הפליטים היהודים והאפרטהייד הערבי

אתן רק דוגמא אחת, מאיראן (המעידה על האיסלאם השיעי): פרופ' דוד מנשרי מספר כי עד שנות הארבעים של המאה ה-20, אסור היה ליהודי באיראן לצאת מפתח-ביתו בימי גשם או שלג, שמא המים יגעו בגופו וכתוצאה מכך יטמאו את סביבתו. מאותה סיבה לא הותר ליהודי להשתמש בחמאם הציבורי או לשתות בבית התה. כשסיפרתי זאת לידידה ממוצא פרסי, אמרה לי: "אני יודעת היטב. דודי נרצח בידי שיעים כיוון ששתה מספל שהיה מונח ליד הבאר".

בדברים הבאים אתמקד במה שארע בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל. אך קודם חשוב להזכיר כמה אירועים שקדמו לכך: את הקשרים האמיצים בין חג' אמין אל-חוסייני, קאוקג'י ומנהיגים ערביים אחרים – ובין היטלר; את ה'פרהוד' בעיראק בימי מלחמת העולם שבמהלכו נרצחו 180 יהודים ו-700 נפצעו; ואת שארע בנובמבר 45 במצרים ובלוב: במצרים פצעו 400 יהודים ורכוש רב ניזוק, בלוב נרצחו 130 יהודים ונפצעו 266. 

כ"ט בנובמבר 1947: האפרטהייד הערבי

אך נגיע לתאריך הקריטי: ה-29 בנובמבר 1947. צריך לחזור ולהזכיר: לו הערבים היו מקבלים את מפת החלוקה – כשם שאנחנו קיבלנו אותה – היתה היום מדינה יהודית ששטחה כ-15,000 קילומטרים מרובעים ולצידה מדינה פלשתינית ששטחה 12,000 קילומטרים מרובעים. המדינה הפלשתינית היתה חוגגת, כמונו, את שנת הששים שלה, לא היתה 'נכבה' ולא היו יוצאים או מגורשים ממדינת ישראל בין 600,000 אלף ל-750,000 פליטים פלשתינים.

בכל מקרה: הערבים לא קיבלו את החלטת החלוקה וניסו לחסל את המדינה היהודית. כתוצאה מכך היו מאות אלפי פליטים ערבים ובמקביל מאות אלפי פליטים יהודים שנאלצו לעזוב את ארצות האיסלאם אחרי שנת 1947. עד אז היו קרוב למיליון יהודים במדינות ערב, באיראן ובצפון אפריקה – והיום יש בכולן יחד רק כמה עשרות אלפים.

למרות העיסוק הלא-סימטרי של העולם בשאלת "הפליטים" – ההגדרה "פליטים" מתאימה לפליטים היהודים לא פחות מאשר לפליטים הפלשתינים, כיוון שהיו אזרחי מדינות ערביות משך דורות, וקשריהם עם ארץ ישראל היו ממרחק. הם לא היו צד במלחמות שהתנהלו כאן, אך הפכו פליטים גם בגללן. אסקור בתמציתיות נתונים המבוססים על מחקרי 'מכון בן-צבי'.

שוד, רצח ואפלייה

בספר על יהודי מצרים, שערך פרופ' נחם אילן מצויין כי בשנת 1947 היו במדינה כ-65,000 יהודים שמעמדם התערער במאי 1948. המצרים אסרו מאות יהודים והחרימו רכוש יהודי רב. ביוני 1948 היו תקריות שגבו יותר מ-80 חללים יהודים ו-34 פצועים.

לפי החוקרת רות קמחי, השיא היה ביולי: בתי מסחר נשדדו והמון מצרי התקיף יהודים ברחובות. למעלה מ-100 יהודים נהרגו באותו חודש ועשרות נפצעו. עד 1950 יותר מ-20,000 יהודים מיהרו לנוס ממצרים. מצב עשרות האלפים שנותרו, הורע מאד במלחמת סיני (1956), ועוד כ-22,000 יהודים נאלצו להגר. שארית הפליטה המצומקת של יהודי מצרים, ספגה מכות מכריעות אחרי מלחמת ששת הימים (1967).

אעבור לסוריה: מאמר של פרופ' מיכאל לסקר בחוברת 66 של 'פעמים' בהוצאת מכון בן-צבי דן בגורל כ-30,000 יהודי סוריה ולבנון אחרי החלטת החלוקה. מוזכרות בו הפרעות ביהודי חאלב ודמשק. בסך הכל במלחמת העצמאות נרצחו בסוריה עשרות יהודים ורבים נפצעו. כשני שליש של היהודים נאלצו לעזוב עד תום 1949. פרופ' לסקר מדווח במאמרו גם על גורל אלו שנותרו בסוריה ובלבנון עד שנות ה-70 ועל העובדה שרובם ככולם נאלצו לברוח והשאירו שם את כל רכושם.

בעיראק חיו בשנת 1947 כ-135,000 יהודים. במאי 1948 הוטל עליהם משטר צבאי ובחסותו הוקמו בתי דין צבאיים שעצרו והרשיעו יהודים. חלקם נדונו למוות ועל אחרים הושתו מאסרים או קנסות.

במקביל החלה בעיראק שורה של סנקציות: פיטורים, החרמת מוסדות וגזרות שונות. בפורים תש"י התקבל לפתע חוק שאפשר את יציאת היהודים וכתוצאה מכך כ-120,000 יהודים עלו ארצה. לכל עולה הותר להוציא כמה עשרות דינרים וכמה פריטים נוספים בלבד. את שאר הרכוש נאלצו היוצאים למכור במחיר אפסי (לעיתים ב-10% מהערך האמיתי).

עד היום נערכים דיונים היסטוריים הדנים בשאלה: מדוע הותרה עליית יהודי עיראק? התשובות הרווחות: רצון של העיראקים להיפטר מאלמנט יהודי תוסס, רצון לפגוע במדינת ישראל שהיתה נתונה בקשיי קליטת עלייה ורצון המשטר העיראקי לזכות בנכסים כלכליים. אחרי 'ששת הימים' – היו בעיראק התנכלויות לשרידים שנותרו, משפטי ראווה, תליות והחרמת רכוש נוספת.

ועתה, לעדן ולתימן: כולנו יודעים על המשיכה המשיחית של יהודי תימן ועדן ארצה, אך לאותה עלייה – בה עלו כ-50,000 – היו גם מניעים של פחד והתנכלויות. בדצמבר 1947, ארע בעדן, מה שכונה אז "שואת יהודי עדן": 97 יהודים נרצחו ו-120 נפצעו. ההדים השפיעו על העלייה מתימן. 

בפברואר 1948 נרצח האימאם יחיא, מגינם של היהודים, והקהילה התימנית נקלעה לאי-וודאות פוליטית. זאת ועוד: בדצמבר של אותה שנה שתי ילדות מוסלמיות טבעו בבאר בצנעא. המוסלמים האשימו את היהודים שהם רצחו אותן. שישים יהודים נאסרו ועל הקהילה הושת קנס גדול. לעלילה זו היה משקל ביציאה החפוזה של היהודים ארצה.

האמת מאחורי העליה מצפון אפריקה

מכיוון שמרוקו, תוניסיה ולוב הן חלק מהליגה הערבית נדון גם בהן: במרוקו היו בשנת 1947 כרבע מיליון יהודים ובשנות השבעים נותרו רק כ-10%. תחילה היה ניסיון מסויים של השלטונות לשמור על היהודים. מוחמד החמישי ביקש מאנשיו שלא יפגעו ביהודי מרוקו. אך למרות בקשתו, ב-7 ביוני ארעו התפרצויות אלימות: באוג'דה נהרגו 5 יהודים ובג'ראדה נהרגו 37 (רובם נשים וילדים). עשרות נפצעו.

החוקר חיים סעדון מדגיש כי כתוצאה ישירה מאותן תקריות היגרו ממרוקו אלפי יהודים. בשנים הבאות יצאו את מרוקו עוד עשרות אלפי יהודים. פרופ' ירון צור מספר על תקרית חמורה במיוחד בפטיז'אן בקיץ 1954: מוסלמים רצחו שישה יהודים והעלו את גופותיהם על המוקד. בקיץ 1955 היו פגיעות נוספות ביהודים. "התגובה הטבעית לכל אלה הייתה הגירה ממרוקו” הוא מסכם.

בתוניסיה היו בשנת 1947 כ-100,000 יהודים. רובם נותרו בארץ זו עד שתוניסיה זכתה בעצמאות, באמצע שנות ה-50. באותה העת עשרות אלפי יהודים חשו לצאת. עיקר הלחץ על היהודים התחולל ב'ששת הימים'. המון מוסלמי פגע ברכוש יהודי. ועד סוף שנת 1967 עזבו אלפים נוספים.

בלוב היו ערב מלחמת העצמאות כ-35,000 יהודים. ב-12 ביוני 1948 פרצו פרעות בטריפולי. החוקר מוריס רומני מציין כי נהרגו 14 יהודים, רבים נפצעו ורכוש רב נשדד. אחת התוצאות היתה שעשרות אלפי יהודים יצאו מלוב בשנים 1949-50. פרופ' הרווי גולדברג מדגיש כי 'ששת הימים' הייתה נקודת מפנה סופית. במהלכה שוב נרצחו יהודים (כמה מהם על ידי פקידי הממשלה). כ-4,000 איש עזבו לאיטליה בחוסר כל. 

לקראת צדק היסטורי?

כתוצאה ממלחמת העצמאות נוצרו 600,000 פליטים ערביים, ואולי מעט יותר, שברחו או גורשו בעקבות המלחמה שמדינות ערב (הליגה הערבית) הכריזו על מדינת ישראל. כתוצאה ממלחמה זו ומאחרות היה מספר דומה של פליטים יהודים שנאלצו לנטוש את המדינות הערביות.

למרות זאת, בעולם כולו – ובראש וראשונה באו"ם – עוסקים אך ורק בפליטים הפלסטינים (ומספרם מתנפח משנה לשנה, באופן שאין לו תקדים לגבי איזו שהיא קבוצת פליטים אחרת).

סיפורם של הפליטים היהודים ממדינות ערב ממחיש היטב את האמירה המיוחסת למרק טווין "השקר מצליח לטייל בחצי עולם, עד שהאמת שורכת את שרוכיה". יש לקוות כי למרות איחור של 60 שנה, תצליח האמת לפעול את פעולתה, ולהשפיע ולו במעט על הנרטיב ההיסטורי הנפוץ. זה אך צודק.

ד"ר צבי צמרת, הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.