אוקראינה: היום שאחרי המהפכה

השאלה הגדולה מכל עדיין לפנינו: האם תמשיך אוקראינה לתפקד כמדינה אחת? לאחר שוך המהומות, שאול רזניק עורך סיכום ביניים ומסביר.

מחאה פוליטית נקודתית שהפכה למרד המונים אלים, הצליחה להפיל את שלטונו של ינוקוביץ באוקראינה והותירה את המדינה חבולה • כשהכלכלה קורסת, העם מפולג בין מזרח למערב וההנהגה פועלת בפופוליזם זול, קשה לראות את הסוף • השאלה הגדולה מכל עדיין לפנינו: האם תמשיך אוקראינה לתפקד כמדינה אחת? לאחר שוך המהומות, שאול רזניק עורך סיכום ביניים

Hrushevskyi_street_-_2014_Jan_22_-_04
מחכים בכיליון עיניים לחזור לשגרה. ממראות ההפגנות בקייב. צילום: Amakuha, CC By SA 3.0

ישנו פתגם אוקראיני האומר “ענן גדול הוליד גשם קטן”. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, פתגם זה מסכם היטב את אירועי מהפכת פברואר 2014, שהתחילה בקריאה שלא לבטל את הסכם שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי והסתיימה בהדחת הנשיא ויקטור ינוקוביץ’. גם המינוח התקשורתי משקף את השינוי שחל באופי ההתרחשויות: מזה כחודשיים שהתקשורת האוקראינית כלל לא משתמשת בכינוי “יברו מאידאן” (כיכר האירו). התחילית הושמטה, משום שלאף אחד כבר לא אכפת מהסיבה המקורית שבגינה פרצו המחאות שהובילו להתכתשויות האלימות.

הידרדרות מהירה לאלימות

האירועים התפתחו בקצב מסחרר. ההודעה על ביטול החתימה עם האיחוד האירופי פורסמה  ב-21 בנובמבר 2013, וכבר בלילה כ-1,500 איש עשו את דרכם אל המאידאן. “רוצה לאירופה? תרים ת’תחת”, כלשון הסטיקרים.

השלטון הגיב בלחץ ללא סיבה ממשית: תחילה נאסר על המפגינים להציב אוהלים במקום, וכתוצאה מכך פרצו תגרות בין כוחות המשטרה שאכפו את האיסור לבין המפגינים. למחרת כמות אנשי המאידאן הכפילה את עצמה, והמחאה החלה להתפשט לערים אחרות. יומיים לאחר מכן כוחות המשטרה ניסו לפנות את המפגינים, בטענה כי לרגל השנה החדשה יוצב בלב הכיכר עץ אשוח ענק. העץ אכן הוצב, אך במהרה קושט בכרזות ובקריקטורות שלא החמיאו לא לינוקוביץ’ ולא לבעל הברית האסטרטגי פוטין. “הגיע זמן לגזום את שניהם”, נכתב באחת הכרזות המאולתרות.

ב-24 בנובמבר כבר גדשו את הדרכים המובילות למאידאן בין 60 ל-100 אלף איש. במקום הוקמה עיר אוהלים וחולקו תפקידים. חבר הפרלמנט אנדריי פּארוּבּי, היסטוריון בהשכלתו, מונה ל”מפקד המאידאן”. ולמרות שבשל תנאי מזג האוויר רבים מהמפגינים לא נותרו בשטח, המחאה לא דעכה, בעיקר בזכות חיזוק מכיוונם של הסטודנטים. הללו פתחו בשורה של שביתות, צעדו מול משרדים ממשלתיים ברחוב הְרוּשֶבְסְקי ולבסוף הגיעו למאידאן בהמוניהם.

המפנה החד חל ב-30 בנובמבר. בשעה 4 לפנות בוקר, כאשר 600 איש בלבד, רובם סטודנטים, נכחו במקום, אל המאידאן הגיעו אנשי ‘בֶּרקוּט’, המקבילה האוקראינית של הימ”מ. המפגינים השלווים יחסית סונוורו ברימוני עשן והוכו בברוטליות. מוצאם של ה’ברקוטים’ הוסיף שמן למדורה הבוערת, שכן רובם היו דוברי רוסית שבאו מהחלק המזרחי של המדינה, הנחשב למעוזם של ינוקוביץ’ ושל תומכי פוטין. השלטון מצדו המשיך לדבוק בגרסת עץ האשוח, וטען כי הפינוי בוצע כדי להכין את מרכז העיר לקראת החג, מה שגרם לאנשי האופוזיציה להמציא את המונח “אשוח הדמים”.

Євромайдан_-_хуліганський_путівник
רוצים לאירופה? תרימו ת’תחת. כרזה מימי ראשית ההפגנות

ה”שביחה” של ינוקוביץ’

מכאן והלאה המחאה התמקדה בקריאה להפסיק את האלימות השלטונית המופרזת, שרק התגברה עם הזמן. פה ושם הופיעו קבוצות של גברברים חסונים בלבוש ספורטיבי שהיכו, חטפו ועינו את אנשי האופוזיציה, השחיתו משרדים של תנועות המחאה, זרעו הרס ובהלה. הבריונים הושוו לאנשי ה”שביחה” של בשאר אסד וקיבלו את הכינוי “טיטוּשְקי”, על שמו של ואדים טיטושקו, ספורטאי שבמאי 2013 תקף שני עיתונאים. אגב, בתחילת החודש אותו טיטושקו התראיין לטלוויזיה, וסיפר כי קיבל 250 הְריבנה בתמורה למעשיו (כ-100 ש”ח), הביע הזדהות עם אנשי המאידאן ואף התנדב לחטוב עצים ששימשו להסקה בכיכר.

מאמצי השלטון להשיב את הג’יני לבקבוק רק החריפו את המצב. שורה של חוקים אנטי-דמוקרטיים שאושרה בפרלמנט ב-16 בינואר ליבו את הזעם הציבורי. בין היתר, נאסר על האזרחים לאסוף מידע הקשור לנכסים שבבעלות השופטים, השוטרים ובני משפחותיהם, ובכך נפגעה עבודתם של עורכי תחקירים עיתונאיים והוגבלו חופש הביטוי וההתקהלות. כעבור שבוע שלושת אנשי אופוזיציה נורו למוות בידי כוחות הביטחון.

מהמחאה הפרו-אירופאית השקטה נשאר רק זכר. כעת המפגינים החלו להשתלט על מבנים ציבוריים ועיריות ברחבי המדינה, ואילו תושבי מזרח אוקראינה, שהיו אדישים עד כה, החלו להבין את אופיו של המשטר באצרם. בשיחה עם ‘מידה’, מספרת אסיה פרומן, תושבת חרקוב, כי בטקס האזכרה להרוגים שהתקיים בעיר נכחו למעלה מ-1,000 אנשים, בהשוואה לעשרות בודדות שנטלו חלק במפגני האופוזיציה הקודמים. בשבת האחרונה, כאשר ראש עיריית חרקוב גנאדי קֶרְנֶס, המזוהה עם ינוקוביץ’, ניסה לקיים עצרת תמיכה, יצאו אל הרחובות עשרות אלפי תומכי המאידאן.

כידוע, אקורד הסיום של המאידאן נשמע ב-21 בפברואר, כאשר הנשיא ינוקוביץ’ הסיג את אנשי “ברקוט” מקייב וחתם עם מנהיגי האופוזיציה הסכם על הקדמת הבחירות לנשיאות. כעבור חצי יממה בלבד נעלם הנשיא ועזב את בירת אוקראינה לכיוון בלתי ידוע. עם קריסת המשטר, החלו חברי מפלגת השלטון לוותר על פנקסי החברות ולגנות את המנהיג המודח.

בתוככי האופוזיציה: אנטישמים, לאומנים ובדלנים

המהפכה ניצחה, אך מיהם אותם מהפכנים? מתנגדי המחאה, ובראשם אנשי התקשורת ברוסיה, מציגים את מנהיגי המאידאן כלאומנים מסוכנים. ויש דברים בגו: אחד משלושת ראשי האופוזיציה הוא אולג טיאגניבוק, שמפלגתו ‘סְבובּוֹדה’ (חירות) נכללה ברשימת הארגונים האנטישמיים שפירסם מרכז שמעון ויזנטל ב-2012. טיאגניבוק גם טען לפני כשמונה שנים כי אוקראינה נשלטת בידי “מאפיה רוסית-יהודית”. האנטישמיות לא פסחה גם על איגור מירושניצ’נקו, חבר נוסף של ה’סבובודה’ (ששם הנעורים שלה, אגב, היה ‘המפלגה הסוציאל-נציונאלית’), שפרסם בדף הפייסבוק סטטוס שבו קרא לילידת אוקראינה, שחקנית הקולנוע מילה קוניס, “יהודייה מלוכלכת”. ראשי המחאה, שהבינו כי מדינות המערב שתמכו ב’יברו-מאידאן’ לא יראו בעין יפה התבטאויות מסוג זה, הורו לראש מפלגת ‘סבובודה’ לשמור בינתיים על פרופיל נמוך.

תופעה הרבה יותר מדאיגה היא צמיחתן של תנועות רדיקליות חוץ-פרלמנטריות, שחייבות את הזינוק המטאורי שלהן לאירועי מאידאן עצמם. מאחורי העימותים היותר מוצלחים עם ‘ברקוט’ עומדים אנשי ה’פראבי סקטור’ (המגזר הימני) והיו”ר הבלתי רשמי דמיטרי יארוֹש. הם היו אלה שהציתו רכבים משטרתיים, זרקו בקבוקי תבערה והסתערו על משרדי הממשלה. ב-21 בפברואר, כאשר המאבק הוכרע לטובת האופוזיציה, ‘פראבי סקטור’ העלה ליוטיוב סרטון בשם ‘הישגי המלחמה האוקראינית הגדולה’. הקריין הגדיר את העימותים בתור “מלחמה נגד שלטון הכיבוש, הדמוקרטיה הקיצונית, הליברליזם הטוטליטרי, פולחן רדיפת הבצע והתועבה, נגד ניסיונות אינטגרציה שאת תנאיהם מכתיב מישהו אחר”. ברקע התבדרו להם דגלי רוסיה והאיחוד האירופי.

האם המהפכה הפרו-אירופית עשויה “להיחטף” בידי גורמים בדלניים, מיליטנטיים ולאומניים שמייחסים לעצמם את הצלחת המחאה (ודי בצדק, יש לומר)? אסיה פרומן שבילתה כמה ימים במרכז ההתרחשויות בקייב ואף התנדבה במוקד הרפואי שם, מספרת כי ממש לא הרגישה זרה ובלתי רצויה: “דיברתי גם אוקראינית וגם רוסית, ראיתי את תושבי לבוב המערבית מתחבקים עם אנשי דונייצק המזרחית. שמעתי את אנשי “פראבי סקטור” צועקים “מוות לאסיר” (הכוונה לינוקוביץ’, ש. ר.), אך לא נראה לי כי הם מובילים את המחאה”. לדעתה ניתן לקוות “שטיאגניבוק לא יעלה לשלטון מכיוון שהמנהיגים הרשמיים של האופוזיציה מזמן איבדו את כל הקרדיטים האפשריים”. גם בהקשר היהודי היא סבורה שאפשר להירגע: “המאידאן פרס חסות רשמית על מוסדות יהודיים, לאחר ששני אנשי הקהילה היהודית הותקפו בידי פרובוקטורים”. לדבריה של פרומן, מרבית המפגינים היו “אנשים שפויים ומודעים לעצמם. כולם פעלו נגד אויב משותף, לא הייתה סיבה לוויכוחים פנימיים. בכיכר המאידאן עמדו בני הלאומים השונים, רוסים, בלרוסים, פולנים, גיאורגים. במוקד הרפואי אף אחד לא עסק בפוליטיקה, לא השמיע ססמאות ולא שאל אותי עם איזה צד אני מזדהה. אחד ממיין תרופות, השני שוטף רצפה”.

יצוין שגם מתנגדי המאידאן חטאו באנטישמיות לא פעם ולא פעמיים. באתר משרד הפנים האוקראיני פורסם קישור לסרטון המתעד חבר הפרלמנט שלכאורה מסליק נשק בתוך מכונית השרד שלו. בראש כותרת הסרטון הופיע המילה המפורשת “יהודון”. בעמוד הרשמי של “ברקוט” ברשת הפייסבוק פורסמו תמונות וקריקטורות שלא הותירו ספק בדבר חוסר האהדה ליהודים. אל ראשה של יוליה טימושנקו, אשת האופוזיציה הכלואה ששוחררה שעות לפני הדחתו של ינוקוביץ’, הוצמד מגן דוד, נערכה השוואה בין דגל נאצי לדגל ישראל, וחלק מהיצירות אף עסקו בהכחשת השואה.

14751ec-2
אנטישמיות בוטה. מתוך העמוד הפייסבוק הרשמי של הברקוט

סכנת הפילוג

כפי שהסברנו בעבר, המדינה האוקראינית מורכבת למעשה משתי יחידות אתניות ולשוניות נפרדות: תושבי המזרח מדברים רוסית, ורואים ברוסיה את נקודת הייחוס הטבעית שלהם; ואילו תושבי המערב דוברים אוקראינית, ושואפים לחבור למעצמות המערב ולגוש האירו. על רקע זה מציפות המהומות מחדש את המתח העמוק המפלג את תושבי המדינה, שאוחדה באופן מלאכותי רק בשנת 1938, תחת שלטונו של סטאלין. דימה קורס, דוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת אריאל, עוקב אחרי יחסם של תושבי מזרח המדינה אל המאידאן: “מדובר ב”אנטי” מוחלט, ברשתות החברתיות יש לפחות שתי קבוצות עם עשרות אלפי חברים בכל אחת שקוראים להיפרד מאוקראינה אחת ולתמיד. הם מדברים בפאתוס על מורשת משותפת עם רוסיה ומקללים את האיחוד האירופי ואת ה”פאשיסטים” במערב אוקראינה”. לדבריו, אפילו אם “נניח שהאליטות במזרח ובדרום המדינה יפגינו גמישות ויוכלו להגיע להסכמה עקרונית עם המנצחים, ההמונים יתקשו לקבל את השלטון החדש, ואם ינסו לדכא את ההתקוממות בכוח, התוצאות יהיה בהתאם, כולל התערבות אפשרית של רוסיה”.

מבחינה טכנית, מדינת המאידאן העצמאית והלאומנית תתקשה להתמודד עם נשירתם של אזורי המזרח משום שדווקא שם ממוקמת רוב התעשייה. לדעתו של דימה קורס, אם זה יקרה, אוקראינה בגבולותיה המצומקים תהפוך למדינה חקלאית ענייה.
יורי טֶפֶּר, דוקטורנט ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת אריאל, משער כי הפתרון הטוב ביותר עבור אוקראינה הוא פדרליזם, אחרת תיתכן התפוררות מדינית: “כוחו של השלטון המרכזי יילך ויפחת. עכשיו יש לו פחות כסף מבעבר. הכוחות הפרו-רוסיים במזרח והכוחות הפרו-אוקראיניים במערב מראש לא נותנים אמון בשלטון מרכזי”.
לדעתו, באופן פרדוקסלי דווקא עכשיו עשוי להתחזק הקשר של המדינה עם רוסיה, מכיוון שאוקראינה תתקשה לגייס כספים ממדינות המערב. “באיחוד יגידו: למה לנו להאכיל את אוקראינה, תראו מה קרה ליוון. הרבה יותר קל לפשוט יד לכיוונה רוסיה: תני לנו כסף, אחרת נעזוב למערב”.

800px-Ukrainian_parliamentary_election,_2007_(first_place_results)-he
תוצאת הבחירות לפרלמנט 2007. בכחול – מפלגתו הפרו-רוסית של ויקטור ינוקוביץ’, שקיבלה את רוב הקולות במזרח; בבורדו – בלוק יוליה טימושנקו; ובכתום מפלגתו של ויקטור יושצ’נקו. באדיבות, DDima, Gilado, CC BY-SA 1.0

היום שאחרי המהפכה

ובכן, המאידאן ניצח, אך אוקראינה תמשיך להתבוסס בבוץ הכלכלי והחברתי. אלכסנדר טורצ’ינוב, ממלא מקום נשיא אוקראינה, הודה כי הכסף בקופת המדינה הולך ואוזל וכי יש “בעיות עם קרן הפנסיה”, כהגדרתו. שער ההריבנה ניזוק מהמחאה והגיע ל-0.11 דולר. המומחים מציינים כי תיתכן ירידה נוספת של כ-10 אחוז לפחות. לפי נתונים רשמיים, היקף האבטלה במדינה הגיע ל-19 אחוז. שיעור התמ”ג הנומינלי עומד על 3,862 דולר בהשוואה ל-34,651 דולר בארץ. ב-21 בפברואר סוכנות דירוג האשראי S&P הורידה בפעם נוספת את הדירוג של אוקראינה ואף הזהירה מפני אפשרות של חדלות פירעון.
במקום לטפל ב”זוטות” כגון אלה, הפוליטיקאים התפנו לפופוליזם טהור וצרוף. למשל, הם ביטלו את חוק המדיניות הלשונית שבמסגרתו ניתן היה להעניק לשפה הרוסית ולשפות אחרות מעמד של שפה רשמית באזורים שבהם מתגוררים למעלה מ-10% דוברי שפות הללו. כמו כן, הם המליצו על הענקת תוארי הכבוד “הגיבור של אוקראינה” להרוגי המאידאן. בזמנם החופשי אנשי המחאה מפקחים על הריסה המונית של פסלי לנין שמתרחשת ברחבי המדינה. גם יוליה טימושנקו, ראשת הממשלה לשעבר, בעלת הסיכויים הגבוהים לנצח בבחירות לנשיאות, לא הזכירה ולא במאום את הבעיות הקיומיות של אוקראינה. בנאום חוצב להבות שנשאה בכיכר המאידאן, דרשה טימושנקו למצות את הדין עם ינוקוביץ’ ולהעניש את אנשיו. אף מילה על כלכלה.
בינתיים חוש ההומר האוקראיני לא מאכזב. אסיה פרומן ראתה אישה שעלתה לאוטובוס, קנתה כרטיס, אך במקום להיכנס פנימה, התעקשה לעמוד ליד הנהג: “הנהג ביקש ממנה להתקדם, ואז חייך: גברת, שלוש פעמים אמרתי לך “בבקשה”. מה את רוצה, שאוציא מהכיס בקבוק תבערה?”

שאול רזניק הוא עיתונאי יליד אוקראינה, מגיש פינה בערוץ הטלוויזיה RTVi ומלמד עברית ברדיו רק”ע

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. Отличный статья, внезапно много нового узнал! Эксперты, правда, какие-то туповатые
    תודה רבה וה’ יעזור שהכל יהיה טוב שמה בסוף – במיוחד בשביל היהודים, ושימח שמם של שונאינו!

  2. ג’רמיין – זה משל למה שקרה. בנועם דברים לא זזים.
    מאמר מעולה. תודה לכותב ולאתר.