורתי-אקדמי-משפטי, שכוחו המעשי (בוודאי של הממסד התקשורתי-אקדמי) אפסי ושתמהני עד כמה אתה עצמך באמת מאמין ב-"אחיזת זרועות התמנון" שלו על מוסדות המדינה ( ושאר דימויי תעמולה). איזה פעולה מינורית ה"ממסד" הזה סיכל בדיוק?
אגב, הצימוד הזה בין ימין כלכלי לימין חברתי הוא מופרך. עיתון הארץ, למשל, שזוכה לכינויים כגון "אל-ארד" וכו' לא כיוון שהוא נתפס כשלוחה של ערוץ 7, מייצג ימין כלכלי מובהק. האלקטורט של מפלגת הליכוד בבירור קרוב יותר לשמאל כלכלי מאשר לימין כלכלי (וזה בודאי נכון למפלגה כמו ש"ס, ימין פוליטי ברור בצירוף של שמאל חברתי). ומי שבעד ימין כלכלי אמור לתעב את ההתנחלויות, שללא סובסידיה ממשלתית אגרסיבית כמעט בכל פן מעשי לא היו בכלל מתקיימות, וזה עוד בלי הסובסידיה האילמת של לסלול כביש ולפרוס קווי מים וחשמל ולשים פלוגת מילואימניקים שתשמור.
5+3) היות שיש צורך ב-7 מ-9 מהקולות בשביל למנות שופטים לבית המשפט העליון, גם למערכת הפוליטית יש זכות וטו על בחירת שופטי עליון. על חוק גרוניס (שבלי קשר לשאלה האם אשר גרוניס הוא איש ראוי או לא, היווה התערבות בוטה בתהליך) אתה לא מלין, כמובן. גם לא על ההשתנה בקשת על פסקי דין חלוטים (לשאלת הלגיטימציה של אותם פסקי הדין אני מגיע בפסקה הבאה). ההשוואה למדינות אחרות (למשל ארה"ב) היא מטעה כי המנגנון שם שונה באופן מהותי והכוח של הרשות המבצעת הוא באופן תשתיתי הרבה יותר מרוסן (וחוץ מזה אפשר למצוא לא מעט דוגמאות למדינות מתוקנות שבהן יש ועדה למינוי שופטים בה השופטים נותנים את הטון (למשל בריטניה). אגב, אני בהחלט לא טוען שהמערכת המשפטית בישראל היא מושלמת, רחוק מכך. אפשר ואף רצוי לנהל דיון על כל מדיניות ועל כל מוסד. רק חבל שנראה לי שהמטרה היא לא לייצר מערכת משפטית טובה יותר אלא להכניס ל-"שמאל".
4) הסמכות החוקית של בית המשפט העליון לביטול חוקים נגזרת ישירות מחוקי היסוד של מדינת ישראל. אני חושב שאנשים מבלבלים לפעמים בין "דיקטטורה שיפוטית" לבין לא להיות מסוגלים מסיבות חוקיות לעשות את מה שהם רק רוצים, מתי שהם רק רוצים, כל הזמן. אה כן, שכחתי, "רצון הרוב".
6) אתה שואל ברצינות איך העובדה שיש חצי מיליון מתנחלים סותרת את העובדה שה-"שמאל" אוחז במוסדי הכוח? אם השמאל באמת היה אוחז במוקדי הכוח אחוז ניכר מהם כבר לא היה שם, בתור התחלה.
אני אמור להתבייש? אתם, שטווים סיפורי בדים ותיאוריות קונסיפרציה סביב איזה דמון פיקטיבי בשם "השמאל" שבגללו הכל רע, ועוד אחרי זה הולכים ומאשימים את השמאל האמיתי, לא הדמון שבראשכם אלא אנשים כמוני, בסכסוך ובפילוג, אתם צריכים להתבייש. הייתי מאחל לכולכם כעונש לחיות במדינה שאתם חולמים עליה, אבל לצערכם זו גם המדינה שלי.
אתה פשוט לא צודק.
6.אתחיל מהסוף- בזמן שלטון השמאל- רבין, פרס, ברק ההתנחלויות גדלו, נבנו ושגשגו טוב יותר מאשר בזמן שרון (התנתקות, הקפאה) או נתניהו (הקפאה שקטה והרמטית, הצהרות שווא על בנייה).
4. בישראל אין חוקה. יש כמה חוקי יסוד, ובג"צ אמור להשתמש בהם כדי לבטל חוקים שמנוגדים באופן מובהק לרעיונות העומדים ביסוד המדינה. למעשה הוא פועל באופן סלקטיבי ומאד פעיל פוליטית. הוא מבטל חוקים מז'אנר מסויים, ומושך את ידיו מדיון בהפרות אחרות של חוקי היסוד (למשל האפלייה על הר הבית).
3. אכן, לרשות המחוקקת יש מעט קולות בוועדה. הבעייה היא שבכנסת יש מגוון דעות, ויש להם קולות ספורים, בעוד שלשופטים יש את עיקר הכח. יוצא שרק מעט מזעיר מהכח לבחירת השופטים מגיע מהעם.
2. נאמר שהימין בשלטון כש: ישראל תודיע שהיא מתנגדת להקמת מדינה נוספת בין הירדן לים; כשהחופש יגדל- המיסים ירדו, הקצבאות ירדו והרגולציות יפחתו; כשהתקינות הפוליטית תיעלם- ואפשר יהיה להביע מגוון דיעות בלי להפוך מוקצה מחמת מיאוס.
1. מעניין יהיה לבדוק את זה באופן מספרי- אני לא מבין בזה. אני כן יודע שישראל מדורגת נמוך באופן מביך במדד החופש הכלכלי העולמי.
כן גבריאל, ומה אתה מבין מזה?
אני מבין מזה שהעם בישראל שוב ושוב בוחר ימין, כי הוא רוצה ימין, אבל שוב ושוב הוא מקבל שמאל, כי השמאל הצליח ליצור מנגנונים שלא מאפשרים לאג'נדה ימנית להתקיים. מנגנונים כמו תקינות פוליטית, תקשורת מאיימת ויוצרת מציאות ומערכת פקידות חזקה מדי (עיין במקרה שגיא קייזלר) מסרסים כל ממשלה שתנסה להיות ימנית.
גם נתניהו יודע את זה. אז לפני הבחירות הוא מדבר ימין- כי זה מה שהעם רוצה, ואחרי הבחירות הוא פועל כשמאל, כי זה מה שאפשר.
אכן- הימין בצרות.
גאוני
"סכסוך ופילוג"
אלון, האמת, לפני שקראתי את הכתבה הזאת, הייתי די מבולבל. לא הייתי בטוח איך אתה אומר את זה על השמאל.
האמת, אני כן מבין עכשיו את כוונתך, וזה טענה יפה מאוד, אבל אז נזכרתי שזה לא רק קטע של שמאלנים. כי כשיש מלחמות ופיגועים, למי זה יועיל אם לא לימנים? וראש ממשלה שמזדהה כימני – פוגע בו להתסיס נגד מדינת אויב או אחר? ולאיזה צד יותר מועיל להעלות את קרנה של הדת על חשבון חופשיי הדת? לשמאל? או שמה לימין?
ובמיוחד, במיוחד, מי כל הזמן מדבר על הצד השני כאויב? כגיס חמישי? מי קורא לצד השני בוגד, כאילו שהשתייך לצד השני זה פשע? – השמאל? אתה בטוח?
אז מה אפשר להגיד, אתם בימין שם לא כאלה יותר טובים מהשמאל. אולי אפילו אותה גברת בשינוי אדרת, או אם תרשה לי להיות יותר גס, אתם אותו החר*