עלילת המים הפלסטינית: הסתה פרועה נגד ישראל

סיפורי עלי-בבא: הפלסטינים מתעקשים לבזבז מים ולא לקלוט טכנולוגיות ישראליות, ובאותה נשימה מאשימים את ישראל בעושק מים

קיבל את העלילה הפלסטינית; שולץ. צילום: פלאש 90

כאשר מרטין שולץ, נשיא הפרלמנט האירופי, יצליח לבדוק את העובדות לגבי הקצאות המים בגדה המערבית, הוא יגלה שישראל מילאה את כל חובותיה הבינלאומיים מהסכם המים של אוסלו 1995, ואף יותר מכך. למעשה, בזמן שישראל נדרשה לאפשר גידול של 20% בכמות המים השפירים-טבעיים המסופקים לרשות הפלסטינית, אספקת המים הללו גדלה ב-50%.

הממצא הזה ברור ולא מוטל בספק. הוא עלה בניתוח המקיף שפרסם מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (BESA), ב-2012, על בסיס מחקריו של הידרולוג בעל שם מהאוניברסיטה העברית, פרופ' חיים גבירצמן. מחקר זה, הזמין לעיון עבור הנשיא שולץ, מבוסס על נתונים שהיו מסווגים בעבר.

המחקר מגלה עובדות רבות שכמעט ואינן ידועות. בניגוד למה שנאמר לנשיא שולץ על-ידי ידידו, הסטודנט הצעיר ברמאללה, ישראל והרשות הפלסטינית צורכות כמויות שוות של מים שפירים-טבעיים לנפש. המחקר מבחין בין שימוש במים שפירים-טבעיים ובין מים מותפלים, מעשה ידי אדם, ומתמקד בסוג הראשון. מדוע? כיוון שזהו המשאב המשותף הנתון להסכם בין הצדדים, לעומת מים שנוצרו על-ידי התפלה ונמצאים אך ורק בסמכות הגורם הריבוני שהתפיל אותם.

כפי שפרופ' גבירצמן מתעד, מאז 1967 הפחיתו הישראלים באופן משמעותי את הצריכה השנתית לנפש של מים שפירים-טבעיים, ואילו הפלסטינים לעומתם, הגדילו את צריכתם משמעותית. למעשה, מה שמתרחש בישראל מקביל למגמה כלל עולמית של צמצום צריכת המים הטבעיים, כתוצאה מהעלייה בגודל האוכלוסייה ומהירידה במשאבי המים הללו.

כך, ב-1967, הצריכה הישראלית השנתית לנפש למים טבעיים, הייתה 508 קוב (m3/y), לעומת שנת 2006, שבה הצריכה הופחתה ל-170 קוב לנפש. במקביל, בניגוד גמור למגמות הגלובליות, השימוש הפלסטיני עלה מ-93 קוב לנפש ל-123 קוב לנפש. הפלסטינים הגבירו את צריכת המים השפירים-טבעיים על-ידי עלייה של 50% בהקצאת מים על בסיס ההסכם עם ישראל; על-ידי שאיבה בלתי-חוקית מהאקוויפר המערבי (ולא לאקוויפר המזרחי); על-ידי חפירת בארות בלתי-חוקיות; ועל-ידי ממדי דליפות אסטרונומים (מעל 33%, על-פי דיווחים של רשות המים הפלסטינית).

התרשלות פלסטינית

הפלסטינים כשלו באי-השקעה בתשתית המים (שהובילה בין היתר לאותן דליפות), והם לא השכילו לבנות יותר ממפעל אחד למחזור וטיהור שפכים – למרות שבניית מפעלי מחזור אושרה בכל הערים הגדולות, ולמרות קרן בינלאומית בעלת תקציב של חצי מליארד דולרים המיועדים לממן את מפעלי המחזור הללו. במקום להשקיע במחזור וטיהור שפכים, הם העדיפו להציף ביוב גולמי מחברון, שכם ומרכזים גדולים אחרים, המזהם את שטחי הקרקע, הנחלים, ומי התהום של אקוויפר ההר.

הרשות הפלסטינית, בקיצור, פעלה בחוסר אחריות מוחלטת. היא לא עשתה דבר לקידום מודרניזציה של מערכות ההשקיה, ולכן החקלאים שלה ממשיכים לגדל את הגידולים החקלאיים שלהם על-ידי שימוש בטכניקות פרימיטיביות ובזבזניות של הצפה. זאת בזמן שטכנולוגיית הטפטפות הישראלית זמינה, זולה, ומוכחת ברחבי העולם ככלי יעיל מאוד להפחתת צריכת המים השפירים-טבעיים והגדלת היבול. הרשות הפלסטינית לא מפקחת על צריכת מים אישית, לא בנתה את בארות המים החוקיות שאושרו במסגרת ההסכם, לא עוסקת מספיק, אם בכלל, בתחזוקה, ובדרך כלל מתעלמת מהסמכויות שהוקנו לה בהסכם המים של 1995, ומהתחייבויותיה לרווחת תושביה.

משתמשים בשיטות פרמיטיביות; פלסטיני חוצה נחל. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
משתמשים בשיטות פרמיטיביות; פלסטיני חוצה נחל. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

הפלסטינים טוענים כי הם זכאים ל-50% מהמים השפירים-טבעיים שבין הירדן לים, ואבו-מאזן צוטט ביום שני האחרון כמאשים את הישראלים בכך שהם דורשים יותר מדי מים: "פי 12 מים מהפלסטינים". אך טענה זו מופרכת על-ידי תנאי הסכם המים של אוסלו 1995 – הסכם שיש לו זכות קדימה לכל המקורות האחרים של המשפט הבינלאומי. טענתו של אבו-מאזן חסרת תוקף גם לפי הכללים החדשים של המשפט הבינלאומי, אשר להם כפופים הצדדים בהיעדר הסכם אוסלו, ואשר יכולים להדריך את הצדדים במשא-ומתן לשלום.

המנטליות הפלסטינית מייאשת

קראתי לראשונה את מחקרו של גבירצמן לפני כמה חודשים, אחרי ששמעתי טענות מדאיגות הדומות לאלו ששמע מר שולץ ברמאללה. עלתה בדעתי מחשבה שאני צריך ללמוד את הנושא לפני שאקבל את האמירות הללו כטענות אמתיות.

אני מוצא את מחקרו של גבירצמן כמייאש מאוד, משום שהוא מתאר את מסגרת החשיבה הפלסטינית – שקשה מאוד להבנה למי שחונך על ברכי דפוסי חשיבה מערביים. מדוע שהרשות הפלסטינית לא תבנה מפעל מחזור, למשל, שאושר על-ידי הישראלים במסגרת ההסכם ומומן על ידי האירופים?

אני מודע לשחיתות של הרשות הפלסטינית, ולעובדה שמאות מיליוני דולרים שיועדו לסיוע בתחומים שונים הופנו ליעדים אחרים. אני גם זוכר שקראתי, לפני שנים, שלרשות הפלסטינית הוענק סיוע לנפש גדול יותר מאשר הוקצה לאירופה בתכנית מרשל. אבל נטייה לשחיתות לא תצליח להסביר את הסירוב לבנות לפחות חלק ממפעלי המחזור, הכל-כך חיוניים לרווחתם של אזרחי הרשות הפלסטינית.

מדינות ערב, למעט ירדן, סירבו ליישב את הפליטים הפלסטינים בשטחן, וגם לא את צאצאי הדור השלישי והרביעי לפליטים – כך נטען – במטרה לשמר את בעיית הפליטים הפלסטינית ואת טענת "זכות השיבה", כמכשול בלתי עביר להסדר עם ישראל ולקבלת שאיפותיה הציוניות. בהנחה שלערבים אכפת מאחיהם ובני דתם, זוהי פגיעה חמורה בדורות של אנשים חפים מפשע עבור אידיאל רחוק. לאחר 65 שנה, ניתן לצפות שאנשים רציונליים יעריכו מחדש את המשוואה של עלות ותועלת, וישקלו מחדש את האיזון של כאב מול הנאה.

הסיפור העצוב של מדיניות המים הפלסטינית מזכיר את אותו דפוס התנהלות של הנצחת המסכנות, ומלמד גם הוא על פערי התרבות שבינינו לבינם. השאלה שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו היא האם אנחנו בכלל יכולים להבין את בני השיח שלנו ואת המניעים שלהם.

המחבר, עורך דין בישראל ובארה"ב, הוא הנשיא המייסד של המכון לאסטרטגיה ציונית

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. " .. ממדי דליפות אסטרונומים (מעל 33%, על-פי דיווחים של רשות המים הפלסטינית). " – אלה מים טהורים שמוחזרים לטבע. תודה לרשות פלסטינית-ערבית על תרומתה. כן תרבו !