ביקורת ספר: יהודים בצבאות זרים

האם קהילות יהודיות ידעו להגן על עצמם בגולה? האם יהודים ידעו לאחוז בנשק לפני הקמת המדינה? אבי וולף קרא ספר חדש ומקיף בנושא, והתרשם מאוד.

ביקורת ספר: Derek Penslar, Jews and the Military: A History. Princeton University Press, 2013

האם קהילות יהודיות הגנו על עצמן בגולה? האם יהודים אחזו בנשק לפני הקמת המדינה? ומה עם קצונה יהודית בכירה בצבאות נוכרים? ספר חדש ומקיף בוחן את האתוס הצבאי היהודי בעידן שלפני הקמת מדינת ישראל

ספר מרשים בהיקפו ועומקו, אך לא נעדר ליקויים

נתחיל בסיפור אישי: כשלמדתי היסטוריה בתיכון, קיבלתי את הרושם שבין מרד בר-כוכבא לבין הקמת ‘השומר’ וה’הגנה’ הציוניים, היהודים היו קרבנות תמידיים; פציפיסטים-למעשה. הם מתו על קידוש השם בימי הביניים, בפוגרומים ובשואה – אם בשם אידאולוגיה של אי-אלימות, ואם משום חוסר אונים פיזי. היהודי הגלותי נתפס כמישהו חלש אופי וחסר כוח, שלא מסוגל, או אפילו רוצה, להגן על עצמו כאינסטינקט אנושי בסיסי ביותר.

הרושם ההיסטורי הנ”ל היה ועודנו נפוץ למדי בישראל ובקרב יהודים אמריקנים בחו”ל. באופן אירוני, הוא משמש כבר שנים אידאולוגים ציוניים ולא-ציוניים כאחד. הציונים משתמשים בדימוי לחיזוק הטענה שהציונות היא שחילצה את העם היהודי ממצבו הפסיבי והפתטי, כקרבן תמידי, והיא שנתנה לו את הכוח לחרוץ את גורלו בעצמו. מאידך, לאידאולוגים אנטי-ציונים וליברלים, במיוחד אלה באוניברסיטאות בארץ ובחו”ל, הדימוי של היהודי הגלותי החלש וה”נשי”, הסולד מאלימות, משמש כ”קונטרה” אידאליסטית ונאצלת אל מול מה שנראה להם ככוחנות ישראלית ברברית ולאומנית.

ספרו של פרופ’ דרק פנסלר יהודים וצבא: היסטוריה, מנפץ דימוי שטחי זה לרסיסים. הספר, הסוקר את היחסים ההיסטוריים בין יהודים לצבאות זרים מימי הביניים ובעיקר בעת החדשה, הוא מופת להיסטוריוגפיה סינטתית. בשלבו מקורות ראשוניים, מחקרים חלוציים ופרספקטיבה רחבה והשוואתית, פנסלר מעניק לקורא תמונה עשירה, מורכבת ומרתקת בהרבה מהתיאורים הפשטניים שרבו בציבור היהודי והלא-יהודי, אודות היחס בין יהודים לצבא וכוח צבאי.

פסיביות אינה פציפיזם

עוגן אחד לדימוי המצוי של היהודי כדמות פסיבית, הוא העקרון המפורסם של “שלוש השבועות”, לפיו אסור ליהודים למרוד באומות או לנסות לכבוש את ארץ ישראל לפני בוא המשיח. נהרות של דיו נשפכו לגבי תוקפו של עקרון זה, אבל כפי שמבהיר פנסלר – גם אם נכון שרוב היהודים התנגדו למרד ומלחמה לשם כיבוש, המרחק בין זה לבין פציפיזם עקרוני השולל אלימות מכל סוג רב מאוד. כך, ההלכה המסורתית מעולם לא שללה הגנה עצמית, כולל הריגה, אם אין ברירה אחרת, בין של יחידים בין של קהילות. כשיכלו יהודים להתגונן, הם עשו כן.

יהודים בארצות נוצריות נשאו או לפחות היו בעלים של כלי נשק כמו חרבות ואקדחים. יתרה מכך, במקומות כמו ממלכת פולין-ליטא ואחרים, יהודים השתתפו במשמר ההגנה של הערים בהן גרו; באזורי הספר של אותה ממלכה בתי הכנסת היו מבוצרים, ולפעמים אפילו נשאו תותחים. גם אם יהודים לא היו נלהבים למלחמות, אין הם שונים בכך מרוב משתתפי המלחמות בימי הביניים – סוחרים ואיכרים נוצרים שהוכרחו ע”י אדוניהם לצאת לקרב. היו אלה בעיקר אצילים ושכירי חרב שמצאו רווח במלחמות.

לא רק דרייפוס וצבא הצאר

כל זה השתנה בעת החדשה, עם ירידת קרנם של הצבאות השכירים ועלייתם של צבאות לאומיים גדולי-ממדים, המבוססים על אזרחים שווי-זכויות שמוכנים למות למען מולדתם. לכאורה, כאן הגיעה ההזדמנות עבור יהודי אירופה “להילחם למען זכויותיהם”, ולא רק להוכיח את נאמנותם למולדת אלא גם להזים את אותו דימוי נשי ופחדני של יהודי הגלות, שהפיצו האנטישמים. על פניו, הנה סיפור מובהק של יציאת היהודים מהגנה פסיבית גרידא למפגש אקטיבי עם כוח – חוט מקשר בין הגלות בעלת הלאומיות הרדומה, לתקומה הלאומית המלאה במדינת ישראל.

ברם, התקופה הזאת נבלעה – בעיקר בעקבות השואה – לתוך סיפור-על של קרבנות. לפי סיפור זה, יהודים שניסו להשתלב בצבאות מערביים נתקלו באנטישמיות, ומן הסתם עמדו בפני סיטואציות דוגמת זו של אלפרד דרייפוס, אשר על אף כישוריו מעולם לא התקבל כשווה ובסוף גם הוקע כבוגד. ואם זה היה המצב באירופה, הרי שבאימפריה הרוסית המצב היה גרוע בהרבה: ילדים יהודים נלקחו בכוח והתבוללו בכפיה, ואחרים עשו כל שביכולתם להימלט מגיוס – מי על-ידי בריחה, מי על-ידי שוחד ומי באמצעות פגיעה עצמית. יחס היהודים לצבא היה אם כן מסויג עד עוין.

ובכן, כמובן שיש בסיפור-על הזה יותר מגרעין של אמת; אכן, בכל צבאות אירופה הייתה אנטישמיות ברמה כזו או אחרת. יתר-על-כן, חילות יוקרתיים יחסית בצבאות אירופה, דוגמת חיל הפרשים שהיה מורכב בדרך-כלל מבני אצולה, לרוב היו סגורים (או לפחות עוינים) בפני יהודים; ואכן, צבא הצאר היה מקום אכזרי כלפי יהודים; העובדה שרובם לא התנצרו או עיצבו סוג מיוחד של זהות רוסית-יהודית, היוותה מן הסתם נחמה פורתא להוריהם המסורתיים יותר.

לא משקף את כל התמונה; משפט דרייפוס
לא משקף את כל התמונה; משפט דרייפוס

אבל כפי שמבהיר פנסלר, גם הסיפור הזה הוא חלקי ביותר. ראשית, לא כל החילות היו מונופולים של האצולה. למשל, בכל מה שנוגע לחילות ההנדסה והתותחנות – שם שמו את הדגש העיקרי על יכולת והשכלה – יהודים עשו חיל. כמו כן, רוב הקצינים בצבא צרפת לא היו דרייפוס. רובם השתלבו היטב, גם לפני וגם אחרי הפרשה, לתוך המבנה של חילות הקבע והמילואים של צבא צרפת, ותרמו תרומות חשובות. יתרה מכך, קצינים רבים לא היו מתבוללים שנישאו בנישואי תערובת או מומרים, אלא דווקא בניהם של רבנים ומנהיגים יהודים, שהקימו משפחות יהודיות וקיבלו עידוד רב מקהילתם.

כמו כן, רוב צבאות אירופה לא התנהלו כצבא הצאר. כך, לעומת הצבא הרוסי העוין, ניתן להביא את צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהיה אולי הצבא הידידותי ביותר ליהודים באותה תקופה. לעומת הרוסים המבוללים (לא רק יהודים, יש לומר), האימפריה הרב-לאומית במרכז אירופה השקיעה מאמצים רבים לשילוב המיעוטים הרבים בתחומה, כולל היהודים. תקנים לרבנים צבאיים ניתנו בצבא האוסטרו-הונגרי הרבה יותר מאשר בכל צבא אחר באירופה, וצרכיהם הדתיים קיבלו התייחסות ראויה לציון, שספק אם היה כמותה עד הקמת צה”ל.

כך גם לגבי יחס היהודים לצבא מדינתם. בכל מקום שבו יכלו יהודים להשתלב בצבא כאזרחים שווים, אם בפועל ואם בפוטנציה, הם השתתפו מרצון ובהתלהבות. מנהיגים ופובליציסטים יהודים הדגישו פעם אחר פעם את גבורת הלוחמים שלהם, כהוכחה ניצחת נגד הטענות האנטישמיות בדבר “פחדנות היהודים”. קצינים יהודים תבעו את מקביליהם הנוצרים לדו-קרב כשאלה עלבו בהם על יהדותם, ותמונות של יהודים במדים צבאיים היו משהו להתגאות בו – לא להתבייש בו. הרבה לפני הציונים וגם אחריהם, יהודים באירופה ובעולם דיברו על אחיהם החיילים כ”מכבים החדשים”, וטיפחו כל סיפור על גבורה יהודית למען צבאות זרים, מאלכסנדר מוקדון (!) עד ימיהם. ותיקי צבא גרמניה, למשל, היו רחוקים מאוד מהדימוי הפציפיסטי-משהו של מנהיגים ואינטלקטואלים יהודים-גרמנים ליברלים, כמו בובר וסימון עבור בני קהילתם, וכמוהם ותיקי צבאות אירופאיים אחרים.

ממלחמות אחים למלחמות למען אחים

אולם, ישנו צד אחר לסיפור שילובם של יהודים בצבאות אירופה, אשר צינן בהרבה את יחסם למלחמה: העובדה שאחיהם ה”אויבים” יושבים בצדה השני של החזית. ישנו סיפור נפוץ על חייל יהודי בצבא אירופאי כלשהו – הצבא והמלחמה משתנים לפי הסיפור – המסתער על קו האויב ודוקר חייל יריב. ברגעיו האחרונים, אותו חייל ממלמל “שמע ישראל”, והחייל הדוקר נרתע מיד לאחור – מזועזע מהעובדה שהרג יהודי אחר. סיפור זה, שמופיע לפחות מאז מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1871, התגלגל בגרסאות שונות בקרב יהודי אירופה עד מלחמת העולם הראשונה ועד בכלל. הוא מופיע אצל סופרים ומשוררים רבים, מש. אנסקי ועד הרב חיים סבתו בסוף ספרו ‘בואי הרוח’. הסיפור מדגיש עד כמה מלחמות אירופאיות היו גם – שלא במתכוון – מלחמות אחים בין יהודים.

על אף שאין הוכחה חותכת לכך שסיפור כזה אכן קרה, הפחד מפני האפשרות להתרחשותו רבץ תמיד בתודעת היהודים ששירתו בצבאות אירופה. הוא מנע לא פעם מיהודים משני עברי הקו להגיע לשנאה הלאומנית התהומית שהראו אירופאים זה לזה, שכן אי אפשר לשנוא את אחיך גם אם הוא בצד הלא-נכון. יהודים התפללו למען הצלחת מדינתם אבל לא עבור “השמדת האויב”, הם דיברו לא פעם על הצורך “להתנהג כיהודי” לאחר כניעת האויב, והם עבדו לרווחת חיילי אויב יהודים שנשבו. בכלל, כפי שפנסלר מתאר ביד אמן, יהודי הגולה פיתחו סוג של “לאומיות בכל מקום”, של גאווה על שירות יהודים בכל מקום שהם, גם אם לחמו בצבא האויב. לשיא הגיע תהליך זה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר יהודים משני עברי הקו זכרו לטובה את כל היהודים שלחמו – ברשימות שמות הנספים, בקשרים החמים בין ארגוני ותיקי צבאות יריבים, ובסולדיריות היהודית העולמית הגוברת.

האם השואה חיסלה את הקשר בין יהודים וצבא, והפכה את יהודי הגולה לקרבנות בלבד? פנסלר טוען בצורה משכנעת שלא: היהודים פשוט עברו לשלב אחר, של ‘מלחמות עולם יהודיות’, בהן העולם היהודי קם כאחד (או כמעט כאחד) למען אחיו. כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ותיקי צבא יהודים בגרמניה, רוסיה ומקומות נוספים, ארגנו הגנה לקהילותיהם נגד התקפות אנטישמיות; לפני שמת בתל-חי, יוסף טרומפלדור הקים יחידה צבאית של חיילים יהודים-רוסים, ואף חלם לצעוד עמם דרך הקווקז לארץ ישראל.

שירת בצבא הצאר מעל 40 שנה, והגיע לדרגת קאפיטן; הרצל יענקל צם, יהודי שגויס בילדותו
שירת בצבא הצאר מעל 40 שנה, והגיע לדרגת קאפיטן; הרצל יענקל צם, יהודי שגויס בילדותו

לשיא הגיעו הדברים במלחמת העולם השנייה. יהיו הוויכוחים על התנהגות היהודים בגטאות ומחנות ההשמדה אשר יהיו, עובדה היא שיותר ממיליון וחצי יהודים לחמו בנאצים – שליש בצבא האדום, שליש בצבא ארה”ב והשליש הנוסף בצבאות אחרים, מורדי גטאות ויחידות פרטיזניות. הראיה של מלחמת העולם השנייה כ’מלחמה נגד עמלק’, הצבא הנאצי, שבו (כמעט) לא שירתו יהודים ואשר שאף להשמידם, הפכה למוקד גיוס עצום לעולם היהודי מחוץ לאירופה הנכבשת. פנסלר מתאר בפרוטרוט את ההתלהבות והרצון העז של יהודים בכל העולם לעשות את חלקם במלחמה נגד הנאצים (אם כי חלקם של יהודי ברית-המועצות ויחסם בתופעה לא זכה לתיאור ראוי בספר). מדובר היה בחוויה גלובלית, שעשתה הרבה למען טיפוח תחושת האחריות היהודית ההדדית, אשר עלתה הרבה מעבר לרגשות החצויים של יהודי מלחמת העולם הראשונה ולפני כן.

פנסלר מבקש לראות את מלחמות ישראל, ובמיוחד מלחמת העצמאות, באותו אופן – לא כמלחמה מקומית בין יהודי היישוב לערבים – אלא כ’מלחמת עולם יהודית’. אם ה’חזית’ של המלחמה הייתה בארץ ישראל, הרי שה’עורף’ היה כלל העולם היהודי ומשאביו. יש צדק רב בדבריו: יהודי הגולה תרמו תרומה מכרעת לצבא הנולד, כסף וציוד מלחמתי ולא-מלחמתי. קציני ‘הגנה’ חשובים ומשפיעים היו ותיקי מלחמות העולם הקודמות, אשר קיבלו את הכשרתם בצבאות אירופה. אם בגח”ל ואם במח”ל, יהודים באו מכל קצות תבל להילחם למען אחיהם, ולא רק עבור הכרה של מדינתם והסביבה הלא-יהודית שלהם. תביעתו של פנסלר לשינוי תפיסה בכיוון זה ראויה לשיקול דעת, הן מבחינה היסטורית גרידא והן כאמצעי המחזק את הקשר בין ישראל לגולה.

תפסת מרובה לא תפסת

ספרו של פרופ’ פנסלר הוא מהפכני ומונומנטלי; מן הסתם הוא יקבע את הטון המחקרי לשנים רבות. ברם, הוא אינו חף מפגמים. חלק סתם מתמיהים, כמו קביעת תאריך הצהרת בלפור לדצמבר 1917. כמו כן, יש לו נטיה לסטות מהנושא העיקרי – אולי בגלל כל הדברים הפיקנטיים שעולים ממחקר חלוצי שכזה. כך, עם כל העניין שיש בקבוצת ברגסון או ההתאמה בין כתב-עת ציוני נפוץ בארצות-הברית בעת מלחמת העצמאות ובין המחקר ההיסטורי העכשווי, לעניות-דעתי המחבר מקדיש יותר מדי מקום למה שהם למעשה עניינים המצויים בשולי מחקרו.

כל אלה הן טעויות קטנות ומובנות. הרבה פחות מובן לי, כמו שנרמז לעיל,  התיאור החסר מאוד של היהודים והצבא האדום, אם בעת מלחמת האזרחים הרוסית (1918-1921) ואם במלחמת העולם השנייה. ראשית, לא מדובר רק בכמה זקנים ומדליות: ספק אם קיים יהודי רוסי שאין לו קרוב משפחה אשר לחם בחזית המזרחית המדממת – בלפיתות ברברוסה, ב’מטחנות הבשר’ ברז’ב וסטלינגרד, ובכיבוש מזרח אירופה וגרמניה.

שנית, לא ניתן להזכיר את היהודים הרבים שהתגייסו לצבא האדום בעת מלחמת האזרחים, בלי להזכיר את הסיבות המורכבות לכך. במחקר שעובד כל כך קשה על הדגשת ההקשרים ההיסטוריים והניואנסים הרבים שבאירועים, התאכזבתי לראות משהו שנראה יותר כמו תיאור אנציקלופדי מאשר ניתוח עמוק של המצב. לא חסרים מקורות ארכיוניים ומשניים בנושא, והייתי ממתין בשמחה עוד שנה-שנתיים עד שהעניין יכוסה כראוי.

מה שצורם אף יותר הוא היחס של המחבר לישראל ולציונים. אין לי בעיה עם יחס ביקורתי למושא המחקר, אבל יש ניגוד משווע בספר בין טיפולו הזהיר והמלא של המחבר ביהודי הגולה, ובין יחסו החד-צדדי והלא-סימפטי לציונות וישראל. ‘אחרית הדבר’ של המחבר על ישראל נראית יותר כמו פולמוס אפולוגטי תוקפני למען יהודי הגולה וכבודם האבוד – מהסוג שהמחבר סוקר לא מעט בספר עצמו – מאשר שיפוט מאוזן של היסטוריון בכיר. טיפולו הטלגרפי ויש לומר שטחי בעניינים מורכבים, כמו הלכה וצבא בצה”ל והיהדות הדתית-לאומית והחרדית, מאכזב מאוד.

טענותיו של פנסלר כאילו אין כל התייחסות לתרומת הגולה בבתי הספר בישראל זוקקת מחקר, או לפחות הוכחות המתייחסים לתכניות הלימודים; אי אפשר לזרוק האשמה כזו באוויר ללא גיבוי ראוי. כך גם לגבי הטענה כאילו חסר מחקר על נושא תרומת יהודי הגולה להצלחת מלחמת העצמאות, דבר שנשמע לי מתמיה לאור העובדה שפולמוסים היסטוריים על גח”ל התרחשו עוד בשנות ה-90, וספרים על יהודים בצבא האדום ותרומת הנשק האמריקני למלחמת העצמאות פורסמו על-ידי משרד הביטחון.

מלחמת העולם השניה כ'מלחמת עולם יהודית'; מוריס רוז, מייג'ור גנרל בצבא האמריקני, ויעקב גריגרוביץ' קרייזר, קולונל-גנרל בצבא האדום
מלחמת העולם השניה כ’מלחמת עולם יהודית’; מוריס רוז, מייג’ור גנרל בצבא האמריקני, ויעקב גריגרוביץ’ קרייזר, קולונל-גנרל בצבא האדום

.
יתרה מכך, על אף שללא ספק יש המשכיות משמעותית בין החוויה הצבאית היהודית בגולה לבין הקמתו של צה”ל, לדעתי פרופ’ פנסלר הולך רחוק מדי בטענותיו. ישנם היבטים בצה”ל ומדינת ישראל שהם “מהפכניים”, או לפחות מהווים “קפיצות מדרגה” שאף פעם לא היו אפשריות תחת שלטון זר: שאלות של מדיניות גבוהה ואסטרטגיה, של עיצוב זהות כשהשלטון הדמוגרפי והמדיני בידיך ולא ביד עם זר, טיפול במיעוטים ועוד. רק עיון בהיקפו ועומקו של הטיפול ההלכתי בנושאים אלה לפני הקמת צה”ל ואחריו, היה מראה עד כמה הטענה כאילו מדובר רק, או אפילו בעיקר, ב”המשכיות” מימי טרום-ישראל – לוקה בחסר.

אין בכל אלה כדי לגרוע ממה שהוא ללא ספק הישג היסטורי מהשורה הראשונה. אם יש לי השגות כאלה ואחרות, הרי הן כהשגות על מפעלים דומים של יהודים שניסו לקבוע את ה”מילה האחרונה” בנושא מסוים, ורק עוררו אחריהם דיון ער של מחלוקות וליבון עניינים – והרי ויכוחים ודיונים הם מסורת יהודית לא פחות עתיקה ומכובדת מלחימה פיזית.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר