קיטש וקלישאות: אילנה דיין ממחזרת

20 שנה חלפו מאז אוסלו, 20 גם חלפו מאז התחילה אילנה דיין את ‘עובדה’. שום דבר לא השתנה: לא הקלישאות ולא דובריהן.

המשדר האחרון של “עובדה” עם אילנה דיין הוקדש לדמותו של ג’ון קרי, מזכיר המדינה האמריקני. החלק הראשון הורכב מכתבה/ראיון איתו, והחלק השני הוקדש לפאנל באולפן שבו נכחו חוץ מדיין פרשן הערוץ אמנון אברמוביץ’ והשרה ציפי לבני – שאותה החליף לאחר מכן צביקה האוזר, עד לא מזמן מזכיר הממשלה.

הראיון עם קרי לא היה סתם ראיון. כדרכה,  דיין יצרה כתבה דוקומנטרית על קרי (קטעי ארכיון, ראיונות עם חברים ובני משפחה וקריינות שלה ברקע),  ושיבצה בה קטעים מהראיון שערכה עמו. התפיסה העיתונאית הקולנועית משהו של דיין היא מן המפורסמות; כזכור, הפסידה דיין במשפט דיבה ל”סרן ר'”, לאחר שגילתה יצירתיות רבה מדי בעריכת הכתבה. היא ערערה לעליון (מועצת העיתונות, האמורה לשמור יותר מכל על האתיקה העיתונאית, דווקא הביעה בה תמיכה), זכתה בערעור, ושבה בתנופה אל הטלויזיה הדרמטית מדי שלה, עם הקריינות הסנטימנטלית והסאונדבייטס המוגזמים (סינתיופריטות על הבס לרגעים המותחים, ארפג’יו פסנתר לרגעים המרגשים, כמו בפרסומת הסלולר הקרובה לביתכם).

ממחזרת אותן קלישאות כבר 20 שנה; דיין. צילום: משה שי, פלאש 90
ממחזרת אותן קלישאות כבר 20 שנה; דיין. צילום: משה שי, פלאש 90

הדגש לאורך כל התכנית היה על אישיותו של קרי, לבטיו, רגשותיו ומשמעותם בתהליך המדיני. דיין אוהבת לתאר אירועים דרך רגשותיהם של האישים הנוטלים בהם חלק. אין זו פרדיגמה פסולה בהכרח, ואילנה דיין איננה העיתונאית היחידה או הראשונה שמדגישה רגש ורגשות כמרכיב מרכזי במה שאנחנו קוראים “חדשות” (כל ישראלי מעל גיל 30 זוכר ודאי את רפי רשף שואל מרואיין “מה הרגשת?”). אבל כאן הדברים ראוים לציון מיוחד: א’, משום שזו אילנה דיין, שיצרה את ז’אנר התחקיר הטלויזוני בישראל ואחראית על רבים מחולייו. ב’, משום שכאמור כבר נכוותה בדיוק בזה ולא למדה לקח. ג’, בגלל התפקיד החשוב שנטלה ונוטלת התקשורת במשא-ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, תפקיד שעליו היא ממעטת לתת את הדעת.

את ארבע הדקות הראשונות של הראיון הקדישה דיין לעיסוק בביקורת שהשמיעו שרי הימין בממשלת נתניהו על קרי ורעיונותיו (שר הביטחון כינה אותו “אובססיבי”). “כשאומרים עליך שאתה אובססיבי אתה לא נעלב?” שאלה, ומיד לאחר התשובה הדיפלומטית של קרי הוסיפה “למה אתה לא מוכן להודות שהרגשת רע כל כך כשאנשים בישראל קראו לך אנטישמי?”. השאלה הבאה של דיין היתה: “אולי אתה צריך לענות לשר הביטחון שלנו ‘כן, לעזאזל, אני אובססיבי וגאה בזה’!”. קרי ענה שהוא לא יכנס לזה. הכתבה המשיכה בסקירת נקודות מפתח בביוגרפיה הפרטית שלו באופן המזכיר מעט תשדיר בחירות – עם דגש על נחישותו, יצר התחרות החזק שלו ורצונו העז “להיכנס להיסטוריה”, ומיד בקטע הבא של הראיון התייחסה דיין, שוב, להתנגדויות השונות למשא-ומתן, בשאלה: “כמה אנשים אמרו לך ‘דרופ איט ג’וני’?”, יחד עם השאלה בה פתחה “האם אתה איש עם משימה?” (התרגום העברי חוטא מעט לשאלה הזאת, שבאנגלית משמעותה “האם אתה חדור תחושת שליחות עזה?”).

לאחר קטע שסיפר על חלקו של קרי במלחמת ויאטנם (קיבל שני צל”שים על שירותו כמפקד ספינת סיור) ובתנועת ההתנגדות למלחמה, שאלה אותו דיין “נכון לומר שחזרת כועס ומאוכזב מהמלחמה?”, ומשירדה לעומקה של הפסיכולוגיה שלו עברה לפסיכולוגיה הקיבוצית של עם ישראל, בשאלה: “אתה חושב שאנחנו עדיין מגדירים את עצמנו דרך הפחד הזה מהטרגדיות שלנו (מהשואה א”ע), וזה מה שמונע מאיתנו לעשות את קפיצת האמונה ולתת אמון באחר?” (כך תרגמו בערוץ 2 את הביטוי “Leap of faith”).

מבטיח לילדינו עתיד אחר

“האיש הזה, גם מבקריו יודו”, סיכמה דיין את הפרק הזה בכתבה, “פועל מתוך שכנוע פנימי עמוק”. לאחר עוד קטע קצר שבו אחד המרואיינים ברקע, מומחה לפוליטיקה אמריקנית, הסכים עם דיין ש”הכל תלוי בביבי”, הגענו לסיום הראיון, שבו שאלה דיין את קרי שוב ושוב על נתניהו, לו הקפידה לקרוא “ביבי”. האם קרי התרשם שהוא מוכן לחתום על הסכם? קרי, שהקפיד לקרוא לנתניהו “פריים מיניסטר”, הסביר לדיין שזאת שאלה שהוא לא יענה עליה. לסיום הסיום מנתה דיין בפני קרי את כל ילדי אנשי הצוות שלה, שיתגייסו או שנמצאים בשירות צבאי כרגע, ושאלה האם הוא יכול להבטיח להם עתיד אחר. קרי ענה מה שענה (התשובות לא כל כך משנות, חשוב להבין זאת), ודיין סיכמה על רקע מוסיקה מרגשת במשפט: “לא בטוח שהילדים שלפני גיוס בונים על הסיכוי לשלום עכשיו, אבל אולי הם יכולים ללמוד מהאיש הזה משהו על דבקות במשימה וחתירה למגע”.

מבעד לרעות החולות הרגילות של תקשורת ההמונים ועיתונות הטלוויזיה — החתירה לכותרת בכל מחיר (שיוצרת את השאלות כן/לא הארוכות בנוסח “האם נעלבת כש..” – כדי ליצור את הכותרת “קרי: נעלבתי”, וכדומה), העיסוק בזוטות על חשבון העיקר (ההוא אמר עליך ככה, מה תענה לו וכדומה), ההיצמדות לתבניות דיווח קבועות  — ניתן היה לזהות בתכנית גם את הכשלים המיוחדים לסיקור המשא-ומתן עם הערבים:

היחס האמוציונלי למשא-ומתן (אצל דיין הוא עובר אמנם פרסוניפיקציה מוגזמת, אבל היחס הרגשי לא מיוחד לה דווקא): ניכר בשימוש במילים כמו “שלום”, “פיוס”, “היסטורי” ושאר מילים שנועדו “למכור” את התהליך יותר מלדון בפרטיו או משמעויותיו האזוריות.

משא-ומתן זה לא עניין לרגשנות; קרי עם שני הצדדים. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית
משא-ומתן זה לא עניין לרגשנות; קרי עם שני הצדדים. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

האשמה היהודית (“הכל תלוי בביבי”): האחריות הבלעדית – ולכן האשמה התמידית – לכך ש”התהליך” לא קורם עור וגידים, מוטלת על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה. שוב, ה”תהליך” מוצג כעניין נעלה התלוי בבחירתו החופשית של גיבור סיפור או סרט, ולא כאקט פוליטי ארצי שמטבעו תלוי בסבך של משתנים מציאותיים. השוו את הסיקור שמעניקים פרשני ערוץ 2 למהלכים פוליטיים אחרים בארץ או בחו”ל, ותיווכחו מיד בהבדל.

ואגדת ה”קיצוניים משני הצדדים”: זאת היתה תמה רווחת מאוד בנאומי אוסלו המקוריים, אבל היא עדיין פה. הנה, ג’ון קרי חזר עליה. על-פי האגדה הזאת, שותפים כל תושבי השטח שבין הירדן לים, ערבים ויהודים כאחד, בשאיפה עזה לחיות יחדיו בשלום בשתי מדינות נפרדות, ורק קומץ “קיצוניים” המתחלקים שווה בשווה (בדיוק!) בין הצדדים מצליחים לסכל את התכנית היפה ובת הביצוע הזו, כבר למעלה משני עשורים.

דרמה עקרה ומתמשכת ששמה “התהליך”

הפאנל הטלוויזיוני בחציה השני של התכנית חזר והידהד את כל הכשלים האלה: “האם את מזהה אצל נתניהו מוכנות ללכת למהלך היסטורי?”, שאלה דיין את לבני, “את מזהה אצלו נכונות רגשית-פוליטית-אמיתית-אישית לעשות את פניית הפרסה הזו?”. (ביוני 2009 הצהיר נתניהו שהוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית. אז על איזו “פניית פרסה” מדברת דיין? פשוט, המבנה הדרמטי של השיחה מכתיב את הסופרלטיב, הדרמטי בהתאם. המציאות מתכופפת בפני הצורך הסיפורי, הנרטיב של דיין).

לא רק עיתונאים כמובן, גם פוליטיקאים שותפים לאותה דרמה עקרה ומתמשכת ששמה “התהליך”. ציפי לבני כפוליטיקאית היא במידה רבה תוצר של השיח הנבוב הזה. לבני אמרה בפאנל את המשפט הבא: “זאת המסגרת שעל-פיה ימשיך להתקדם המשא-ומתן, וגם אם לצדדים יש הסתייגויות הם יתכבדו וישמיעו אותן בתוך החדר. זה עוד לא היה לנו. דרך אגב, אני מקווה שזה יקרה אבל זה יכול גם לא לקרות. כפי שאמרתי קודם. לא תלוי רק ברצון הטוב ובהבנה של ג’ון קרי את האזור. תלוי בהנהגות, גם בנתניהו גם באבו-מאזן, ויהיו מחירים לעמים במקרה שנתקדם הלאה וגם במקרה שלא, לא רק לישראלי, גם לפלסטינים”. כן, זה ציטוט אמיתי.

אמנון אברמוביץ’ חזר, כבכל פעם שבה צפיתי בו בטלוויזיה, על הצורך הבוער לצאת מ”השטחים”. הוא ניפק גם את הקל-וחומר הבא, בהתייחסו לנתניהו: “לנתניהו אין אומץ לבצע את מה שהוא מאמין בו – איראן, יהיה לו אומץ לבצע את מה שהוא לא מאמין?”.

הכל נותר אפוא כשהיה בתקשורת הישראלית. רצועות הפריים-טיים שלה נשלטות בידי אותה אליטה ששלטה בהן לפני שני עשורים, והרלונטיות הפוליטית האמיתית שלהן בהתאם.

נסכם:

צפיתי בראיון של אילנה דיין עם מזכיר המדינה ג’ון קרי. כל הקלישאות שאתם מכירים מעשרים שנות “משא-ומתן מדיני לשלום” היו שם, לא נפקד גם מקומן של כל קלישאות אילנה דיין שאתם מכירים ואוהבים מעשרים שנותיה בטלויזיה (פאן פאקט: דיין התחילה לשדר את “עובדה” באותה שנה שבה נחתם הסכם אוסלו – 1993, שנה מעצבת לטלוויזיה הישראלית). נדמה שהשאלה המרכזית העולה אם כן מהצפיה במשדר היא: מדוע ממשיכים לשדר את זה? זאת אולי שאלה לא נבונה לשאול על ערוץ שמקפיד לשדר פרקים מ’סיינפלד’ ו’פרנדז’, סדרות ששיאן כבר היה מאחוריהן לפני 20 שנה, אלא שקשה למצוא שאלה אינטליגנטית אחרת לשאול.

אבישי עברי הוא עיתונאי, מבקר תקשורת ובעליו של “הפלוג – הבלוג הפוליטי” יחד עם טל שניידר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. אילנה דיין היא סוג של פרס , המציאות לא מעניינת אבל היא תעשה הכול להתחכך בגדולים ובמפורסים כשי שתוכל ע”י התחנפות להוציא מהם קצת צומי צומי.
    זאת האישה , זאת מרכולתה וזה ההמון הנבער מדעת שצופה בה ומצביע יאיר לפיד .

  2. “על-פי האגדה הזאת, שותפים כל תושבי השטח שבין הירדן לים, ערבים ויהודים כאחד, בשאיפה עזה לחיות יחדיו בשלום בשתי מדינות נפרדות, ורק קומץ “קיצוניים” המתחלקים שווה בשווה (בדיוק!) בין הצדדים מצליחים לסכל את התכנית היפה ובת הביצוע הזו, כבר למעלה משני עשורים” – לא יודע מה בדיוק הופך את זה לאגדה. לפחות בצד שלנו, אתה וחבריך המנסים ומצליחים כבר עשרים שנה לסכל את תכניות השלום מהווים נתח נכבד מהאוכלוסייה היהודית בארץ.

    1. לא ברור לי אם לא הבנת את הנקרא או שסתם ייצא לך גרוע.
      בכל אופן, מה שהכותב התכוון (למיטב הבנתי) הוא שבאמת רוב הציבור הישראלי ורוב הציבור הערבי לא בעד ההסכמים שהמדיה והפוליטיקאים דוחפים. ועוד, שהקיצוניים נמצאים הרבה יותר בצד השני.
      אכן, אנשים כמו עברי וכמוני, למשל, עושים כל שביכולתינו לסכל את תכניות השלום, כי אנחנו לא חושבים שהוא רעיון טוב.
      אני חייב להודות, למרות הכל, שלא אנחנו אלו שמצליחים לסכל את השלום, ושהמזל הגדול שלנו הוא שבצד השני יש ימין חזק ונחוש שמבהיר למנהיגים שלו שאם הם יעשו שטויות הם ישלמו על זה מחיר גבוה.

  3. אבישי,
    חשוב!חשוב!חשוב! לציין ש:
    א. הוגש ערעור על זיכויה בפרשת סרן ר’ – והעניין עוד עתיד לידון בהרכב מורחב.
    ב. ביהמ”ש העליון לא כפר באופן בו תיאר ביהמ”ש המחוזי את הכתבה, הן מבחינת תוכנה והן מצד מהותה. הוא אף הוסיף ביקורת משל עצמו על הכתבה והתנהלותה של דיין.
    ג. “זכייתה” מצוייה בכך שהרכב העליון הקל והניח ש: ” תמונת המציאות כפי שעלתה מן הכתבה בכללותה אינה שונה באופן מהותי מהאמת, כפי שהייתה ידועה באותה שעה, בהתאם ליכולות הבירור העומדות בפני עיתונאי סביר “, ומתוך כך קיבל את עירעורה.

  4. סוג של אוטיזם, הדייניזם הזה של “ראיונות”. קרי הוא רק רקע להגיגים החשובים-בעיני-עצמה של דיין. היא לא רואה אותו ממטר.