בניגוד לשכנותיה, תוניסיה מצליחה להחלץ בשלום ממשבר 'האביב הערבי' בזכות תנאים חברתיים ופוליטיים יחודיים.
לא כמו כולם: אוכלוסייה חילונית רחבה הבוחלת באלימות ג'יהאדיסטית ומערכת פוליטית מודרנית מייחדות את תוניסיה על פני שכנותיה • גורמים אלו איפשרו חתימה על חוקה שוויונית יוצאת דופן, נסיגה מרצון של האסלאמיסטים מהשלטון ופתחו לתוניסיה נתיב לשיקום המדינה • שלוש שנים אחרי שהירקן התוניסאי מוחמד בועזיזי העלה עצמו באש ופתח את אירועי 'האביב הערבי', ונראה כי התנאים המיוחדים שנוצרו במדינה העלו אותה על דרך המלך
בסוף ינואר עלתה תוניסיה לכותרות בישראל בנסיבות אופייניות למדינה ערבית, ובהקשר מוכר: אימת הנורמליזציה עם ישראל. שרה צעירה בממשלה החדשה של תוניסיה אמאל כרבול, הותקפה על-ידי חבר הפרלמנט אבאהים קסאס על "עוון" ביקורה בישראל. לחץ כבד הופעל עליה להתפטר, והיא אכן הגישה התפטרות לראש הממשלה מהדי ג'מעה. אלא שלפרשייה היה סוף טוב: ראש הממשלה סירב לקבל את ההתפטרות, וכרבול והתחילה את עבודתה כשרת התיירות.
אירוע קצר זה, ובמיוחד הסיומת האופטימית שלו, משקף במידה מסויימת את השינוי שחל בתוניסיה בימים אלה. בפרספקטיבה של שלוש שנים מאז תחילת 'האביב הערבי', שפרץ, כידוע, בתוניסיה, מודבר במדינה היחידה שלא זו בלבד שעברה את האירועים בשלום יחסי, אלא אף נראה כי עלתה על דרך המלך של פיתוח ודמוקרטיה. מדוע דווקא תוניסיה ומה יש במדינה קטנה זו שייחד אותה משאר מדינות העולם הערבי?
חוקה שיוויונית ונסיגה מרצון של האסלאמיסטים
לקראת 2014 תוניסיה עברה שני שינויים חשובים ביותר: נתקבלה חוקה חדשה והמפלגה האסלאמיסטית אל-נהדה נטשה את הממשלה מרצונה.
החוקה התוניסאית החדשה היא החוקה הדמוקרטית ביותר בעולם הערבי. החוקה קובעת מפורשות שוויון בין המינים ואינה מייחסת תפקיד כלשהו אלסלאם, גם לא בתור סמכות לחקיקה – סימן היכר מובהק של מדיניות אסלאמיסטית, כמו למשל בחוקה שחיברה מפלגת ה'אחים המוסלמים' במצרים. אמנם החוקה התוניסאית מתארת את האסלאם כדת המדינה, אך היא נמנעת מלפרש את המשמעות של הגדרה זו. בו בזמן החוקה מאששרת את חופש הדת והמצפון.
עוד נקבע בחוקה שוויון בין נשים לגברים. נקודה זו אולי מובנת מאליה בתוניסיה בשל המסורת החילונית ארוכת השנים, אולם בחירת הנוסח המתאים לחוקה לא הייתה פשוטה והיא לוותה במאבקים בין האסלאמיסטים של מפלגת אל-נהדה למפלגות חילוניות. הנוסח שהציעו האסלאמיסטים תיאר את הנשים כ"משלימות של גברים", מה שכמובן לא היה מקובל על שוחרי זכויות הנשים. בסופו של דבר הושגה פשרה בה יישאר נוסח השוויון המלא והאסלאם יאוזכר כדת המדינה. האסלאמיסטים נמנעו מלדרוש התייחסות כלשהי לשריעה.
כאמור, התמורות לא הסתיימו בשינוי החוקה אלא גם בשינויים בשלטון. בינואר, מפלגת אל-נהדה ויתרה על השלטון בראשותו של עלי אל-ערייד לטובת ממשלה טכנוקרטית של מהדי ג'מעה, וזאת אחרי ביקורת קשה שהטיחו בה המפלגות החילוניות, במיוחד המפלגה 'הקריאה התוניסאית' ("נדאא' אל-תונס"). אל-נהדה צנחה בסקרים ואיבדה את הפופולאריות המקורית שלה בגלל אי-יכולתה לחולל שינוי חברתי כלכלי ובשל החשדות שהיא נוהגת להעלים עין מהאלימות של הסלפים.
בסופו של דבר האסלאמיסטים החליטו להשעות את עצמם מהממשלה. כמובן שנטישת הממשלה איננה נטישת הפוליטיקה, ובינתיים אל-נהדה משקיעה מאמצים בהכנות לבחירות שייערכו בסוף שנת 2014.
האנומליה של תוניסיה: הכרה הדדית והידברות
אין זה דבר של מה בכך. מדובר באירוע ייחודי ויוצא דופן בעולם הערבי: הייתה הידברות, היה דיאלוג, גם אם בטונים צורמים, ומפלגת אל-נהדה, שהיא פלג של 'האחים המוסלמים', פרשה מהשלטון מרצונה ובהסכמה. לא מעט פרשנים סבורים שיש קשר בין האירועים במצריים לאירוע בתוניסיה ואל-נהדה לא רצתה למצוא את עצמה במעמד של מחמד מורסי. כך סבור גם יו"ר מפלגת 'הקריאה התוניסאית' קאיד אל-ססבי, שאמר כי "אם אל-נהדה לא הייתה עוזבת את הממשלה מרצון היו מסלקים אותה בכוח".
אמנם ייתכן שאנשי אל-נהדה חששו מהישנות התסריט המצרי, אבל הדבר אינו פוגם כהוא זה במסר העיקרי: מאז ומעולם, החשש מתנועות אסלאמיות בדמות 'האחים המוסלמים' היה שגם אם הן מאמצות דמוקרטיה היא תקפה מצדן רק עד הרגע שבו הן מגיעות לשלטון. במקרה זה, אל-נהדה הוכיחה שהיא יודעת גם להפסיד ולא רק לזכות ולהידבק לכיסא.
צעד זה מחריג את תוניסיה משאר ארצות ערב, ומרחיק את הסיכוי למלחמת אזרחים. בין כל המפלגות המשתתפות במשחק הפוליטי יש אמנם מחלוקות קשות וטינה הדדית, אך לצדן גם הכרה בלגיטימיות, הכרה המהווה תנאי הכרחי לדמוקרטיה יציבה. אל-נהדה אולי הייתה מעוניינת לאסלם את תוניסיה, אבל מייסד התנועה ראשד אל-גנושי מכיר בקיומה של אוכלוסייה חילונית נרחבת. באותו זמן, יריביה המרים של אל-נהדה דואגים להדגיש ש"הבעיה שלנו עם אל-נהדה אינה שהם אסלאמיסטים, אלא בכך שהם לא ידעו למשול והסיגו את תוניסיה לאחור".
אגב, גם הסיכוי להפיכה צבאית בתוניסיה אינו נראה לעין. הצבא התוניסאי, בניגוד לצבא מצרים, למשל, תמיד היה קטן ומעולם לא השתתף בפוליטיקה. הוא נותר ניטרלי גם בזמן ההפיכה נגד בן עלי.
הומוגנית יותר, חילונית יותר
ישנם עוד מספר גורמים שהטיבו עם תוניסיה, בניגוד לשאר מדינות 'האביב הערבי'. תוניסיה היא מדינה יחסית קטנה, המונה כ-10 מיליון תושבים. אי לכך, הרבה יותר קל לנווט את הכלכלה שלה מאשר, למשל, את הכלכלה של 90 מיליון תושבים מצרים.
כמו כן, 97% מתושביה של תוניסיה הם ערבים סונים. ההומוגניות המוחלטת של האוכלוסייה מגבירה את הזהות הלאומית ואת הלכידות, ומקטינה סיכויים של עימות מזוין בין קבוצות שונות, כמו בעיראק למשל. בנוסף לכך, רוב התושבים הם עירוניים ולא שבטיים כמו בלוב. משמעות הדבר שהפולטיקה התוניסאית אינה פוליטיקה של חמולות אלא פוליטיקה של מדינה מסודרת.
עוד נתון יחודי לתוניסיה היא חילוניות יחסית ומעמד האישה, שאין להם אח ורע בשאר מדינות ערב. החילוניות לא הופיעה כרעם ביום בהיר, אלא פותחה כמדיניות מכוונת שהנהיג הדיקקטור חביב בורגיבה, ששלט בתוניסיה במשך 30 שנה (1987-1957). אמנם הוא היה שליט אוטוריטרי, אך הוא לא היה דיקטטור אכזר אלא מנהיג מתון עם השכלה צרפתית, שדאג לרווחת ארצו. בורגיבה חוקק חוקים המגבילים את הממסד הדתי וקובעים שוויון מוחלט בין נשים לגברים, וכן שינה תכניות לימוד כך שידגישו את ערך הסובלנות הדתית. בטלוויזיה התוניסאית ניתן לראות מגישות עוטות רעלה מחד, אך גם מנחות גלויות שיער לחלוטין, מאידך.
ג'יהאדיסטים מסוג אחר
למרות הצעדים בכיוון הנכון, תוניסיה עדיין עומדת מול אתגרים קשים, כשהעיקריים שבהם אלו הכלכלה וביטחון, שני גורמים בעלי יחס הדדי שמשליכים אחד על השני.
נקדים ונאמר שלמרות בעיית הטרור, אין בתוניסיה מלחמות או עימות מזוין כלשהו. כפי שפרסמנו בעבר ב'מידה', בתוניסיה קיימות קבוצות של הג'יהאד העולמי אבל דווקא הן מתנהגים באופן "מעניין" ובשונה משאר הזירות בעולם. היום, רוב הפיגועים מבוצעים על-ידי קבוצות קטנות נגד סיורים של כוחות הביטחון וללא נטילת אחריות – בניגוד גמור לשאר התנועות הג'יהאדיות בארצות אחרות. להערכתם של פרשנים רבים בתוניסיה אין מספיק תשתית אנושית כדי לנהל התקפות ג'יהאד אסטרטגיות (כמו באלג'יריה).
בנוסף, האוכלוסייה התוניסאית מתנגדת מכל וכל לאלימות. כך, הפיגוע האחרון בעיר ג'נדובה, כאשר חמושים רצחו כמה שוטרים, גרם להפגנה רבת משתתפים נגד אלימות. ההבנה שיש צורך בתמיכת האוכלוסייה, חלחלה אפילו לארגון הג'יהאדי הקיצוני המקומי אנסאר אל-שריעה. מנהיג הארגון אבו עיאד מדגיש בכל הזדמנות שהוא נגד אלימות ובכלל "תוניסיה היא ארץ ההטפה לאסלאם, לא ארץ הג'האד". אם כן, רואים בבירור שגם לרדיקלים במדינה, שרואים את עצמם כמחויבים לאל-קאעידה, יש שיקולים מקומיים, והם המכריעים.
אם כן, האתגר הביטחוני נובע לאו דווקא מהקבוצות הסלפיות, אלא מהברחות של סמים ונשק בכמויות בלתי-מוגבלות דרך לוב ואלג'יריה. הגבולות פרוצים, וכוחות הביטחון המקומיים חלשים ובלתי-מאומנים.
נוסף על כך הסכנה החמורה מכל היא שיבתם של ג'יהאדיסטים תוניסאים הביתה מסוריה. לפחות כמה מאות תוניסאים נלחמים כיום בקרב אנשי אל-קאעידה בסוריה, ומדובר בלוחמים בעלי נסיון קרבי עשיר המסוכנים הרבה יותר מסלפים מקומיים בתוניסיה. אלו עלולים לשנות את המאזן וליצור במדינה את האפקט של "ערבים אפגאנים" – ג'יהאדיסטים ערבים שחזרו הביתה אחרי המלחמה נגד הסובייטים באפגניסטאן והפכו למקור טרור ואי-יציבות. חשוב להדגיש שמצב זה עדיין לא קרה, בין השאר מפני שלמרבה הזוועה המלחמה בסוריה אינה עומדת להסתיים בקרוב.
בדרך לשיקום?
בתחום הכלכלי, תוניסיה עדיין לא השתקמה. המצב הכללי נותר קשה וקצב הצמיחה אף הואט במהלך 2013, בין היתר מכיוון שהתיירות, גורם בו תלוי נתח גדול מכלכלת המדינה, עוד רחוקה מלחזור למצב שלפני המהפכה. התיירות תוכל להתחדש רק אם וכאשר המצב הביטחוני יהיה משביע רצון. בינתיים הבנק העולמי זרק קרש הצלה בדמות הלוואה של 1.2 מיליארד דולר לכלכלת תוניסיה. למרות שהדרך לשיקום לא פשוטה, בניגוד למצרים או ללוב ההצלחה אפשרית בגלל הגורמים המיטיבים: שוק קטן, קירבה לאירופה ואוכלוסייה דוברת צרפתית ואנגלית.
לסיכומו של דבר, גם על האתגר הביטחוני הזה אפשר להתגבר בעזרת סיוע אלג'ירי ואירופי. המצב, כאמור, פוגע בכלכלה, אבל אין איומים על חברות זרות ועל כלל האוכלוסייה. רק נקודה זו בפני עצמה פותחת פתח חיובי עבור תוניסיה, לכיוון של לעתיד טוב יותר. ובכלל, כל הגורמים שהוצגו לעיל מחריגים את תוניסיה לטובה משאר מדינות ערב. הם אינם מבטיחים את הצלחתה, אבל הם בהחלט מגדילים את הסיכויים ומסבירים את התמורות המוצלחות במדינה מאז פרוץ אירועי 'האביב הערבי'.
